fbpx

ליברלית או וולגרית – מי את באמת, מירי רגב? פרופיל מאת רונית ורדי

0

פרופיל פוליטי של הדמות הצבעונית והקולנית של אחת הפוליטיקאיות המסקרנות בישראל. איך התקדמה בצה"ל עד תפקיד הדוברת. מיהם האויבים שרכשה על הדרך ומי טיפח אותה בליכוד. מדוע הפכה את הוולגריות (נאום "הסודנים" או ה"כפיים") לסממן שהיא מתגאה בו. מיהם האנשים שמניעים אותה ועוזרים לה מאחורי הקלעים. ומהו שינוי הכיוון שהיא מתכננת עם מינויה לשרת התרבות והספורט.

פתח דבר: הרמטכ"לים וחנוך מוזמנים להצדיע

שלום חנוך התכונן להופעתו מאחורי הקלעים. פניו מכורכמות. על הבמה בבריכת הסולטן בירושלים כבר עמדה שרת התרבות והספורט מירי רגב, זו שאמר שיגיב "בצורה חריפה" אם תגיע לנאום. רגב הגיעה גם הגיעה. אבל בפתח נאומה גם פניה שלה החמיצו. קריאות בוז ושריקות פילחו את האוויר. רגב הישנה הייתה עוקרת דגל משולי הבמה, תוך שהיא מנופפת אותו בצעקות מתריסות. רגב החדשה שמרה על איפוק ונשאה הצהרה ממלכתית. "אני אוהבת את שלום חנוך, אני שרה של כולם. ואני מכבדת את הפלורליזם, אבל בשם אותו פלורליזם צריך לשמוע גם דעות אחרות". הקהל נרגע. מי שחיכה ל"מירי רגב כפיים!", אותו שואו בלתי נשכח ממערכת הבחירות הקודמת, התאכזב. קבלו את שרת התרבות שלכם, את הפוליטיקאית שיודעת להתאים עצמה כמעט לכל מצב. חנוך עלה לבמה, ולא פצה פה מלבד לטובת שירת שיריו האהובים.

מירי רגב בדיון על חוק המסתננים בכנסת הקודמת // צילום: אמיל סלמן, 'הארץ'

מירי רגב בדיון על חוק המסתננים בכנסת הקודמת // צילום: אמיל סלמן, 'הארץ'

אל תטעו במירי רגב. מספיק לבחון את בית הגידול ששלח אותה לפוליטיקה, לעשות משחק השוואתי קצר ולהבין את התמונה כולה. כי מבחינה פוליטית, רגב עוצמתית כמו – או יותר – מארבעת הרמטכ"לים ששירתה תחתם בתפקידים בכירים. מבוגי יעלון, שהדיח אותה. משאול מופז, שלעתים אולי היתל בה. מגבי אשכנזי ומדן חלוץ, שפינקו והתעמרו חליפות. חזקה גם יותר מראש השב"כ שכיהן במקביל לתקופתה כדוברת צה"ל, אבי דיכטר. מירי רגב חזקה מכל הגנרלים שניסו לחדור בשנים האחרונות למערכת הפוליטית. האם יכול להיות שהדוברת שפילסה בנחישות את דרכה לצמרת, מוכשרת מהגנרלים המעוטרים ששירתה?

במונחים ליכודיים, התשובה היא "כן" מהדהד.

ובזה אי אפשר לזלזל. בהישגים של רגב, שנולדה בשורות האחרונות של החברה הישראלית. שחצבה משם דרך אל הליבה, אל מרכזי העשייה ואל חיים נוחים. עם וילה נאה בראש העין. בעל, שלושה ילדים. פנסיה מעתירה. חסכונות שמנמנים. סופי שבוע מרגיעים בלונדון. שיעורים שבועיים ב'ימימה'. מדיטציה. והמון חברות שמוכנות להוריד בשבילה את השמים. איך היא עשתה את זה? איך מי שנדמה שרק ביקשה לתדלק עוד יותר את כותבי דמותה ב'ארץ נהדרת', עם הגסות והקולניות, עם המגאפון והדגלים והכפיים; שהובילה הפגנות גזעניות; איך היא הגיעה לאן שהגיעה, והאם היא מחשבת כעת מסלול מחדש?

א: בית הגידול הצה"לי

מירי רגב פילסה את דרכה אל מרכז המפה הפוליטית בזכות היכרותה האינטימית עם המרובע הקדוש: מערכת הביטחון, פוליטיקה, עסקים ותקשורת. היא מזכירה במידה מסוימת את סיפורן של נשות תקשורת חזקות, מסוגן של כרמלה מנשה, שלי יחימוביץ' ונורית דאבוש, שחצבו כמוה את דרכן לצמרת. נשים שגדלו בשיכוני העולים שבשולי הערים הגדולות. רגב, שרוב חייה הבוגרים שירתה בצה"ל, עשתה זאת בסביבה גברית למהדרין. כשהחלה לצמוח במערכת, אלו היו הימים שבהם הטרדות מיניות היו עניין שבשגרה. האצבעות רפרפו על גבך. לשון המפקד לקקה את תנוכי אוזנך. ועל אלה היה צריך להבליג. רגב סיפרה על כך לא מכבר, בראיון. "כן, הוטרדתי", אמרה.

אז מה עשית? נשאלה.

"העמדתי אותו על מקומו, ומיד. להתעסק איתי?", היא חייכה ורמזה לכוחה. אבל האמת היא שכמו אמרות רבות מפיה של רגב, גם זו כובסה בחומרי הלבנה מרוכזים במיוחד. ככה זה כשצריך לשכתב את ההיסטוריה האישית ליכולת ההכלה של חברי מרכז הליכוד. העיקר שלא להצטייר כחלשה. אלא שההכלה מן הסוג הזה – שהקריירה מחייבת – היא גם זו שיצרה את החספוס, הבוטות והציניות ששחקן 'ארץ נהדרת' יובל סמו איתר בדמותה. כדי להחזיק מעמד במערכות ההן היית צריכה לדעת לשרוד, לפחות באמצעות צחקוק מהבדיחות הגסות של החבר'ה. ואז לנצל את הפגיעות והחולשה שהמערכת השוביניסטית ייחסה לך – כדי להשיג את שלך. לדעת לבקש, להתחנן, לעורר רחמי לב, לשדר חברות, אמהות ולעורר אמפתיה. להיות הבחורה הכי מקסימה בשטח. חמה, לבבית ומצחיקה. אבל גם הכי "ממזרה". וזוהי מירי רגב.

