בן ציון גופשטיין הוא משפיען צמרת. לא משום שאלפים נוהרים אחריו. לא משום שהוא מאיים להדביק בווירוס הפרטי שלו את כלל ישראל. השפעתו אדירה בשל היותו המלבין ונותן תעודת ההכשר לכלל הציונות הדתית לאומית. אין הבדל מהותי בינו ובין הגרעין הרבני החרד"לי, באזורי הקיצון של הציונות הדתית. אבל היציאה הפרועה שלו מארון הספרים היהודי לכיכר העיר נגד מוחמד וישו, מאפשרת לשאר החברים להצביע עליו כעשב שוטה שצמח מחוץ למחנה שלהם. קוראים לזה פוליטיקה של בידול. הציונות הדתית נלחמת כיום במוחמד ולא בישו, בגלל חשבון קר וחלוקת כוחות. כרגע מוחמד הוא האויב העיקרי, בישו נטפל בהמשך, כשלא נזדקק לעולם ולאוונגליסטים כדי לדפוק את מוחמד. גופשטיין, כמו כל דון קישוט טוטאלי הולך על כל הקופה ונגד כל העולם. הוא נוכח בהצהרותיו או בהפגנותיו כמעט בכל אירוע כזה. משריפת כנסיית הלחם והדגים ("מוכן לשבת בכלא 50 שנה כדי להצדיק את השריפה"), דרך דקירתה למוות של שירה בנקי במצעד הגאווה בידי שליח האל ישי שליסל; ועד ה'פלשתינים ראוס' ברוח תורת כהנא. אלה הם ראשי החיצים של הלאומנות הדתית נוסח גופשטיין.
הטוויסט שלו הוא הנפנוף בסקס. באמצעות ארגון הבריונים 'להבה', הוא מנהל מלחמות חורמה בנישואי תערובת, בייחוד עם ערבים. מבחינתו, "להתחתן עם ערבי זה לתקוע אצבע בעין". לכן ארגן הפגנות מול אולם חתונות ופיזר איומים. אם אנשיו מאתרים זוג מעורב יהודי־ערבי, הם כאן ושם כדי להציק להם. מדובר בגזען בוטה ועבריין מועד מזה כרבע מאה, כצלע השלישית של ברוך מרזל ואיתמר בן גביר (שהפך בעצמו למשפיע־על, לצורך העניין – הן כמייצג המשפטי האולטימטיבי של אנשי הימין הנעצרים, והן כצינור המרכזי של המרחב הזה לתקשורת הממוסדת).
גופשטיין הוא המגנט של שוליים מופרעים וסתם מחפשי דרך לגאולה, דרך ביבי הגזענות. לא מדובר רק במופרעי ימין חשוכים וחשוכי מין, אלא באצטלה דתית שיש לה רציונל ארגוני. בכל אחת מן הדתות המונותאיסטיות הגדולות יש שולחן ערוך של ניהול חיי מין. זה חלק מן האורח, שבו המנגנון הבירוקרטי של כוהנים, כמרים, קאדים ואייתוללות משמר את האחיזה של רועי העדר בצאן מרעיתם. יש במנגנון הזה שימור מבורך של חיי משפחה ויצירת דור העתיד של כל דת. פעמים, כאשר הנוהל הזה מקצין לכדי גיוס הרחם המשפחתית לטובת חיזוק הקהילה או המדינה, הופכת האישה להיות עובדת בפס ייצור תעשייתי – לטובת האינטרס הארגוני. זו הסיבה שכל חריגה מן המשפחתיות, כחלק מעוצמת הקהילה, הופכת להיות איום על הקהילה, הארגון או המדינה. הדתות המונותאיסטיות הגדולות רואות במשפחה את בסיס הקיום שלהן; והסקס אמור להיות נקי מכל סטייה שתפריע לפעילותו כמכשיר לצורכי פרו ורבו. כיף זה בסדר גמור, אבל רק במסגרת של זכר ונקבה ברא אותם ולתכלית אחת. סקס אחר הוא איום. זוגיות בין בני אותו מין היא טומאה. סקס בין יהודים ונוצרים או מוסלמים ויהודים הוא חטא שדינו סקילה. המניע הפטריוטי הוא מניעת התבוללות. המיתר הנסתר הוא הם־מזיינים־את־נשותינו־ובנותינו. זה הדלק הזה שמבעיר כל חברה גזענית.
כל פסיכולוג בגרוש היה מאבחן את הסיטואציה הזו כטרנספורמציה של בעיות אישיות לבעיות לאומיות ודתיות. מילא משוגעים, אבל יש שיטה בשיגעון הזה, והיא פורחת כאשר השוחט שחט את שירה בנקי ואת פרצופה של המדינה. עד כדי כך מגיעה השפעתו של בנצי גופשטיין.
–
- קינת ההגמון דה־פקטו: על דמותו של אבישי בן חיים | מאת גדי להב
- יגאל עמיר // מנצח כבר משנת 1995
- היסטוריה של אלימות // מאת אמיר אורן
