סוף סוף יש לשמאל בישראל מנהיג : טברייני, מרוקאי, הורג ערבים, ראש בקיר, נכנס חזיתית בנתניהו וליברמן, בז למרבית הפוליטיקאים ומצפצף על דעת הקהל ועל התקשורת. בהנחה שתפקיד השמאל כיום הוא להיאבק במדיניות ממשלת נתניהו, אז גדי איזנקוט הוא המתאבק שלו. וכן יודע כותב שורות אלה, אין מצב שרמטכ"ל מכהן יהיה מנהיג פוליטי ועוד של השמאל, אבל זה מה יש. תתרגלו. לפחות עד שדוקטרינת דאחייה תופעל בעזה.
שמאל זה לא רק לנאום לכתוב ולהפגין בזכות שתי מדינות, אלא לפעול באורח מעשי. שמאל זה לא מרכז, לא שוליים ולא נעליים. שמאל זה לחץ על נתניהו ושות' ללכת להסדר מדיני ולפעול בנחישות בתוך המערכת הפוליטית המורעלת והמרעילה כדי לכופף אותה לטובת הפתרון היחיד שיחזיר את מדינת ישראל להיות דמוקרטית, ליברלית וחילונית. לח"מ אין מושג מה איזנקוט חושב, אבל יש מושג ברור מה הוא עושה. למשל משפט הראווה של אלאור אזריה עושה סדר ושכל לא רק בין שמאל לימין, אלא בין נכון ללא נכון.
איזנקוט הוא משפיע־על, לא רק בגלל תפקידו המובנה של הרמטכ"ל כמי שאמון על המערכת הציבורית הגדולה ביותר, על ביטחון המדינה, על "הילדים של כולנו". כוחו מגיע מעצמאותו, מתעוזתו, ומהעובדה שבשנה החולפת יש המזהים בו מצפן מוסרי עבור החברה האזרחית (מבקרי דוקטרינת הדאחיה, שעליה הוא חתום, פחות ישמחו לשמוע את ההגדרה הזו)..
הוא מנקה את צה"ל מחלחול הרעל הדתי־לאומני. ענף התודעה היהודית, שהיה ראש חץ מיסיונרי של הסתה נגד כל מה שהוא לא "יהודי" הועבר לפני כחצי שנה לקצין חינוך ראשי תא"ל אבנר פז צוק. בניגוד לעמדת רבני הציונות החרד"לית, החליט צה"ל של איזנקוט להתייחס בעוינות ליציאת חיילים דתיים בזמן שירת נשים, למנוע גידול זקנים דאעשיים ביחידות הקרביות ולקבל הומואים כחלק מן המערך. הוא מינה רב צבאי ראשי שנראה חשוך בדעותיו (אייל קרים) כחלק מהפוליטיקה הפנים צה"לית, וכדי ביזיון וקצף זרק לרבני הימין המתנחל עצם בצורת רב צבאי ראשי מסורס. טקס הסירוס נעשה בזובור פומבי. קרים זומן ללשכת הרמטכ"ל וחזר בו מהצהרות שנויות במחלוקת.
במאמץ מול חברה ישראלית שטופת מוח ומורעלת, גיבה איזנקוט את סגנו, האלוף יאיר גולן. גולן זיהה (וברור שקיבל אישור רמטכ"ל לפני שנאם) "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז — לפני 70, 80 ו־90 שנה — ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום (…) השואה צריכה להביא אותנו להרהורים מעמיקים בדבר אחריותה של מנהיגות ובדבר איכותה של חברה (…) הרי אין יותר קל ופשוט מלשנוא את הזר לעורר חרדות ולהלך אימים. אין יותר קל ופשוט מהתבהמות, התקרנפות והתחסדות (…) ראוי לדון ביכולתנו שלנו לעקור מקרבנו ניצנים של חוסר סובלנות, ניצנים של אלימות, ניצנים של הרס עצמי בדרך ההתדרדרות המוסרית". זהבה גלאון ורובי ריבלין לא היו מנסחים את הרעיון הזה טוב יותר.
בצד החשבון המפוכח, כיצד מצילים את הצבא והעם מידי הפוליטיקאים, משוכנע הח"מ שאיזנקוט חש בוז עמוק לכל חבורת נתניהו ושות'. בייחוד כששניים ממוריו היו אריאל שרון ואהוד ברק, שאצלם שירת כמזכירים צבאיים, ושמע בדיוק מה הם חושבים על האיש.
השיקול הוא כיצד מנצחים הן את "האויב" שבבית, בקרב על ניהול אסטרטגיית הלחימה של צה"ל בטרור, והן את האויב מבחוץ על הרגעת האזור בתקווה שהדרג המדיני יתעשת. במובן הזה הולך איזנקוט בעקבות גבי אשכנזי, שהרגיע את הדרג המדיני בדריכת המערכת לתקיפת איראן; ובני גנץ, שהרגיע את הקבינט שהסתער על עזה.