איציק מרדכי העניק לה את הצ'אנס הגדול. היא הייתה אז מדריכת נוער, קצינה, בגדנ"ע. עור שוקולדי. עיניים צוחקות, חום מתגלגל ומשפחה בקריית גת. מרדכי הציע לה לשרת לצדו בתפקידי דוברות, שרק החלו להיבנות אז, בפיקוד דרום. ב־1988 עברה לתפקיד הרל"שית של דובר צה"ל דאז, אפרים לפיד. לכאורה מזכירה בכירה. בפועל, תפקיד עוצמתי שעיקרו שליטה על תעבורת התקשורת האישית של הדובר הראשי. המקום האידיאלי לפיתוח קשרים אישיים עם קהילת העיתונאים. וגם אל מול לשכות האלופים, הכמהים לכל כותרת חיובית אפשרית.

במהרה נקטפה על ידי האלוף אורי שגיא והובאה כדוברת לזרוע היבשה. הייתה מסורה טוטאלית לאיש ולתפקיד. "מתאבדת" למענו על כתבות. "מתאבדת" – זה שם הפועל שנהגו להדביק לה בקשר לכך. משגעת את הכתבים. עושה שמיניות באוויר ובלבד שיכתבו על ראש מפקדת חילות השדה. כל זה, בכלים שלא היו מקובלים אז בצה"ל והתחילו להתפתח מהצד השני של המתרס, במשרדי יחסי הציבור. בשלב הבא הוקם עבורה מדור שעסק בעיתונות המקומית שפרחה אז. זה היה הרגע שבו התיידדה עם ניר חפץ, בן גילה שצמח במקומונים של 'ידיעות אחרונות'. חפץ, לימים עורך 'מעריב' ויועצם של בנימין ושרה נתניהו, היה במהלך השנים לידיד ולשותף בקמפיינים שהובילה. "ניר, כפרה", הייתה אומרת לו, "תכניס לי את הדבר הזה. בחיאת, ניר… זה חשוב לי". וניר – כל הנירים – הכניסו את הכותרת. ואחר כך צמחו, כתף אל כתף, עמה.

דובר הלך ודובר בא – ומירי לעולם נשארה, וטיפסה. עמוס גלעד, שכיהן כדובר צה"ל, איתר את השאפתנות והיכולות, והעניק לה דרגת סגן אלוף. לצורך כך גם בנה עבורה את ענף "יוזמות", שהתבסס על התפיסה שדובר צה"ל – כבר אינו רק דובר. אלא, ואולי בעיקר, יחצן המשווק את המערכת ומבסס את ערכי המותג שלה. ועל כן יש להפציץ את התקשורת בחומרים יזומים: סיפורים על אבות ובנים המשרתים באותה יחידה, אחים שכולים, לוחמי סיירת, מאמני כלבים וטייסים. רגב צמחה (והצמיחה) בתוך התהליך הזה, שהפך את היחידה למשרד יחסי הציבור הגדול במדינה. רגב הסתובבה בצה"ל, חיפשה וקידמה רעיונות לכתבות. קשה לחשוב על בית ספר טוב מכך ללמידת המערכת.

אבל לא כולם היו אוהדיה, גם לא בחוץ. כך למשל הכתבים הצבאיים יואב לימור ואלון בן דוד, ששוחחו עם המפקד ולא בדיוק המליצו להעשיר את מכסת הפעילות של רגב או את קידומה. כשדן חלוץ מונה לראש אגף מבצעים היא קודמה לאל"מ והפכה לידידתו. "חלוצי", קראה לו, ו"דנדי". שלא לומר "דנדוש". אז גם התחזקו קשריה עם מי שייעץ באופן לא רשמי לחלוץ עצמו, איש יחסי הציבור רני רהב. רגב החלה אז לבסס את דמותה כרני רהב של התקשורת הצבאית. כשיד לוחצת יד. ואוזן מתחככת באוזן. והאינטרסים מקודמים בקריצת עין. וכולם מרוויחים ואוהבים.

רגב הייתה לכוכבת יחידת דובר צה"ל. שנויה במחלוקת, צבעונית. פעלתנית בכל שעות היממה. וכל זה בגוף תקשורת שפועל בהיקפי כוח אדם ותקציב נדיבים במיוחד. ללא חשבונות של רווח והפסד כלכליים. ללא ביקורת פנים אפקטיבית. עם מאות עובדים שפועלים על פי הוראת המפקד. ובתמורה מקבלים מפת דרכים אפקטיבית לצמרת הישראלית. זה לא מקרה שראש הממשלה הנוכחי הציב את בנו כחייל ביחידה (שנים אחרי שחרורה של רגב). נתניהו לא לבד. רבים וטובים אחרים היו בסיטואציה לפניו. בניהם ובנותיהם צמחו לצדה של מירי רגב, ועל ברכיה. ומיד אחר כך טסו לעמדות מפתח בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית, ובכלל. המערכת הפכה למפלצת. הגנרלים השתכללו בכל הקשור להבנת חשיבות התקשורת לקידום מעמדם בתוך הצבא – ומחוץ לו. מהחלקים הקדמיים הראשיים והאחוריים של עמודי החדשות, פתאום ניתן היה למצוא כתבות על קצינים בעיתונות הכלכלית. מה שלא הפריע, כמובן, לקליטתם אחר כך בשוק העבודה האזרחי. רגב סיפקה את השירותים הללו ברוחב לב ובמקצוענות. בתמורה תבעה את שלה: מועמדת לגיטימית לפיקוד על היחידה.

