בעשורים האחרונים, בעיקר מאז שהוקמה ש"ס והפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי הישראלי, צצו כפטריות אחרי הגשם כתבים ופרשנים לענייני חרדים. גם סרטים בוימו וסדרות הופקו, כשבכל אלה ניסו רבים להתחקות אחר הנעשה בחדרי חרדים. המשותף לכולם? הם מדברים בעיקר על החרדים – ופחות עם החרדים.
גם אלו המשוחחים עם חרדים מגיעים לשוליים. לא לממסד החרדי. שום כתב ו/או פרשן לא הצליחו לחדור אל תוככי הממסד החרדי. מה שמביא לא פעם לתמונה מעוותת של המציאות, של הבנה לקויה את הנעשה בציבור החרדי. של חוסר ההפנמה איך מתרחשים הליכים בציבור הגדול הזה.
העובדה שגם בציבור החרדי קמו גופי תקשורת רבים מעצימה את חוסר ההבנה לנעשה בתוככי ציבור זה. גופי התקשורת החרדיים, הלא ממסדיים, פתוחים יותר לשיתופי פעולה עם תחקירנים שונים שמרחרחים מה נעשה בציבור החרדי. אולם מי שחי את הציבור החרדי יודע שאף שלא מעט עיתונים ואתרים מסקרים את הנעשה בציבור הזה – רק התקשורת הממוסדת והוותיקה קובעת את סדר היום הציבורי. הבדל של מילה אחת, שהיא עולם ומלואו. בין סיקור לקביעה.
הסיקור הקלוקל של הציבור החרדי משליך על השיח הפוליטי ועל המבט הפוליטי על העולם הזה. כי ככל שאתה מתעמק יותר אתה מגלה כי הציבור הכללי, קובעי המדיניות בפוליטיקה, אינם משוחחים עם הציבור החרדי, הם משוחחים בעיקר על הציבור החרדי. הם מסיקים מסקנות מהתרשמות תקשורתית, מקבלים החלטות, קובעים סטיגמות, מציעים הצעות, מוציאים לפועל תכניות, ולא באמת מבינים כיצד כל אלה מתנפצים אל מול חומות המציאות.
קחו למשל את הנושא הטעון ביותר: גיוס בני הישיבות. הגיע פוליטיקאי חסר ניסיון אך עם לא מעט כריזמה (שהייתה ולדעתי אינה עוד), והחליט ללכת עד הקצה. הוא העביר חוק הכולל סנקציות פליליות על מי שלא יתגייס. לכאורה, הוא לימד את החרדים לקח, עד תום. המהלך זיכה אותו בלא מעט כותרות סנסציוניות. לא מעט טפחו על שכמו והוא מתגאה בעשייתו.
בפועל, מי שיביט על המספרים האמיתיים יראה שהוא עשה בדיוק את ההפך. אחוז המתגייסים לצה"ל ולשירות הלאומי מאז העברת החוק ירד פלאים. המנהיגים בחלקם הארי, שהיו מוכנים לשמוע על שינויים כאלו ואחרים, החליטו לעצור את כל ההליך. היום ישנן קהילות רבות שאוסרות על חבריהן להתגייס ולו לשירות לאומי. יודעים למה? כי מישהו החליט מעל לראש של הציבור החרדי. מי שהחליט מה טוב ונכון לעשות בלי שיתוף פעולה איתם, במקום לקדם את מטרתו – הסיג אותה לאחור. המספרים מדברים בעד עצמם.
הלאה, גם בנושא שילוב חרדים בעבודה. במקום לדבר עם הציבור, דיברו מעל לראשו. החליטו בשבילו. וגם במישור זה, במקום להתקדם הולכים לאחור. זו לא חוכמה לפתוח מכללה או אולפנה, הדבר הנכון הוא לדאוג למלא אותה. כך גם בקשר ללימודי ליב"ה, או בנושאים רבים אחרים שעל הפרק.
גם בפוליטיקת ה"גושים" התמונה דומה. אנו, החרדים, מקוטלגים כשותפים טבעיים של הימין. בחלוקת הגושים אנו תמיד נספרים בגוש הימני. מבלי שמישהו בדק ברצינות אם לציבור החרדי בכללותו יש עמדה ברורה בנושא המדיני. מהי עמדתו. למה ייתן יד ולמה לא ייתן יד.
לא פעם נדמה לנו שהטעויות הללו נעשות בכוונת מכוון. כאילו מישהו חושש לדעת את האמת הצרופה. משום שאם ניטול למשל את נושא תעסוקת החרדים, כולם יודעים שבציבור החרדי עובדים עשרות אחוזים יותר ממה שמופיע בטבלאות הסטטיסטיקות השונות. איש לא בדק לעומק מדוע יש פער. היכן הוא. אם זה בשל שישנם כאלו שנאלצים לעבוד ולא לדווח, משום שאילו ידווחו יגייסו אותם אוטומטית והם חוששים מכך. לא בדקו גם מה יש לעשות כדי לעצור את הגלגל הזה. באחרונה אכן נעשה ניסיון לאפשר יציאה לעבודה ללא חיוב להתגייס, אבל עדיין – מעט מדי.
