אני עולה על הרכבת הקלה בתחנת גבעת התחמושת. זו לא הפעם הראשונה שאני עולה בתחנה הזו. משמאל הגבעה הצרפתית, מעליה האוניברסיטה העברית, הר הצופים. פעם עוד חשבנו לעבור לגור פה, בגבעה. אולי עכשיו, עם כל הגל הזה, מחירי הנדל"ן המטורפים של ירושלים יירגעו קצת, יקבלו פרופורציות. לפני שבוע מישהו אמר לי שגם אם ישלמו לו, לא יגור בירושלים. טיפות גשם קטנות ועקשניות יורדות בלי הפסקה. אני נכנס מתחת לגגון. האוויר מתוח. קצת פחות ממה שהיה לפני כמה ימים, יש תחושה של איזו הרפיה מסוימת. ולא, לא שהשתנה משהו מהותי, לא שהגיעו לאיזה פתרון. בני אדם, מטבעם, מתרגלים. הזמן שוחק כמעט כל דבר. כן, גם פחד. כן, גם לאפשרות שבכל רגע יקפוץ עליך מישהו מהאנשים שסביבך ויתקע לך סכין בצוואר. אם בפעם הראשונה שאתה שומע על זה, זה נראה דבר מטורף, מנותק הקשר, כזה שמאיים ברמה כזו שאתה לא יודע איך תלך ברחוב, הרי שאחרי איזה זמן, ואחרי סרטון, ועוד אחד, ועוד תמונה, ואחרי אינסוף מחשבות על מה תעשה כשזה יקרה, אם זה יקרה, ואיך תגיב, אחרי כל זה, גם הפחד נשחק. ומעניין לחשוב על הפחד הזה, אני חושב לעצמי, כשאנחנו עומדים מתחת לאחת הסככות, שלושה אנשים, לפחות אחד מהם ערבי, צעיר, מעשן סיגריה, נע באי־נוחות, זורק מבט אחת לכמה שניות לעבר המאבטחים. ואתה אף פעם לא באמת יכול לדעת אם הוא באמת נע באי־נוחות או שהוא פשוט "רגע לפני". המחשבה הזו על ה"רגע לפני", על המתי זה יקרה, היא דבר שקשה להימנע ממנו. המחשבה הזו היא גם מה שגורם לך, כמעט באופן לא מודע, לקחת צעד אחד הצדה, לבחון טוב שאתה שולט פחות או יותר בכל המרחב. ובסככה ליד: ערבי מבוגר, שתי ערביות צעירות ושני מאבטחים שחגים סביבם. נוגעים לא נוגעים. גם הם משחקים את המשחק הזה, של "זהה את המחבל". כולם, לאורך כל הנסיעה, בטח במזרח העיר, משחקים את המשחק. ואפשר להגיד הרבה דברים, אפשר להסתייג, אפשר להגיד שאסור למסגר את כל הערבים תחת כותרת אחת, שככל שאנחנו כחברה מסתכלים על הערבי כמחבל, שהמאבטחים של הרכבת מסתכלים על כל דובר ערבית ככזה, ככל שזה קורה ככה אנחנו מתרחקים יותר ויותר מפתרון, מאפשרות לחיות יחד, למרות כל הדברים הנכונים האלה, המהותיים אפילו, כרגע, כשאתה עומד בראשית השבוע, בשעה של לפני הצהריים בגבעת התחמושת, ומסביבך מישהו שיכול לדקור אותך ככה פתאום, קשה להימנע מזה. והבחור לידי, יהודי, אמר למישהי בטלפון, שכנראה אמרה לו שייזהר, שישים לב, שהוא כל הזמן עם המפתח בתוך האגרוף. "אם מישהו יקפוץ עליי, אני דופק לו את זה ישר לפרצוף". ואמירה כזו היא לא ביטוי של גבורה, אני חושב לעצמי, אלא של פחד. גם אחר כך, בתחנה של כיכר העירייה, עלו שני בני נוער שדיברו על זה שאם הם רואים "מחבל" הם מיד קופצים עליו. "תן לו בביצים", אמר אחד מהם.