בטקס קבלת דרגת אל"מ

בטקס קבלת דרגת אל"מ

ב: מי יפגע במירי?!

כל זה נעצר עם מינויו של יעלון לרמטכ"ל. אחד הדברים הראשונים שעשה עם כניסתו ללשכת המפקד היה להרחיק את מירי רגב מהשמנת. הוא חיפש ומצא אישה אחרת לתפקיד. גם היא בת למשפחת עולים מצפון אפריקה. גם היא גדלה בדרום. גם היא שאפתנית. אלא שרות ירון הייתה נטולת קשרים אפקטיביים בליבת התקשורת הישראלית. חסרה את הידע, הז'רגון והקצב האופייניים לרגב. קשה לעיכול, היו שאמרו. בלי "כפרה" ובלי דאחקות. אבל קשוחה וקרת רוח.

רגב כיהנה כסגניתה של ירון במשך שלושה חודשים בלבד. סגן הדובר עוסק בדרך כלל בתקציבים, תכניות לעתיד וכיוצא באלה. בדרך כלל, הוא לא נפגש לארוחת צהריים עם דן מרגלית וגם לא מעביר דאחקות עם אמיר אורן. אין להם ממש מה לקנות אצלו. וזה, בשביל רגב, נמשל להוצאה להורג. מבחינה מקצועית, כמובן.

לקראת אחד החגים התחרו העיתונים הגדולים על קבלת ראיון עם הרמטכ"ל. ירון הודיעה כי הראיון יוענק ל'הארץ'. שני העורכים הראשיים של 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', משה ורדי ואמנון דנקנר, התלוננו אצל רגב, שכבר הספיקה לפתח איתם קשרי ידידות זה מכבר.

רגב הביאה את שוועתם למפקדת, ירון. למה לריב עם 'ידיעות' ו'מעריב' בשביל 'הארץ'?

התוצאה: הרמטכ"ל יעלון עצמו הודיע על כוונתו להדיחה מצה"ל. לאבד את המשכורת הנוחה. הרכב. הנהג. זכויות הפנסיה ועמדת הכוח בתקשורת הישראלית. כל מה שעמלה עליו מאז עזבה את קריית גת. הקליקה התקשורתית סערה. השולחנות בבית הקפה 'דובנוב 8', שאירח לא מעט מפגשי עיתונאים־דוברים־ביטחוניסטים, רטטו בפראות. ככה לעשות למירי? ככה לפגוע במי שהקריירה הייתה לה כל עולמה? כולם דיברו על כך. ומי שלא דווח, מירי וחברותיה, בדרכן המיוחדת, גרמו שידע. ומה יהיה על המשפחה? ככה לפגוע בפרנסת המשפחה? בפרנסה?!

במשרדי פרסום ויחסי ציבור שמסביב, אנשים נבעטו אז בלא חמלה. גם מי שאיבד את מטה לחמו לא ביכה על כך בפומבי. אבל בצבא? שם הכול כה רחום וחנון – וחכם – ומוצא את הדרך להגן על החלש. לתגמל את מי שסר חנו. ומירי – היא גם לא ביישנית. וידעה לבוא, לדמוע ולבקש. כי מה שמגיע, מגיע.

עליות ומורדות. עם הרמטכ"ל חלוץ // צילום: מוטי קמחי, 'הארץ'

עליות ומורדות. עם הרמטכ"ל חלוץ // צילום: מוטי קמחי, 'הארץ'

ג: החברים בתקשורת מייעצים

משה קפלינסקי, אז המזכיר הצבאי האהוב על ראש הממשלה אריאל שרון, מצא את הפתרון. הם שכנעו את שרון למנותה למרכזת מערך ההסברה שהקימו בלשכת ראש הממשלה, כחלק מההיערכות למלחמת המפרץ השנייה. שתי חיילות, מכונית, ועל הדרך גם להעביר מסר ברור לבוגי ולרות ירון. רגב הקימה מערכת צנועה לתיאום בין גופי הדוברות שהיה להם חלק בעניין. כך הצליחה להפוך את הלימון ללימונדה מתוקה במיוחד. ואת משרד ראש הממשלה להרבה יותר מעיר מקלט. בלשכת שרון אולי האמינו שמידת התחכום של הדוברת הרעשנית מוגבלת. שהצחוק שהתגלגל לעתים לבכי העיד על חולשה. שם, בירושלים, הם היו בטוחים שניתן להפעילה בקריצת עין. עמוס גלעד, משה קפלינסקי, דובי ויסגלס, אורי שני, ראובן אדלר, איל ארד וגדעון סער העניקו לה אז את המלכות – אבל דרשו וקיבלו נאמנות שאין שנייה לה. רגב ידעה להנמיך את הראש ולא לאיים על איש. צעד אחר צעד התקרבה אליהם. ויעברו עוד שנים עד שיתברר שהייתה ערמומית ותחמנית כמותם.

ישראל לא הותקפה במהלך מלחמת המפרץ השנייה. ולא היה צורך במערך שרגב הקימה. התפקיד התייתר. הלהבות בגזרת משה יעלון שככו. כדי להשאירה במערכת הוצע לרגב לחזור לעשייה הצבאית הטהורה, ולעמוד בראש הגוף הארכאי של הצנזורה הצבאית. אל תטעו, אף שבמלל הליכודי שלה, גם לאחרונה, שמטה פה ושם את המושג "צנזורה", בהקשרים הגרועים ביותר של המילה, רגב וצנזורה הן כמו שמן ומים. היא היססה וכמעט שסירבה להצעה.

באותם הימים התייעצה עם שורה של אנשים ובתוכם מלך הפרשנים הצבאיים לדורותיהם, זאב שיף. קחי את זה, אמר לה. תכירי את מערכת הביטחון על סודותיה, באופן שלא הכרת מעולם. סוג וכמות המידע והגורמים שתכירי הם מרתקים – הצנזורה היא בית הספר הטוב ביותר למערכת הביטחון. בזכות עצתו קיבלה על עצמה את הדין. סתמה את האף ולמדה את המערכת. וכדי שלא להשתגע, גם פינקה עצמה במתנת יום הולדת לגיל 40 שהתקרב ובא – טיול עם חברים להודו. שם קיבלה טלפון מסגן עורך 'מעריב' רון לשם, ידיד נוסף, שסיפר לה שעל פי מקורותיו, היא המועמדת המובילה לדוברת צה"ל.