ואם כבר תעסוקה, שום משרד ממשלתי של הבית היהודי או של יש עתיד לא עודד העסקת ציבור חרדי באמצעות שילובו במשרדי הממשלה עליהם שלטו. אולי כי הם חששו שגיוס חרדים לעבודה ישבור להם מיתוס. אולי פשוט היה להם נוח יותר לומר שהחרדים אינם רוצים לעבוד.
הדברים הללו באים לידי ביטוי בכל עניין בחיים. אני זוכר שיחת רקע שקיימתי עם אחד החוקרים הבכירים במשטרה על הציבור החרדי. זה האחרון, בהגינותו כי רבה, סיפר לי שצפה בסדרה 'שטיסל' על הציבור החרדי ולמד דרכה על אודות אורחות חיינו כולל העובדה שאנו מצניעים דולרים בין דפי ספרי הקודש. צבטתי עצמי ולא האמנתי למשמע אוזניי. אנשים מסיקים מסקנות מעלילות פיקטיביות ומשוכנעים שמה שראו בטלוויזיה הוא אמת צרופה. זה קורה כמעט בכל מפגש עם אוכלוסייה שאינה חרדית. בהרצאות אני נשאל לא פעם שאלות על אורח חיים של בית חרדי, ומגלה דרכן שהקהל שבוי בסטיגמות שונות ומשונות, ולא אצה לו הדרך לגלות את האמת.
שלא יהיו אי־הבנות. לא מופנית כאן אצבע מאשימה לאיש. ברוב המקרים אין כאן יד מכוונת. אין "דווקא". יש בורות, אי־הבנה, חוסר נכונות להבין איך מעבירים מהלך בציבור החרדי. דרך מי. עם מי לדבר, מתי ובעיקר איך.
נכון, חלק מהאשמה נופלת על כתפינו. לא מעט חרדים מציגים את עצמם כמי שיודעים לספק את הסחורה בציבור שלהם. אבל המקסימום שהם יכולים הוא לצלם זה או אחר עם כזה או אחר ולפרסם תמונה בחלק מכלי התקשורת. לא יותר מכך. כדי להעביר מהלך אמיתי צריך את הממסד החרדי. הממסד הזה, שבא לידי ביטוי בהחלטות של מועצות גדולי התורה וחכמי התורה, הוא זה שמחליט בסופו של יום כיצד יפעל הציבור החרדי.
יתרה מזו, כמו הדתיים הלאומיים בהתנתקות, הציבור החרדי לא השכיל להנחיל במהלך הקדנציה האחרונה את עומק הפגיעה האמיתית שפגעה בנו הממשלה בהחלטה אחר החלטה. כשאנו משוחחים עם מקבלי ההחלטות, אנו שומעים משפטים מזלזלים כמו "מה שמעניין אתכם זה הכסף. אין לכם שום עקרונות. ולכן תלכו עם ביבי למרות שבגד בכם שוב ושוב".
משפטים כאלו משקפים חוסר הבנה בסיסי. הציבור החרדי הלך לפוליטיקה לא בגלל שרצה להשתתף בהליך קבלת ההחלטות. לא בשביל ג'ובים לכמה נבחרים. הוא הלך לשם רק לאחר שהשתכנע שללא ייצוג במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות, לא יהיה מי שידאג לצרכים הבסיסיים שלו. למנהיגי הציבור החרדי אין שום עניין לעסוק בניהול המדינה ולא להביע עמדות צבאיות ו/או מדיניות. יש להם עניין שיאפשרו להם לקיים את אורחות חייהם, תוך הבנה שאנו חיים כאן במדינה משותפת, יחד. בעמדת ניהול של מטות ההסברה של יהדות התורה בכמה מערכות בחירות, גיליתי שוב ושוב עד כמה הציבור הכללי אינו מבין ללבנו. מתנהל כאן דו־שיח של חירשים. קיימת כאן התנשאות, יש מי שחושב שהוא יודע טוב יותר עבור הציבור החרדי ממה שהוא יודע על עצמו. איך התבטא לא פעם יאיר היהיר? "אני מדבר אל הציבור החרדי מעל לראש של המנהיגים שלהם". מי שסבור שבדיבור כזה יכולה להיות לו השפעה, הוא הזוי. אדרבה, כל מלחמה רק מחזקת את הקיצוניים בציבור החרדי. את אלו שמלכתחילה טוענים כי אין לשתף פעולה עם שום יוזמה, בגלל שהמטרה הסופית היא לפגוע באורח החיים של הציבור החרדי ולא שום דבר אחר.
אם מישהו רוצה באמת לחולל כאן שינוי, עליו לדבר עם הציבור החרדי ולא עליו. נכון, זה הליך ממושך הרבה יותר. אטי מאוד. סביר להניח שגם מתסכל יותר, אבל זו הדרך הארוכה והקצרה. זה המתכון להצלחה משותפת לכולנו.
–
- החרדים והחילונים: נקודת המפגש הסמויה // הטור של גרשון הכהן
- משבר הקורונה ויחסי נתניהו והחרדים | או: מדוע הכיפה ניצחה את הקופה | מאת אמיר אורן