הבעיה: לא ברור עד מתי ובאיזו טמפרטורה יילחם איזנקוט באויב מבית ובאויב מבחוץ. כאשר האויב מבחוץ חוצה את הגבול (פיזית או במספרי קורבנות) שומעים חיילים ותיקים כאיזנקוט את תרועת החצוצרה והם מגיבים באינסטינקט מובנה, בבומבה ברוטאלית שעלולה להתגלגל למלחמה. התגובה האחרונה בעזה לא כלולה בכללי המשחק המקובלים, שמטרתם מניעת התגלגלות למלחמה.
***************
כדי להבין מה איזנקוט רוצה מעצמו, מצה"ל ומהחברה הישראלית, צריך לחזור שנה אחורה, לאוגוסט 2015, ל'אסטרטגיית צה"ל' ששם איזנקוט על השולחן הביטחוני ואמר תתכבדו : איראן לא הייתה שם על תקן האיום הנורא שנתניהו ושות' פמפמו בהיסטריה. והחשוב מכל: המסמך הוא ביטחוני, אבל מבהיר לפוליטיקאים את מגבלות הכוח. כדי להבין שהפוליטיקאים בעצם לא אומרים לצה"ל מהן מטרות המלחמה מצטט המסמך את הדו"ח החסוי של מרידור: "להבטיח קיומה של מדינת ישראל, להגן על שלמותה הטריטוריאלית וביטחון אזרחיה ותושביה". וכדי שיהיה ברור שנתניהו, ליברמן ושות' לא ישחקו בנושאים נפיצים מאחורי גבו של המבוגר האחראי, כותב איזנקוט ש"הנחיות הדרג המדיני מחייבות בירור ושיח שוטף עם הדרג הצבאי הבכיר" – שהוא אני הרמטכ"ל.
עקרון המסחרה הפוליטית עם אביגדור ליברמן הוא אילוץ 'דמוקרטי' שאי אפשר לברוח ממנו. איזנקוט מעניק לליברמן מרחב התעללות בפלסטינים לטובת האלקטורט הצוהל שלו, כמו הכתר ההמוני באזור הר חברון אחרי רצח הרב מיכאל מרק. מצד שני, בשם אותה מסחרה, הוא מוציא ממנו בקלות יחסית אישורים (שהקבינט מנע אותם) להקלות בנייה לפלסטינים בשטחי C והקמת בית חולים נוסף בגדה.
באירועי אזריה הולך איזנקוט ראש בראש עם הראש של נתניהו וליברמן. בוועדת חוץ וביטחון אמר "ההתבטאויות שנשמעו לאחרונה בנושאים מבצעיים שנמצאים בבדיקה במערכת הפיקודית והמשפטית בצה"ל אינן רצויות ואינן משפיעות על ההליכים הפנימיים בצה"ל… נאמרו הרבה אמירות ללא ידיעת העובדות, לקידום אג'נדות שאין לקשרן לצה"ל". כשנשאל על ידי חברי הכנסת מיהם הגורמים בעלי האג'נדה, ענה איזנקוט כי "אפשר לבדוק בגוגל כדי לראות על מי מדובר… אנו רוצים את צה"ל פועל פי פקודות, נהלי פתיחה באש, רוח צה"ל וערכי צה"ל, אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד". באיגרת ששיגר לחיילים ולמפקדים כתב : "נוסיף לתת גיבוי לכל חייל שישגה בלהט הקרב (…) אבל לא נהסס למצות את הדין עם חיילים ומפקדים שיחרגו מאמות המידה המבצעיות והמוסריות שעל פיהן אנו פועלים".
הנושא הרגיש והנפיץ ביותר המונח כרגע לפתחו הוא הפצצה המתקתקת שהשאיר אהוד ברק. סביר להניח שאיזנקוט יודע על מה ברק דיבר. הוא פשוט מציץ במפת הסיכונים שאורבים לפתחה של המדינה ורואה את החור השחור הפעור במרכז המפה ומקרין על כולה. כנראה שבביקורו האחרון בארה"ב ניסה לדחוף את העניין, אבל ברור שמדובר בהתנהלותו של ראש הממשלה כפי שאמר ברק. ועכשיו לך תגן על מדינת ישראל, כאשר מדיניותו של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, בסיוע הגייסות שמגינים על אלאור אזריה, מפריעים לך.
.
צילום: אילן אסייג, 'הארץ'
.
רוצים לקבל את גיליון המשפיעים עד הבית? לחצו כאן למבצע מנויים אטרקטיבי למצטרפים חדשים