בשנה ההיא יצא ספרו של לשם, 'אם יש גן עדן', וזכה בפרס ספיר לספרות. הוא הפך לסמל לישיבה המיותרת בלבנון ולחוליים רבים במערכת הצבאית, המותירים את רישומם בנפשות החיילים שעוברים בה. רגב שמחה בשמחתו. המסקנה: מי שחושש כי רגב תהיה פוליטיקאית שתטיל צנזורה על יצירות תרבותיות, יכול כנראה להירגע. היא יותר נחום ברנע מעמוס רגב, עורך 'ישראל היום'. אבל היא גם יודעת איפה מרוחה החמאה, ומהי סכין האופורטוניזם שמשטחת אותה על הפרוסה. כש'ידיעות' עוד היה בשיא כוחו, רגב פירגנה לחברים מרחוב מוזס וחתמה על אחת מהצעות החוק שרצו להגביל את כוחו של החינמון של שלדון אדלסון. גונן גינת, איש 'ישראל היום', כתב עליה כך: "רגב, שהגישה את ההצעה, קיבלה ראיון של שישה עמודים ב'7 ימים'. התייחסו אליה כאילו הייתה איש הרוח החשוב ביותר בגלקסיה מאז אריסטו". היום, כמובן, יכולים לחלום בסביבתו של נוני מוזס על מהלך כזה מצדה.

| את יודעת, מירי, יש מי ששמחו על צנזור תמונתך מהצילום המסורתי בבית הנשיא בתקשורת החרדית. הם מקווים שזו קריאת השכמה עבורך. אזהרה בדבר אחריות שלך ושל אחרות בעניין הפיכת ישראל למדינה דתית. כשאת חובשת מטפחת ראש ומדברת על קברי צדיקים כדי לרכוש קולות בליכוד, את גם תורמת להתבססות תפיסת העולם שבסופה תצלומך מצונזר.

רגב: "מיד אחר כך פרסמתי הודעת גינוי לכך. הודעה ברורה. תמיד פעלתי ואפעל נגד הדרת נשים".

ד: הדוברת הסוערת

כהונתה בראש מערכת הדוברות הצה"לית הייתה סואנת מכל שנודע עד אז. מקורבת ללשכת ראש הממשלה וליועציו. נתמכת על ידי הרמטכ"ל דן חלוץ, שמינה אותה מיד עם כניסתו לתפקיד. רגב התראיינה אז לאחד המקומונים התל־אביביים והפליגה בשבחיו של חלוץ. "הוא מנהיג מסוג אחר". הרמטכ"ל־הטייס הראשון נהנה אז מפופולריות רבה. ורגב המסוחררת הוסיפה: אם חלוץ ילך לפוליטיקה, היא תלך עמו לשם. אפשר לנחש ולהיזכר במה שאירע בעקבות זאת: בנימין נתניהו ושאר הצמרת הפוליטית החליטו לבלום את המתחרה החדש, דן חלוץ, שדבק בשערם בעודו במדים. והתוצאה: "חוק חלוץ" – צינון בן שלוש שנים לקציני צה"ל, מדרגת אלוף ומעלה, בטרם כניסתם לפוליטיקה.

בשלב ההוא עוד נראה שהשמים הם הגבול. החבורה הובילה את ההתנתקות; צה"ל יצא ללא פגע תקשורתי, וכך גם ראש הממשלה שרון. להפך. רגב הייתה אז לאהובת הכתבים באשר הם. דוברת צה"ל ניהלה מדיניות תקשורת פתוחה וליברלית. עיתונאים הורשו להצטרף לצוותי הפינוי ולראיין מפקדים בכירים וחיילים ללא צורך בקבלת אישור.

העתיד נראה אז בהיר, מבטיח וצלול. החבורה כולה הייתה אמורה להוביל את ישראל – ואת עצמה – למקום בטוח יותר. ומירי רגב, כמו מירי רגב, העמיקה את קשריה עם הפרסומאים והאסטרטגים שתרו, כרגיל, אחר חלקם בעוגה. מעולם, נדמה, לא פעלו יועצים־מתנדבים רבים כל כך ביחידת דובר צה"ל. ראובן אדלר, איל ארד, טל זילברשטיין, ארנון פרלמן, משה תאומים, אודי פרידן, משה גאון. והם כולם מלאים ברצון טוב ובפטריוטיות כנה. וכמובן, גם בקשרים ובאינטרסים עסקיים.

אבל כל זה נגמר באחת – עם הסתלקותו של אריאל שרון מן הזירה הפוליטית ומלחמת לבנון השנייה. בתוך ימים אחדים נפרדו דרכי הרמטכ"ל והדוברת שלו. והיא, בעיצומה של המלחמה, זכתה בכתבה ענקית במוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות'. כולל צילום סטודיו. ככה, באמצע המלחמה? להשקיע בצילומים? באותה שעה ממש גם סגרה את כביש הצפון, כדי שעמנואל רוזן יוכל לתקוף את פעילות הרמטכ"ל בשידור חי מן האזור.

המלחמה הסתיימה בהתרסקות החלום של חבורת שרון כולה. והם כולם נפוצו לכל עבר. אבל רגב? מניין נשמותיה הוא מהעולם החתולי, לא האנושי. היא נפלה על הרגליים והמשיכה הלאה. אז פלא שאפילו היא אומרת על עצמה "מירי־חתולה". בספרים שכתבו על המלחמה אבי יששכרוף ועמוס הראל; עפר שלח ויואב לימור – היא יצאה טוב. בספר שכתב דן חלוץ והביא את גרסתו – נסו לשווא למצוא אותה.