***********
כשהרכבת הגיעה הישיבה התחלקה מיד ליהודים וערבים. כל אחד ניסה למצוא את המקום המוגן ביותר. כמו באיזו ברירה טבעית, חשבתי, כל מין הולך עם המין שלו. וכן, מישהו הצליח להטמיע בשני הצדדים שהמין שלהם הוא שונה. הבחור הצעיר שעלה איתי, זה עם המפתח והאגרוף, החליף לפחות שלושה מושבים. העיניים שלו נעו בחורים בלי הפסקה. הרכבת הייתה ריקה יחסית. שני ילדים בפינה, שלוש נשים מבוגרות, יהודיות, עגלות קניות לידן. שני נערים ערבים. ב"שמעון הצדיק" עלו עוד שני חרדים ועוד חרדית עם תינוק. גם הם ניסו להבין איפה הריכוז היהודי בקרון. גם כן עיר שחוברה לה. וברמת העיקרון, בתיאוריה, הרכבת הזו, שיוצאת מהשכונות הערביות ובאמת מחברת את מזרח העיר למרכז ולמערב, מכריזה בשלוש שפות את שמות התחנות, יכולה להיות איזה סמל. אולי ככה חשבו עליה. אבל רכבת, מעצם מהותה, היא אף פעם לא המקום עצמו, היא רק הדרך להגיע מנקודה אחת לשנייה. דו־קיום, כמו שוויון, תלוי במקום שממנו באת, במקום שאליו אתה הולך. הפער במקומות האלה ידוע. ושלוש הנשים הזקנות מדברות ביניהן עברית מהולה בערבית. כשעולות שתי זקנות ערביות, מובילות עגלה של תינוק, רגע אחרי שכולם תוקעים עיניים בעגלה הזו, כמו להיות בטוחים מה יש בה, אני חושב לעצמי שאין כמעט הבדל בין הזקנות האלה לאלה. אותו מראה, אותן פנים חרושות, אותו צחוק. אלה ערביות ואלה ערביות. הזקנות היהודיות, אגב, מקללות את כל הערבים. הן אומרות שצריך לסגור אותם בכפרים שלהם ולא לתת להם לצאת. "הם רק רוצים להרוג אותנו", הן משכנעות אחת את השנייה. את מה שאומרות בינן לבין עצמן הזקנות הערביות, בדיוק גם כמו חבורת הילדים הערבים שעלתה לקרון, אני לא מבין. כשאני שואל בחור אחד חרדי אם הוא מפחד, הוא רק מחייך לעברי. החבר שלו אומר שכולם מפחדים. גם המאבטחים. "הכי מפחדים", אומר הראשון, פתאום, "הם ואנחנו – מטרה מסומנת. אתה, עם הזקן והכובע שלך, אף אחד לא באמת יודע מה אתה". גם על הבחור עם החזות המזרחית שעלה לקרון ברחוב יפו, ושני מאבטחים מיד עטו עליו וביקשו ממנו בנחרצות להראות תעודה מזהה, אף אחד כנראה לא ידע לזהות עד הסוף. והוא, שלא הבין מה רוצים ממנו, שאל "בשביל מה?", אחר כך הושיט את התעודה באיזה כעס. שאלתי את עצמי אם הוא נעלב שחשבו שהוא ערבי. "אנחנו רק עושים את העבודה שלנו", אמר אחד המאבטחים, שכנראה ראה יותר מדי סדרות משטרה בחיים שלו, ואני חשבתי שאם הוא, עם הזקן השחור שלו והחזות הכללית, היה עולה לרכבת בלי מדים, גם עליו מיד היו קופצים מאבטחים. ושזה, אולי, חלק מהותי מהסיפור. אני חושב שוב על ההתרחשות המטורפת הזו של מישהו שקופץ עליך עם סכין ככה סתם, בלי סיבה, באמצע היום. זה הרי הפחד האמיתי – חוסר היכולת לדעת מתי ואם זה יקרה. אובדן השליטה. וחשוב לומר: הפחד בירושלים הוא אמיתי. תחושת המוות עומדת.
***********
אחרי שעברנו את השוק ואת התחנה המרכזית משהו באוויר קצת נרגע. לא היו ערבים בקרון. באזורים האלה ירושלים היא לא יותר מגבעתיים. הייחודיות שלה, העוצמה, מתפוגגת איפשהו במעבר בין מזרח למערב. וכן, המתח הבין־דתי, בין־לאומי הזה, הוא חלק מהותי מהייחודיות שלה. מי שלא מבין את זה לא מבין את החוויה של ירושלים. גם הפחד הוא חלק מהחוויה שלה מאז ומעולם. ריח של גויאבות מילא את הקרון. גבר אמר לאישה שמולו שהוא "מת על הריח הזה". "לא יכולה לסבול את הריח", ענתה. הגשם המשיך לרדת. עם כל פעם שהדלת נפתחה הריח שלו מילא את הקרון. חשבתי על הצורך האנושי הזה ליצור הבחנות בין דברים, הבדלים, על הצורך שלנו לחלק כל דבר לקבוצות ותת־קבוצות. הכול עניין של כוח, כלומר של חרדה. הגבר מהגויאבות התלהט. "על אפך וחמתך", אמר. היא אמרה באיזה שקט בוטח: "נראה". "נראה", הוא ענה בעיקר כדי לענות. בתחנה שאחרי הם ירדו בשתיקה. הרכבת הגיעה לתחנה האחרונה שלה, להר הרצל. נשארנו אני ועוד שניים. יצאנו. הגשם הוסיף לרדת. לא היה קר.
.
צילום:איי-אף-פי, אימג'בנק (למצולמים אין קשר לנאמר)
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
