המנהיג שכב על המיטה והמתין לה. היא נכנסה. נערה, כמעט ילדה, בת 12. הניחה על הכוננית הקטנה כד מים, פתחה את החלון כדי שהאוויר הטוב של איטליה ייכנס פנימה, וסידרה את חדר האכסניה. המנהיג היה מהופנט. הוא בהה ברגליה, בגופה, בעיניים, בידיים הדקות, באצבעות. הוא היה מאוהב. לא היה לו מה לעשות עם הכאב הזה, חוץ מאשר להיאנח, ולכתוב סיפור. 'ביצ'טה'. לגבר שהתאהב בילדה קראו זאב ז'בוטניסקי. מייסד התנועה הרוויזיוניסטית.
מעטים מאוד ממיליון האנשים בקירוב, שנענו לקריאתו של בנימין נתניהו ובאו ביום הבחירות כדי לבלום בגופם את הערבים הנוהרים, קראו את הסיפור. בודדים יודעים עליו משהו. מי קרא, מי העמיק, גם חברי הכנסת של הליכוד שמסתובבים במצודה על שמו בתל אביב, לא מכירים את הספרים, את הנאומים, את התורה. לאלה, האיש שהקים את התנועה שממנה צמחו האצ"ל, חרות והליכוד, הוא שם של רחוב. ראש ברונזה עם משקפיים בכניסה לבניין. אבל לא כך עבור האזרח מספר אחת, ראובן ריבלין. החסיד האחרון של ז'אבו.
הרבה שמאלנים מתמוגגים. 'זה הנשיא שלי', הם אומרים בעיניים לחות, כמו אלה של רובי שתמיד בוכה, 'אני גאה בו'. אין להם, כמובן, כל מושג. הוא מגייר אותם לתורת ז'בוטינסקי. במתאם מדויק, או, כמו שאומרים בערבית, מיאה פיל מיאה. מאה מתוך מאה אחוזים. תורת השבטים שלו היא תרגום לעברית מדוברת של שורה אחת מתוך שיר ידוע מאוד שכתב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר/ בן ערב, בן נצרת, ובני". ערבים, נוצרים, יהודים. ואיפה קורה הפלא הזה? הנה הטריטוריה, בשורות ההמשך: "כי דגלי דגל יושר וטוהר/ יטהר שתי גדות ירדני./ שתי גדות לירדן/ זו שלנו, זו גם כן". ז'בוטינסקי היה דמות אנושית, מורכבת, רבת קסם, קצין קרבי, לוחם, משורר, סופר, מתרגם נפלא (אדגר אלן פו, רודיארד קיפלינג ועוד), נואם־מכשף, אוהב חיים, רומנטיקן, ליברל קיצוני, חילוני למהדרין ולאומן. כן, הכול יחד. הוא חלם על עם חדש שייוולד כאן, בעמל ובקרב: "בדם וביזע/ יוקם לנו גזע/ גאון, ונדיב, ואכזר".
מול התבהמות ואיוולת חלק מנבחרי הליכוד, תורת ז'בוטינסקי נראית ונשמעת כמו פלג מים צונן במדבר, הדר, הגינות, יושר; שוויון מלא לכולם, הפרדת הדת מהמדינה, שלטון החוק, אושר, דמוקרטיה; וגם קפיטליזם, גם גמישות מדינית, זמנית, נסיבתית, למרות הכול, למרות שתי הגדות שבשיר. כאשר התיישבות תל־חי הנצורה נקלעה לקשיי הגנה, ז'בוטינסקי הורה לאנשים שם להתפנות. לא נורא, טען, עוד נחזור, כשיהיה לנו די כוח. טרומפלדור, שישב בנקודה המבודדת, המרה את פי המנהיג, נפל בקרב והפך למיתוס. טוב למות בעד ארצנו. בפלמ"ח אמרו 'אהלן', באצ"ל ברכו מאז ב'תל־חי'. ברכת השלום הזאת של ותיקי 'חרות' יוצאת מהפה של רובי באופן טבעי.
מדינת המופת של ריבלין נרקמת בחוטי החזון של זאב ז'בוטינסקי. מוכרחים להתייחס אל הערבים באופן שווה, אפילו להפלות לטובה. 'קיר הברזל' שתכנן מחולל תנועת בית"ר, זה שנועד להגן עלינו עד שהערבים יסכימו להכיר בריבונותנו על כל השטח, הוא גדר ההפרדה מול פלסטין. אנחנו נוריד את הקיר, כשיכירו. זה יכול לקרות מהר. כשהערבים בגדה יראו כמה נפלא חיים כאן הערבים אזרחי ישראל, וירצו גם. לא בטוח שניתן להם אזרחות. תלוי. אם תהיה עלייה, אם נהיה כאן מספיק, אפשר להכיל גם את כל מוסלמי יהודה, את כל ערביי השומרון. 'כור ההיתוך' זה פטנט של בן־גוריון, אנחנו, בימין, המצאנו את הרב תרבותיות. בסוף הם יסכימו. תסמכו על ז'אבו.
נשיאנו שבירושלים לא הפך לשמאלני. אין דבר רחוק יותר מהאמת. הוא בסך הכול מאכיל אותנו בעקרונות היסוד של הגורו. הוא מאכיל, אתם בולעים כמו אייל שני, ומתחילים לדבר שירה. שירת ז'בוטינסקי. בתיאבון.
.
צילום: תומר אפלבאום
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את "גיליון המשפיעים" של 'ליברל' במתנה עד הבית