רגב עוד המשיכה שנה אחרי המלחמה, אף שגן העדן הפך כמעט לגיהינום. ב־2007 הביא הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי את אבי בניהו לרשתה. היא לא התביישה וביקשה, וסיבבה והסבירה שהפנסיה תיפגע, שהיא צריכה עוד שנה בשירות. ומגיע לה שיתחשבו בה. והאמת? הגיע.

באוקטובר 2007 העניק לה אשכנזי תפקיד עם תואר בומבסטי: רכזת אירועי צה"ל לציון חגיגות שנת ה־60 למדינת ישראל, תחת השרה דאז רוחמה אברהם. חודשים אחדים אחר כך השתחררה, עם הפנסיה המיוחלת. מסיבת השחרור שלה הייתה תצוגת תכלית נדירה באיכותה. השמנת שבקצפת של האליטה העסקית־פוליטית־תקשורתית. העיתונאים הנחשבים. עורכי הדין. המשקיעים. כולם־כולם. ושם, בלב השמנת ההיא, השמיעה בין השאר את 'אנא בכוח' של עובדיה חממה. שלא ישכחו מאיפה באה ולאן היא הולכת.

מפנה מקום לבניהו. אשכנזי בפרידה מרגב

מפנה מקום לבניהו. אשכנזי בפרידה מרגב

ה: הליכוד? זה נכון!

מצנח הזהב שקיבלה עם השחרור כלל גם ייעוץ של מאמן – מנטור – להקלת ההשתלבות בעולם החדש. במקרה שלה דובר בשרה ארבל – חלוצה בתחום – שמלווה אותה גם היום. ארבל היא אחת המנטוריות המנוסות והצבעוניות בישראל. אישה חמה, משכילה ובוהמית. היא ליוותה במהלך השנים מנהלים בחברות כמו אגרקסקו, כיתן, התעשייה האווירית, אלביט ובנק לאומי. היא הפכה לאחת החברות החדשות – והטובות – שרכשה רגב עם שחרורה מצה"ל. "האמא של הצפונבונית", היא מגדירה את עצמה. ונוהגת לספר על הפער בין הבית העצוב והקר שגדלה בו לבין התרבות החמה שפגשה אצל מירי. זו שהתרבות האשכנזית בזה לה, כדבריה. התרבות שיש בה לגיטימציה לצחוק, לשמוח, לגעת. לוותר על הפסאדה.

עם היציאה לאזרחות התמקדה רגב בעבודה על מערכת הערכים שלה. לנו, צרכני דמותה התקשורתית, זה נשמע כמו סוג של אוקסימורון. אבל רגב ידעה במה להתמקד. ההתבהמות היא הקצנה לערך של "בלי פחד". אמיצה. והיא באמת מרגישה זאת בתוכה – שאין לה פחד. לכן היא לפעמים מתפוצצת על המוקש. ולא משנה מי סופג את הרסיסים מסביב.

רגב התלבטה בין קריירה בשוק הפרטי, בחברה משותפת ששקלה להקים עם איל ארד, לבין קריירה ציבורית. הטמפרמנט. האכפתיות. הצורך בתחושת משמעות, המעורבות החברתית, הרצון להשפיע – וכמובן הפרסום – עשו את שלהם. בסופו של דבר, תמיד חשבה על פוליטיקה. עכשיו כבר הייתה לה הנוחות הכלכלית שתאפשר להתמכר לכך. יחד עם המנטורית, בנתה תכנית פעולה שעיקרה חדירה לשדה הפוליטי. ההזדמנות הייתה מונחת בליכוד.

ההימור היה פשוט למדי. הליכוד, שספג את המכה הקשה בתולדותיו, החזיק רק 12 ח"כים באותם ימים, ובהם אישה אחת בלבד – לימור לבנת. הצפי היה אופטימי, לאחר שנתניהו הפך את מלחמת לבנון השנייה – שרגב שיחקה בה תפקיד מרכזי – לקרדום פוליטי לחפור בו. בראש קדימה עמדה אישה, ציפי לבני. במפלגת העבודה הייתה שלי יחימוביץ'. החשבון לא היה מורכב. הקשר לליכוד בוצע באמצעות גדעון סער. הם הכירו קודם, גם דרך עבודה אבל גם באמצעות היכרות מקרית עם רעייתו הראשונה של סער. כשסער נפרד מתפקידו כמזכיר ממשלת שרון נערך עבורו טקס פרידה צנוע. שלי, אשתו, נכחה. "תגידי", פנתה רגב בחביבות ובפמיליאריות שבנו לה את הקריירה, "יכול להיות ששירתנו יחד בקורס קצינות? את שלי דנציגר?". התשובה הייתה חיובית.

ועכשיו, כשפרשה מצה"ל, סער הכיר לה את נתניהו. הפגישה נערכה בביתו של הראשון, בלב תל אביב. ארבע שעות תמימות. מחציתה השנייה, בארבע עיניים. וכל השאר היסטוריה. ביבי הרוויח בה: אישה, תת־אלוף, מזרחית וחברתית. רכש מצוין. היא התייצבה במצודת זאב עם חברה, נרשמה ונערכה למסיבת עיתונאים עם נתניהו. שניות אחדות לפני שנפתחה הדלת התברר שנתניהו מתכוון לשתף במסיבת העיתונאים גם את טל ברודי, שנרשם גם הוא למפלגה.

בשום אופן, ענתה. אני הולכת הביתה. רוצים מסיבת עיתונאים? אז זה ביבי ואני. בכל זאת, לא בכל יום מגיעה לליכוד תת־אלוף שרק השתחררה. ואחת שמקושרת בתקשורת, ובצה"ל, לענפים הגבוהים והמשורגים ביותר. ביבי, כמו ביבי, נלחץ. ורגב השיגה את שלה.

הכתבים הפוליטיים שהגיעו למצודה כדי לדווח על האירוע חזו במה שנראה אידיליה. נתניהו, אמרו, באמת מתרגש מזה שיש לו אישה מזרחית, קצינה ואשת תקשורת. אתר הליכודניקים של איתן כהן 'הכול פוליטיקה' חגג באותו הערב את ההצטרפות של רגב. כהן היה עוזרו של אריאל שרון בשנות ה־80. הוא התקשר אל רגב לברך.

