אם יש הבדל בין שמעון פרס ז"ל לבין בנימין נתניהו ואהוד ברק, הוא באיזון הבריא – והלא בריא – בין מדינאי לארצו. עם כל כמויות האגו, השאפתנות והלאות שממנו והלאה, היה פרס (לטוב ולרע) בקטגוריית "המדינה ואני". ברק ונתניהו הם מבשרי עידן המנהיגים של "אני והמדינה".
אין כברק לגרום לנתניהו להזיע, להילחץ. זהו מורהו הגדול. שניהם ידעו איך לקחת את שיטות סיירת מטכ"ל לפוליטיקה. מברק למד נתניהו, שהדבר היחיד שקדוש אינו הפרה, אלא הסכין שיבתר אותה. וברק, מצדו, ידע את פוטנציאל החייל הצעיר שהיה פעם תחת פיקודו. באמצע שנות ה־90, ערב ההתמודדות ההיסטורית בין נתניהו לפרס, המשיל ברק את ראש האופוזיציה הצעיר דאז ועתיר הזלזול נתניהו, לדובדבן. "הוא צריך כמה מכות קור כדי לפרוח בבת אחת. אחרי המכה הראשונה, השנייה, עוד לא רואים כלום. הכל נראה כרגיל. ואז ביום אחד, הדובדבן פורח". אמר וידע, אמר וצדק.
אחר כך שניהם קמלו. ברק איבד את אמון הציבור בכהונתו הקצרה והתזזיתית כראש ממשלה, והצליח אמנם לכבוש מחדש שנים אחר כך את מפלגתו החבוטה, ולחזור כשר ביטחון רב השפעה, אך לא כמנהיג לאומי; נתניהו ריסק את הליכוד. כמו נתניהו, אחראי ברק לשפל הגדול ביותר שחוותה מפלגתו: 12 מנדטים ב־2009 (כשמנדט נוסף התקבל עליהם בחסדי הסכם העודפים) – בדיוק כמו המפלה של הליכוד שלוש שנים לפני כן.
ועדיין, עץ הדובדבן של נתניהו בוחן כל העת את ענפיו של מורו ורבו. מסרב להאמין שהפרי של ברק כבר לא יבשיל. ששורשיו חלשים וענפיו יגעים. זוהי ההשפעה הקמאית שיש למצול"ש האגדי ברק על סרן נתניהו.
לצופה מן הצד, נדמה לעתים שיש לנתניהו ממה לחשוש. ברק מגיח אחת לחודש–חודשיים. נואם או מתראיין. פניו עטו זקן מאיים. קולו בוטח, רועם. תנועות ידיו חדות. מבטו משלח גיצים. בגילו המתקדם, 74, חיוניותו ומרצו מעוררים קנאה. "ניצני פשיזם!". "ביבי פסימי, פסיבי, קורבני, אחוז חרדה!". הפרשנים נאספים אל שולחן האולפן ואל מקלדות המערכת. למשך 24 שעות, אנחנו מלקטים את מעט העזוז האופוזיציוני שאפשר למצוא בתקופה הזו, בדמותו של שחקן החוץ שהלך (שוב) לעשות לביתו המפואר.
וזהו. תם הפרק הנוכחי, המדינה שבה לענייניה, ברק לענייניו ואף מהפכה לא באה. ברק ממשיך להתעקש שאין בכוונתו לחזור למגרש הפוליטי, כשבתוכו תשוקה בוערת לחזור אליו. הוא מקטלג עצמו כאזרח מודאג גרידא, ובאישון לילה נתלים בשליחות גורמים עלומים שלטי חוצות הקוראים לו לרוץ מול נתניהו. ברק מניח את עצמו כנשק בידה של האופוזיציה, וזו – ברובה המוחלט – מעקמת את האף ולא רוצה להשתמש בו. בעץ הדובדבן הזקן, על בד רפה עטוי עלים קמלים, נותר קומץ פירות באושים.
כמו ה"מומולדת" בסרט 'הקיץ של אביה', יש כאן הרבה ציפייה ובניית מתח, יש בלונים ועוגה ורעש גדול, אבל אין אורחים שבאים לחגיגה. אהוד ברק של 2016 הוא אופוזיציה של איש אחד, לא מחויבת ולא רצינית, שמפרנסת מחזורי חדשות יגעים ותו לא. בסקר שפרסם לאחרונה ערוץ 1, הוא זכה ל־2% בלבד בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה. "המחאה העממית" שלו הפכה מאיום לבדיחה. ואילו הוא, החלילן העומד בשערי העיר, ממשיך לנגן, בלי לשים לב, שאף ילד ואף לא עכבר, הולכים בעקבותיו.
.
צילום: עופר וקנין, הארץ
.
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