שעתיים אחר כך, בלילה, היא חזרה אליו: איתן, רוצה להיפגש מחר בשש בערב? איתן כהן, למי שלא יודע, הוא אנציקלופדיה אינטראקטיבית על אודות הליכוד. הוא מכיר את כולם – וכולם מכירים אותו. מראשי הסניפים ועד החברים של חברי המרכז. בקי בנבכי הליכוד ברמה שיכולה להוות תחרות אפילו לישראל כ"ץ וסילבן שלום. רגב תפסה את ההזדמנות בשתי ידיים. ולמחרת התייצבה לפגישה עם מחברת גדולה. השיעור נמשך ארבע שעות וחצי.

בסוף, רגב הייתה ישירה. אני צריכה אחד כמוך שיהיה לידי בבחירות. וגם אחר כך. כהן שמח על הזדמנות לחזור לעשייה בשטח, ואהב את הפוטנציאל שראה מולו. ימים אחדים אחר כך התייצב, כמתנדב, בקמפיין שלה. סייע לה בדילים שרקמה עם גדעון סער, חיים כץ, סילבן שלום וכל השאר. המטרה: 9,000 קולות. וכזו גם הייתה התוצאה. הגרעינים הקשים של התומכים היו בפריפריה של הצפון והדרום. פחות עירוניים. יותר חברתיים. לא ירושלים. לא תל אביב. כהן הביא לה אנשים כמו סמי מלול מקריית שמונה, חיים אביטן מחדרה, חזי עיני מחיפה, ויקטור אלון מעכו, דודי פדלון ממושב איתן, ששון אליהו מבת ים ואורי ג'אן מנתניה. לנו זה לא אומר הרבה, אבל ברשימות של ראשי הליכוד, זה המון. החברות הטובות, לא כולן ליכודניקיות, נהגו אותה ברחבי הארץ. משתוממות, נדהמות מהמפגש עם הסחבקייה של הכפרות והנשמות. מחליפות זו את זו ברגעי משבר.

פטרון פוליטי. עם גדעון סער // צילום: אמיל סלממן, 'הארץ'

פטרון פוליטי. עם גדעון סער // צילום: אמיל סלממן, 'הארץ'

ו: נעים מאוד, "השטח"

תוצאות הפריימריז הראשונים שבהם השתתפה, בסוף 2008, היו לשיעור החשוב שלמדה בפוליטיקה: רק בכוח! ועם עורך דין צמוד. כי אחרי אלפי הקילומטרים שגמאה, הצ'פחות, החיבוקים, המאמץ הגדול, וכשזכתה במקום ה־27, גילתה כי תרגילים פוליטיים דחקו בה מטה – למקום הלא ריאלי 34. נתניהו סירב לסייע. אפילו תמך בסילוקה לאחור. ורק לאחר שאיימה בבג"ץ וכבר עמדה לשגרו, שינה את עורו. והיא, בשנייה האחרונה, קיבלה חזרה את המקום הריאלי. בליל פרסום התוצאות ישבה בבית עם החברות והמשפחה. צופה במדגמים: מקום 27 – בחוץ. היא פרצה בבכי, התפללה, נשבעה והתקשרה, פעם אחר פעם, לחברים במערכות העיתונים והטלוויזיה – אולי בכל זאת 27?

אלוהים, אמרה, תעשה שהחיילים יצביעו בשבילי, והקולות האחרונים שנספרים ישנו את התמונה. למחרת התעוררה כחברת כנסת.

גדעון סער היה אז המנטור הפוליטי שלה. ממנו למדה על חשיבות הקשר עם השטח. הביקורים האינסופיים בחתונות, בבר מצוות, בבריתות ובהלוויות. בקריית שמונה או באילת. אסור להתעצל. אין לוותר על איש. שהרי כולם יודעים שצריך – אבל רק מעטים מסוגלים להתמיד בכל זה. לנסוע באותו ערב לעכו ולקריית עקרון. ולקראת סוף השבוע לומר: "בשישי־שבת אני עם המשפחה" – ואז לנצל את הזמן לפגישות עם עיתונאים.

סער לימד אותה על השחקנים החשובים באמת בכנסת. על המחילות והמזכירות שאיש לא מכיר, אבל הן שקובעות את חייך בבית המחוקקים. בזכותו ויתרה על ראשות הוועדה למעמד האישה שהוצעה לה – ובחרה בחברות רגילה בוועדות היוקרתיות ביותר, כספים וחוץ וביטחון. בכך חיזקה את התווים ה"גבריים", שכה נחוצים למתמודדת במפלגה שמרנית־עממית, וטשטשה את התווים ה"רכים", שהליכודניקים מזהים – חס וחלילה וחס – עם שמאלנות.

לאט־לאט הפכה למלכת השטח. כוכבת־על באירועים של חברי המרכז. רוקדת עם חתני השמחות. בוכה עם האבלים. מספרת בדיחות. מחבקת. מנשקת. צובטת. אומרת "בעזרת השם" ומתפללת, בפרהסיה, עם כיסוי ראש, סידור קטן ותנועות חסידיות. וחביבת האולפנים. כי בעוד המראיינים המנומסים נעים באי־נוחות מול הפוליטיקאית הצעקנית, העורכים שבחדר הבקרה מתמוגגים מהחגיגה.

ווליום כמקדם מכירות. תקרית ה"כפיים"

ווליום כמקדם מכירות. תקרית ה"כפיים"

כשחברי כנסת חשפו את דבר מעצרו של "האסיר איקס", בפרשת בן זיגייר שעסקה באזרח אוסטרלי־ישראלי ששירת במוסד, הסתבך ונכלא בכלא איילון – פרטים שפורסמו בעיתונות זרה – היא דרשה להעמידם לדין. כי הביטחון קודם לדמוקרטיה. ואיכשהו התחיל להתברר שאצלה הדמוקרטיה תמיד נסוגה. המדינה, למשל, היא קודם כל יהודית ורק אחר כך דמוקרטית. ואין פשרה ואין גמישות. ויאללה בית"ר! תרימו את הדגלים. והרחוב הליכודי צפה ומחא כפיים. ומכיוון שהיא רב־אלוף ביחסי ציבור ושיווק – היא גם סיפרה להם, בקריצה, שאמנון אברמוביץ' הוא סחבק שלה. ושהיא לא מפחדת ממנו – והנה הכניסה לו עוד פעם. ושבן כספית הוא פרטנר. ושהיא "יכולה בקלות" על כל העיתונאים השמאלנים האלה. ואז גם פנתה לקהל, ודרשה: "כפיים!".

ז: בוטות כמקדם מכירות

קשה לשים את האצבע על המועד המדויק שבו התוכן הצטנף מבויש בתוך האריזה הססגונית, הקולנית, האלימה לעתים. כשהגסות הפכה לערכו המרכזי של המותג. הווליום הגבוה לתו תקן. הרי זוהי מירי שלנו. מלכת התקשורת התל־אביבית. החמה באדם. זו שתמיד אפשר לפנות אליה בבקשת עזרה – וגם להיענות. שתפתח את ביתה ואת לבה בפניך. מירי שהתחייבה בעשור האחרון ללימוד שבועי בשיטת 'ימימה' – שמקרבת, כהגדרתה, את הדרך אל המהות האמיתית של האדם. אל הטוב שבו, ולשמחה. מירי, שכל חבריה מעידים על רגישותה. מה קרה לה? מתי החלה להיסחף לקצוות הללו, ולמה?

איך קרה שבמערכת הבחירות האחרונות הגיעה לאולפן 'גב האומה' עם ארסנל עקיצות שכלל ירידה על "כיעורו" של גורי אלפי או הזמנה לאורנה בנאי להצטרף אליה לסיור בבית כלא לנשים – תוך רמיזה מינית מכוערת בדבר היתרונות שיעלו לה מכך.

תגידי, אמרתי לבנאי, היא ניגשה אלייך אחרי הצילומים? אולי אמרה: אופס, סליחה?

"לא. ואני לא רוצה לדבר על כך. האישה הזו מפחידה אותי נורא".

אף פוליטיקאי לא יכול להרשות לעצמו להתבטא כך. אף אחד מהם גם לא יכול לאמץ את אישיות הבמה והרחוב שטיפחה, עם "מירי רגב שכונה!" ו"הסודנים הם סרטן בלב האומה". גם רגב לא. גם היא מבינה שההתמכרות לתשומת לב יכולה להיות בעוכריה. שהאהדה שכל אלה הביאו לה בליכוד טובה עד גבול מסוים. הקריקטורה ב'ארץ נהדרת' שירתה אותה היטב במחוזותיה, שהרי ככל שיענו ליכודניק בתקשורת, כן ירבה וכן יפרוץ. אבל היא גם יכולה לפגוע בה בהמשך. העובדה שהתגובה במרחב הפוליטי־תקשורתי למינויה לשרת התרבות הייתה בין שמיטת לסתות מבועתת לבין פרצי צחוק מתגלגלים, מוכרת לה. זה כבר אינו השלב שבו היא אוהבת את התגובה הזו.

רגב עם נתניהו // צילום: אלון רון, הארץ

רגב עם נתניהו // צילום: אלון רון, הארץ

החברות של רגב – ויש שם מעגל של נשות תקשורת מנוסות – יודעות שיש בעיה. במעגל הזה חברות, בין השאר, מי שהייתה הדוברת המיתולוגית של המשטרה, ניצה פרידמן; עיתונאית 'ידיעות אחרונות' אריאלה רינגל־הופמן; אשת יחידת דובר צה"ל לשעבר עדה צור; והמנטורית שרה אדלר. גם החברים, ששמותיהם שזורים בכתבה, יודעים זאת. הנשים, אם מותר להכליל, מגוננות. מטשטשות. הגברים שעמם דיברנו ציניים מהן. מפרשים זאת בדומה לפרשנות שלה עצמה. תמציתה: רגב אימצה את חוקי מרכז הליכוד, והתבלבלה. המרכז הזה הוא חם ודינמי. חברתי מאוד, וגם חברי מאוד. אבל גם ערמומי ובוטה. ומאוד שוביניסטי. ככה מדברים שם. ככה חושבים שם. ואם את רוצה כוח אמיתי, ולא לחיות על חסדי המשפחה המלכותית מרחוב בלפור, אין ברירה. רגב בנתה לעצמה מחנה עצמאי, טסה ב־100 קמ"ש על מכונית הצעקות, ולכן הגיעה למעלת האישה הראשונה של הליכוד. לכן גם הרוויחה ביושר את הקריקטורה הציבורית.

רגב: "זו סאטירה. צוחקים. אני מקווה שסמו יצליח, במהלך הזמן, להכיר גם תווים אחרים שלי. ובכל מקרה, זה רק צחוקים. מה יש לי להפסיד מזה?".

תשאלי, אמרתי לה, את דן מרידור. הוא הפסיד מזה את הקריירה. ואת כבודו כאדם. מירי, חתולת הרמקולים, לא תוכל להפוך לאישיות שדעתה נשמעת ברצינות.

רגב: "לאריק שרון קראו רוצח – ואחר כך הוא נחלץ ונתגלו פני הסבא האוהב… תראו שגם איתי יהיה כך".

סוף דבר: מחשבת מסלול מחדש

הלחץ עליה שתתמתן הוא עצום. בבית, בחבורה, במפלגה, במשפחה וגם בה עצמה. את התוצאות רואים מרגע מינויה לשרה. אבל היא גם יודעת את המקצוע, שעיקרו תקשורת פוליטית. הנכסים – הקשרים שצברה במהלך השנים – עדיין עומדים לה. זוכרים אותה מן העבר. ומעריכים את יכולתה לפתח את הקריירה החדשה שבחרה בה. חתולת רחוב, גם בזכות הציפורניים, וגם בזכות השרידות שהפכה לעניין מיתי כמעט. אנשים כמו הפטרון גדעון סער התייאשו ופלטו עצמם מהמערכת – אבל היא נשארה. נתניהו הכה בה – והיא התאוששה. רבים מהרמטכ"לים שעמם עבדה רצו פוליטיקה, אך הפכו לפריטים ארכיאולוגיים. ועוד מעט ויגידו שהיא בעצם לא חתולה אלא שד עם אלף נשמות.

וארסנל הקשרים רק ממשיך ומשתכלל. מלבד התקשורתיים, היא מחוברת היטב למילייה העסקי ולאנשי המפתח שקרובים אליו. שימו לב לסניגוריה שלימד עליה בראיון לאחרונה אלי זהר – עורך הדין של האלפיון ויו"ר תיאטרון גשר: "אני חושב שהמינוי שלה יכול להתברר להיות מינוי מצוין. אני חושב שהיא טעונה באנרגיות עצומות, ויכול להיות שזה מה שהתרבות והספורט זקוקים להם. אני חושב שהיא מסוגלת להפוך עולם בשביל לקדם את האינטרסים שהיא עומדת בראשם. ואני חושב שיש בה מטען בעל ערך".

רגב היא חיה חד־פעמית כמעט בליכוד. היא הייתה נאמנה לסער, אבל נתניהו לא דאג לחסל אותה בשל כך. כיום אין יותר מדי קשר בינה לבין סער. רגב, כמו רגב, נאמנה בסוף רק לעצמה. היא גם ידעה לייצר קרבה אל נתניהו, עם לכתו של סער. אנשי נתניהו, לצורך ההמחשה, ציידו אותה בקרוואן ממותג על שמה במערכת הבחירות, והיא חרשה את הארץ, כשהיא עוצרת על הדרך באולפני הטלוויזיה, מגוננת על הבוס ותוקפת את מתנגדיו בווליום שרק היא יודעת לייצר. מסער היא למדה שהחיים הפוליטיים הם קמפיין אחד גדול ומתמשך, ויש לה את החריצות לשם מימוש הדוקטרינה הזו. בליכוד היא לא רק מלכת השטח, אלא מחוברת לפעילים מרכזיים, כמו המשנה לראש עיריית תל אביב־יפו ארנון גלעדי, ח"כ דוד ביטן וראש מועצת אבן יהודה אבי הררי. כיו"ר ועדת הפנים בכנסת, ניצלה היטב את הקשר עם ראשי רשויות מקומיות כדי להדק את קשריה ולהעצים את כוחה במפלגה.

את התדמית ה"חברתית" שיווקה באגרסיביות, כך שדרישתה לקבלת תיק הרווחה נראתה טריוויאלית כמעט; ואילו קשריה ותמיכתה בטייקונים ובלוביסטים שלהם טואטאו מתחת לרדאר הציבורי כמעט. היא חיה בסביבה ליברלית יחסית, ובארסנל החברות שלה תמצאו גם נשים עם עמדות שמאליות, וגם הן מבינות שאין דרך אחרת להתקדם במפלגה בה בחרה להיבחר.

ובסוף, היא חיית תקשורת. במקביל לקרקס הצעקני של אישה אחת ששיווקה בשש השנים האחרונות, ידעה בסבירות גבוהה שתתמנה לשרה. לכן החלה לשנות את התמהיל, מבעוד מועד. כמו הופעות רכות, אנושיות, באייטמים "אנושיים" אצל חיים אתגר וגיל ריבה. ומאז השבעתה כשרה, זו רגב אחרת. גברי בנאי מקלל? היא תענה באיפוק ובממלכתיות. שלום חנוך מציב אולטימטום? רגב תדבר בשבחו, על הבמה, בדציבלים הראויים לפסטיבל ישראל.

כי בדיוק כמו שמו של המעמד הזה, בו פתחנו ובו סיימנו, מירי רגב יודעת מתי צריך לעבור מפסטיבל הליכוד לפסטיבל ישראל כולה.

צברית השנה, Self made // מירי רגב – אישי

  • ילידת מאי 1965. נולדה בשם מרים סיבוני.
  • נשואה ואם לשלושה.
  • התגייסה לצה"ל ב־1983, ושירתה בו 25 שנה. השתחררה בדרגת תת־אלוף.

רגב משווקת עצמה כבת עניים שעלתה לגדולה. אולם האמת היא שכבר שנים היא מתגוררת  בווילה חמימה בשכונה נחשבת בראש העין. הוריה מתגוררים בבית רחב ידיים בקריית גת. המטבח גדול ומטופח. הסלון ענק. החצר נוחה. בניגוד לתדמית – אולי – הם נהנים כבר שנים מנוחות כלכלית וחברתית. שפת אמה – ספרדית. אביה, שעלה ממרוקו, הקים וניהל במהלך השנים עסקים פרטיים באזור מגוריו. המסגרייה שלו בנתה את חממות הקיבוצים באזור קריית גת. בשנים האחרונות החזיק בקווי הפצה רווחיים של משקאות קלים באזור הדרום. בעלה, דרור רגב, הוא מהנדס העובד במשרה נוחה בתעשייה האווירית. הוא חבר נעוריה. בן למשפחה ישראלית מושרשת, ממוצא יקי. אמו נולדה ברחוב פיירברג בתל אביב, בואכה שינקין ורוטשילד. היא שירתה כמזכירת ראש העיר הראשון של קריית גת. אביו בן למשפחת חקלאים מרמת השרון ומראשוני חברת 'הזרע'. סבו היה ממייסדי חברת החשמל. היא בילתה זמן רב בביתם, בקריית גת. ילדה מטופחת ונערה פופולרית. למדה פסנתר. התנדבה בסניף מגן דוד אדום בקריה. זכתה בתואר "צברית השנה" של 'מעריב לנוער', כמו יולי תמיר בשעתה, וזכתה שם לפרסום ארצי ראשון, כשתמונתה התנוססה על השער.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook