מיתוס האנדרוגינוס: מסע תרבותי בעקבות המין השלישי // גון בן ארי

1. הטרנד [פרולוג]

"אני פתוחה לכל קשר שקורה בהסכמה ולא כולל חיות או קטינים. יו, אני בקטע של כל אדם מעל גיל 18 שמוכן לאהוב אותי" מיילי סיירוס, מגזין 'פייפר', יוני 2015

בשנה האחרונה עבדתי כאיש קריאטיב בניו יורק. במסגרת העבודה הזדמנתי למספר ישיבות מערכת של חברות, מגזינים וספקי תוכן שהשתרשו כמעצבי דעת קהל גלובליים. הפגישות היו שונות מבחינת הנושא, אבל זהות דווקא מבחינה לא צפויה: בכולן הפתיע השימוש הנרחב שעשו כל המשתתפים במונח מיתי עתיק – "אנדרוגינוס".

המשתתפים בפגישות היו אנשי קריאטיב צעירים, והמטרה של כולם הייתה להמציא רעיונות כמה שיותר קיצוניים שיהפכו לתוכן חדשני של המגזינים ושל החברות הענקיות בעולם, ויאפיינו מיתוגית תאגידים גדולים. אלה היו חדרים שנשפך לתוכם הרבה מאמץ וכסף בניסיון להבין לאן הולכת הדעה של הדור, ובניסיון להבין איך אפשר לעזור לה ללכת לשם.

הפעם הראשונה שבה נתקלתי במונח הייתה בישיבת מערכת של מגזין האופנה 'i-D'. יחד עם מנהלת הקריאטיב שלי נכנסתי לפגישה במטרה לעזור לעורכי המגזין למצוא ארבעה אייקוני אופנה חדשניים ולא מוּכרים שיעמדו במרכז קמפיין שאמור למצב חברת איפור יפנית מול הקהל האמריקאי כאוטוריטה קאטינג־אדג'ית של חדשניות. במצגת שהכינה אחת מעובדות המגזין הופיעו "סוגי האנשים" שהיא חשבה שצריך ללהק לקמפיין. היו שם בחורה שחורה, בחורה שמנה, בחורה עם זקן וגבר שהיה פעם בחורה. חצי מהדוגמאות היו של אנדרוגינוס, והמילה "אנדרוגינוס" חזרה לאורך הפגישה.

ואז שמתי לב שהיא חוזרת בכל הפגישות.

מאז שהתחלתי לשים לב לזה, אי אפשר היה להפסיק: הניסיון לייצר רעיון מעניין, מקורי, חדש ועכשווי התברר כדרך ללא מוצא, שתמיד מובילה לרעיון של האנדרוגינוס. בעבר, אם הבוס היה לוחץ על אנשי קריאטיב להביא רעיון מקורי או קיצוני, הם היו מנפיקים בדרך כלל רעיון שקשור במיניות קלאסית – תוכן שעוסק בגבר או אישה מושכים ובקשר ביניהם. היום, כשלוחצים עליהם, אנשי קריאטיב פולטים א־מיניות או דו־מיניות – תוכן שקשור בגבר שאינו גבר, באישה שאינה אישה, או ביצור שהוא שניהם. "ג'נדר בנדינג", ביטול הפירוד המושגי בין גברים ונשים, הפך ללהיט הרעיוני של התקופה; ובהשפעתו, פתאום חזר אותו המונח העתיק לשימוש יומיומי.

תכיפות השימוש ברעיון של האנדרוגינוס לא עולה רק בקרב אנשי קריאטיב. בדורנו, נדיר להיתקל במישהו שהעיסוק שלו הוא ברעיונות – לא משנה אם זה פסיכולוג, אמן, פוליטיקאי או איש דת – שלא מוצא את עצמו שוב ושוב מתייחס אליו.

2. עידן הניטרלי

"גברים ונשים משנים את העיסוקים שלהם ובונים מערכת יחסים חדשה זה עם זה ועם הסביבה. התפיסה של מושגים כמו 'גבריות' ו'נשיות' הפכו לגמישים ולא קבועים בדיוק כמו המראה של גברים ונשים היום, כמו הפעולות שהם מבצעים והעבודות שהם מועסקים בהן" מירטה ליי, פרופסורית ללימודי תרבות אינטרדיסציפלינריים באוניברסיטת NTNU, נורווגיה, מתוך 'Gender and ICT'

האקדמיה כבר השלימה עם העובדה שרעיון האנדרוגינוס משתלט על העולם. המחקרים שעוסקים בנושא זוכים לפופולריות יציבה, וזולגים מהאוניברסיטאות לתקשורת בחופשיות: מחקרים שמראים שספירת תאי הזרע הכללית הולכת ויורדת בכל העולם, שתווי הפנים הגבריים והנשיים נעשים דומים יותר ויותר, שמספר ההתרחשויות האלימות הולך ופוחת, שיותר גברים נשארים בבית לגדל את הילדים. ובכלל, שרעיונות שנתפסו בעבר כ"נשיים" – אינטגרציה, אמפתיה, הכלה – נתפסים היום כ"אנושיים".

מחקרים מראים, למשל, כי בעוד 65% מבני דור ה־Y (ילידי 1982–1995) הגדירו עצמם כ"הטרוסקסואלים לגמרי", רק 48% מבני דור ה־Z (ילידי 1995–2012) מגדירים עצמם ככאלה (לפי המכון לחקר המדיה Innovation Group); 75% מבני הדור החדש תומכים בנישואים חד־מיניים, ו־83% ממנו תומכים בשוויון זכויות לטרנסג'נדרים (לפי חברת הייעוץ והאסטרטגיה FTI).

מחקר נוסף, שנוהל על ידי חוקרים מאוניברסיטת פן סטייט, בחן אילו כישורים מוגדרים על ידי בני דור ה־Y כ"גבריים" ואילו "נשיים". החוקרים קבעו כי "התוצאה המעניינת ביותר היא דווקא היווצרותה של קטגוריה שלישית של כישורים שאותם בני הדור החדש קיטלגו כ'אנדרוגיניים'. כישורים שהם לא נשיים ולא גבריים. הכישורים האנדרוגיניים כוללים: מנהיגות, יוזמה, יכולת להתמודד עם תלות, יכולת לעבוד תחת לחץ, מחשבה ביקורתית ופתרון בעיות".

אותה קטגוריה שלישית – "המין השלישי" – קיבלה לגיטימציה רק לאחרונה, וכבר מתקרבת בצעדי ענק לחיק המיינסטרים. באחד המחקרים, כשנשאלו בני דור ה־Z אם חשוב להציב באזורים ציבוריים שירותים לבני "המין השלישי" (בעלי זהות מינית ניטרלית) בנוסף לשירותי נשים ושירותי גברים – 70% הצביעו כן. והעולם, כדרכו, מציית לעצמו: עוד ועוד אוניברסיטאות אמריקאיות מציעות היום מגורי סטודנטים ושירותים לגברים, לנשים ולמין הניטרלי.

אותה מגמה מתגלה בכל תחומי החיים. למשל, בפרופילים האישיים שלנו ברשתות החברתיות – המקבילה המודרנית, הגמישה, המדויקת בהרבה של תעודת הזהות. עד לפני שנה, כשפתחתם חשבון בפייסבוק, הייתם יכולים לבחור את ההגדרה המינית שלכם מבין "זכר" או "נקבה". היום אתם יכולים לבחור מבין 50 הגדרות שונות למיניות שלכם.

כשאנשים אומרים "מין" היום, הם כבר לא מתייחסים להשתייכות ביולוגית, אלא להשתייכות מנטלית. הקשר בין המין של הגוף ובין המין של הנפש כבר אינו ישיר כמו פעם, והדור הבא מרשה לעצמו לבחור את העירוב בין הגברי והנשי בתוכו, ולא נותן לנסיבתיות הביולוגית השרירותית לקבוע לו את הפן הזה של הזהות. גם ההגדרות של שני הקטבים נוזלות: הדור החדש חושב מיניות פחות קלישאתית. אין כבר "דמות גבר", אלא השאלה "מה הוא בעצם גבר?". אין כבר "דמות אישה", אלא השאלה "מה היא בעצם אישה?". עכשיו, הרבה יותר מבעבר, כל אדם רשאי לקבוע מה זה גבר בשבילו, מה זאת אישה בעיניו, ואיפה הוא ממוקם ביניהם.

למה זה קורה?

3. קבלת המיינסטרים

"אין ציצים ברדיו" סיזר סיסטרס, 'Tits on the Radio', 2004

טענה נפוצה היא שרעיון האנדרוגינוס הולך ונעשה יותר ויותר נגיש ונוכח ככל שהדורות מתקדמים בגלל עלייתו של האינטרנט: הפרופסור לחינוך ריצ'רד הונאק מאוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו אומר כי "האינטרנט הופך אנשים לניטרלים. אם אני משחק עם בני אדם מאפריקה או מיפן או מאירופה, אני לא יודע אם הם גבר או אישה, אני לא יודע איך הם נראים. אני לא משחק עם המין שלהם – אני משחק עם מי שהם".

או שאולי אפשר לתלות את התופעה בנסיבתיות תרבותית פשוטה: פעם, כשההורים שלנו העריצו אמן אנדרוגיני כמו דיוויד בואי, הם העריצו אותו כילדים להורים שהאנדרוגינוס היה טאבו עבורם. הם היו צריכים להסתיר את ההערצה, למרוד בעצמם ובהוריהם כדי להחזיק באהבה הזאת. היום, כשאנחנו שומעים ליידי גאגא, אנחנו שומעים אותה כילדים להורים שעשו שלום עם הרעיון של אמן אנדרוגיני כבר לפני 40 שנה. הרבה פחות אומץ נדרש כדי לאהוב אמנים אנדרוגיניים בדור שלנו, פשוט כי האנדרוגיניות היא כבר נורמה בפופ – האזורים הכי נשיים של הפופ מכילים נשים גבריות (ליידי גאגא, מיילי סיירוס); האזורים הכי גבריים של הפופ מכילים גברים נשיים (מקונן, פרנק אושן, יאנג ת'אג — גנגסטר שלובש על עטיפת אלבומו החדש שמלה); והסנדקים הזקנים של התופעה כבר מזמן לא נחשבים פריקים. פרינס ובואי, קיסרי האנדרוגינוס הפופי, מתו השנה וזכו לאבל כולל וממלכתי שלא ניתן היה לדמיין שיזכו לו כשרק התחילו את הקריירות שלהם.

קשה להאמין, למשל, שסיד וישס מהסקס פיסטולז יזכה לאותו סוג של אבל. האזוטריה הפאנקיסטית נשארה באותו מקום תרבותי מאז הסבנטיז – כאזוטריה. האזוטריה האנדרוגינית, לעומת זאת, חדרה בעשורים שחלפו מאז לתוך הגרעין של המיינסטרים.

4. חזרת האֵלָה

"עד שהספרדים הגיעו למסו־אמריקה, המיניות האמריקאית הייתה דבר נזיל, לא קטגוריה קבועה" רוזמרי ג'ויס, פרופסורית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, מתוך 'Gender and Power in Prehispanic Mesoamerica'

אבל שמעו קטע מוזר.

לפני שנה, בטקס שאמאני בברוקלין, הסביר לי שאמאן פרואני שאנחנו נמצאים עכשיו בעידן "חזרת האֵלָה".

שאלתי מה זה אומר.

הוא הסביר שרוב ענפי השאמאניזם מתייחסים לצמחים כבעלי מגדר – יש צמחים נקביים וצמחים גבריים. "בכל העולם היום מעשנים מריחואנה", הוא אמר, "ויותר ויותר אנשים משתמשים באיוואסקה. ושני הצמחים האלה נחשבים בפרו לצמחים נשיים. צמחים שעוזרים לאֵלָה לחזור לעולם. אז כשאנשים נותנים לצמחים האלה להשפיע להם על המוח, האלמנט הנשי חוזר לחיות בתוכם".

שאלתי מה זאת אומרת "צמחים נשיים".

הוא נראה מופתע מהשאלה, כי התשובה הייתה ברורה לו מלידה: "צמחים שמחזירים למי שמשתמש בהם משהו מהאיכות הנשית שלהם".

"מה זאת אומרת 'מחזירים'?".

"כמו שהיה במקור".

"מה היה במקור?".

"קראת פעם ראיון עם דוגמנית?", הוא שאל.

"כן".

"אז אתה בוודאי כבר יודע שכולן היו טומבויז".

"כן".

"וגם אתה היית טומגירל", הוא אמר. "כשהיית ילד".

"כן, בילדות יש פחות מין, אבל…".

"אז זהו", הוא הסביר, "גם בהיסטוריה הפרטית שלנו, בני אדם מתחילים כמשהו שהוא לא זכר ולא נקבה. וגם בהיסטוריה הכללית שלנו, המין האנושי התחיל כמשהו שהוא לא זכר ולא נקבה. אחרי זה הרוח הגברית השתלטה על העולם. רק עכשיו, בעזרת הצמחים, הרוח הנשית חוזרת".

בהתחלה זה נשמע לי כמו בולשיט. השפה שבה השאמאן דיבר הייתה זרה לי ועוררה אצלי קודם כל התנגדות – כמו כל שפה שמדוברת בכל חלל שכולל "לוכד חלומות" – אבל אחרי שניים־שלושה צעדים במחשבה הייתי חייב להודות שהוא תיאר תהליך שמוכר לי: מריחואנה ואיוואסקה הם חומרים "נשיים" במובן שהם מעודדים "הכלה" – תכונה שמיוחסת לארכיטיפ הנשי. במקביל לפריצת החומרים האלה לתודעה של העולם המערבי, עלו התנועות ההומניסטיות הליברליות של סוף הסיקסטיז, ואיתן רעיונות מעצימי־נשיות, לתוך המיינסטרים. ההעצמה שהולכת וגדלה מדי שעה עד ימינו – אישה ראשונה שהייתה מועמדת לנשיאות ארה"ב.

השאמאן הסתכל על התרבות שלנו וזיהה שהיא נמצאת בעיצומו של תהליך שילוב הרעיון הנשי בתוכה. הוא זיהה את התהליך הזה, דרך הפילטר של המיתולוגיה והשפה שלו, כ"חזרתה של האלה". את מה שאני רואה בתור "עלייה של רעיונות נשיים בעולם" הוא ראה כ"אלה שחוזרת להתקיים בתוך האנשים".

כשהסתכלתי דרך העיניים שלו, הופתעתי לגבי הקלות שבה אני יכול לראות את מה שהוא רואה: היום אנחנו נמצאים בתרבות שבה יהיה די בטוח להניח שרובם המוחלט של האמנים קובעי הדעה משתמשים במריחואנה – אם לא במריחואנה ואיוואסקה – באופן קבוע. למען האמת, רוב האמנים הפופולריים במוזיקה ובקולנוע היום סוגדים למריחואנה בסוג של פטישיזם. ההיפ־הופ מתייחס למריחואנה ולשאר החומרים משני התודעה מעוררי־האמפתיה כאל ישויות נשיות ממש, וקורא להם רק בשמות של נשים – מרי, מרי־ג'יין, מולי, לוסי. בהתאם, הגישה של ההיפ־הופ היא מטריארכלית לאללה: כמות בלתי נתפסת של שירים מיוחסת לאמנים שמהללים את אמא שלהם ומתלוננים על אבא שלהם.

יהיה אבסורדי לחשוב שאין לחומרים האלה השפעה על הדרך שבה האמנים האלה תופסים את העולם, ויהיה אבסורדי לחשוב שאין לתפיסת העולם של האמנים האלה השפעה על המסרים שהם מטמיעים בצרכני האמנות שלהם. התיאוריה של השאמאן, להפתעתי, הצליחה להסביר את התופעה של חזרת רעיון האנדרוגינוס לשיחה משרדית ב־2017 באופן מדויק.

אבל מה שבאמת מפתיע אינו העובדה שהשאמאן הצליח לתאר תהליך מערבי בעזרת שפה לא מערבית, אלא שהוא הצביע על זווית אחרת של עליית רעיון האנדרוגינוס בתקופתנו: המין האנושי ניבא את זה, לא רק השאמאניזם הפרואני; הנבואה על חזרת האנדרוגינוס והעבודה הדתית ששואפת להביא אותו לעולם מתחבאת ממש בכל פינה של המיתולוגיה האנושית.

5. הדפוס המיתולוגי

"אמונות רבות […] מביעות נוסטלגיה לאיזה גן עדן אבוד, נוסטלגיה למצב פרדוקסלי שבו ההפכים מתקיימים זה לצד זה בלי קונפליקט. הכמות [של האמונות האלה] יוצרת תחושה של אחדות מסתורית" מירצ'ה אליאדה, 'Mephistopheles and the Androgyne'

חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה כתב במאמריו על שבלונה בסיסית שחוזרת בכל המיתוסים המכוננים של תרבויות העולם. "הדפוס המיתולוגי", הוא קרא לסיפור החוזר הזה, ותיאר אותו בפשטות כך: "שתי דמויות שמימיות יוצאות מאלמנט אחד ונידונות להתאחד בעתיד". המיתוס של האנדרוגינוס.

ההינדים מקווים לאנדרוגינוס כשהם שואפים לאיחוד בין שיווה ושאקטי, וכמהים אליו בסיפור על האל פְּרָג'אפָּטִי שנחצה לגבר ואישה (בְּרינָדָראנְיאקה אוּפָּנישאדה); בסין עורגים לאנדרוגינוס בשאיפה לאיחוד היין והיאנג. ב'המשתה' של אפלטון, אריסטופנס מתאר את היצורים האנדרוגיניים שקדמו לאדם, שזאוס ניסר לחצאים, זכר ונקבה, ומסביר את התשוקה האנושית כגלגול של התשוקה של אותם פוסט־אנדרוגניים חצויים לשוב ולהתאחד עם חציים השני. הרשימה לא נגמרת, והיא מפורטת ורחבה ומצביעה על דפוס סיפורי שאי אפשר לטעות בו.

באפריקה, למשל, שבט הדוגון מקווה לאנדרוגינוס ככה: לפי מיתוס הבריאה הדוגוני, העולם נוצר מביצה שברא אלהים ובה שני זוגות תאומים, כל זוג מורכב מזכר ומנקבה. בזמן תהליך ההבשלה שלהם בביצה הם היו אמורים להפוך ליצור אחד, אנדרוגיני ומושלם, גם זכר וגם נקבה, שיבקע כדי לבנות עולם מושלם. אבל אחד מזוגות התאומים זמם להשתלט על העולם, יצא מהביצה לפני הזמן, כשהאנדרוגינוס עדיין לא התאחד, והתחיל לבנות את העולם שלנו, הלא מושלם.

גם מיתוסי הבריאה החילוניים המערביים – המיתוס הביולוגי "האבולוציה"; המיתוס האסטרונומי "המפץ הגדול" – הם לא יותר ממיתוסים אנדרוגיניים מופשטים. הסיפור שהם מספרים הוא של התפצלות יצור חד־תאי או התפצלות של סינגולריות. אגדות על זמן־לפני־הזמן, שבהן היפרדות של גורם מאוחד בוראת את העולם הנוכחי על כל מופרדותו, ועל כל מערכות היחסים המורכבות שהיא מאפשרת.

את אותו הדפוס אפשר למצוא גם במיתולוגיות שאנחנו עדיין לא קוראים להן מיתולוגיות – הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, הכלכלה ההתנהגותית, הפוליטיקה.

בפילוסופיה העתיקה, למשל אצל אנכסימנדרוס, מדובר על העולם המחולק להפכים ושואף להתגבר עליהם כדי להפוך חזרה לחומר המקורי המאוחד, האפיירון; בפילוסופיה המודרנית, למשל אצל קאנט, האדם מחולק לקטגוריות, וכל שאיפתו היא להתגבר עליהן, להשיג את האנדרוגינוס המאוחד מחדש של "הדבר כשלעצמו".

פרויד שואף, בהשראת המיתולוגיה היוונית רווית האנדרוגינוסים, לאיחוד הזכרי והנקבי בעקרון ה"תנטוס וארוס"; יונג שואף, בהשראת ה־Coincidentia Oppositorum, "איחוד ההפכים" של המיתוס האלכימי, לאיחוד הזכרי והנקבי בעקרון ה"אנימוס ואנימה".

השאיפה לאיחוד בין האינטואיציה לרציונל אצל דן אריאלי, למשל, זהה למיתוסים האנדרוגיניים – כמו המיתוס הקבלי שנחקור בהמשך – שמפרשים את השאיפה לאיחוד הגברי והנשי כשאיפה לאיחוד בין חכמה (אינטואיציה) לבינה (רציונל).

הפוליטיקה מורכבת מזכר ("ימין" זכרי ותאב שליטה) ונקבה ("שמאל" נשי ואמפתי), שהפשרה בין דעותיהם קובעת את החלטות המדינה.

גם בתרבות הפופולרית, כבר שנים, כשאנחנו מדמיינים את ישויות העתיד – תושבי המחר, חייזרים, סייבורגים, אזרחי האוטופיה או הדיסטופיה המשוערת – אנחנו מדמיינים מעין אנדרוגינוס: מי ילוהק כחייזר? מי שהכי דיוויד בואי.

6. יש רק סיפור אחד בעולם, ואינסוף דרכים לספר אותו

"מעשה בתלמי המלך, שכנס שבעים ושניים זקנים והכניסן בשבעים ושניים בתים […] ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם; נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולן לדעת אחת וכתבו לו: […] זכר ונקבה בראו" מסכת מגילה ט, א

התפיסה של הרעיון האנדרוגיני – בני האדם הפרודים המבקשים לחזור לאיחוד – נמצאת בצורות שונות בשלל מקורות יהודיים: החל מהאגדה התלמודית על השמש והירח (לפי מדרש 'מיעוט הלבנה', תחילה היו המאורות שווים בגודלם עד שבאה הלבנה והתלוננה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?", ובתמורה הקטין אותה אלהים; לפי נבואת ישעיה, בחזון אחרית הימים יחזור האנדרוגינוס הקוסמולוגי לשלמותו: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה", ישעיהו ל, כו); דרך הפילוסופיה הרמב"מית ('מורה נבוכים', החיבור הפילוסופי־מיסטי של הרמב"ם עוסק בעיקרון האנדרוגיני – שלפיו מה שמאוחד למעלה, באינסוף, מפוצל למטה, בעולם הסופי – כאינדיקציה לאמת: רק כאשר יש לנו שתי דעות סותרות על דבר, כלומר מבוכה באשר להיותו לא לגמרי זכר ולא לגמרי נקבה, אנחנו יכולים להתחיל להבין אותו בעולם "האמת", להכיר את קיומו המקורי, האינסופי, מעבר לאשליית הבינאריות); וכלה באזהרות הנפוצות לבאים בשערי ההיכלות הנסתרים של פנימיות התורה מפני האמונה ב"שתי רשויות" (לפי סיפור 'הפרדס', עולה אלישע בן אבויה לעולם האינסופי ונענש על כך שהוא תופס את מה שהוא רואה כשני אלים). לפני כל דיבור שבקדושה ולפני קיום כל מצווה, יהודים אומרים "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – מקווים לאיחוד בין היסוד הזכרי (הקב"ה) ליסוד הנקבי (השכינה) – ופעמיים ביום מתפללים לאיחוד בין אלהים ובין שמו ב'קריאת שמע'. אבל המיתוס של האנדרוגינוס בסיפור הבריאה הוא הצורה הנקייה ביותר של הרעיון הזה, כי הוא משתמש במונחים הגשמיים והמובנים ביותר כדי לתאר את הדרמה: זכר ונקבה.

סיפור האנדרוגינוס של היהדות מתחיל כבר בסיפור הראשון בתורה. בספר בראשית, אלהים לא בורא את אדם ואז את חוה, כמו שנהוג לספר. כשאלהים בורא את אדם וחוה, הוא בורא אותם בתחילה יצור אחד – "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (א, כז), משפט שכל ההוגים היהודים מסכימים על היותו תיאור של "אנדרוגינוס פיזי". רק אחרי זה מנסר אלהים את הנקבי והזכרי מתוך האנדרוגינוס, ונוצרת האישה חוה.

לפי המיתוס הזה, הזכר והנקבה לא נתפסים כשני דברים נפרדים אלא כשני דברים נפרדים שהיו פעם מחוברים. דברים שהרצון שלהם להתאחד שוב הוא לא תוצאה של משאלה חסרת בסיס, אלא הבעה של געגוע. כלומר, רצון שיש בו היגיון, כי הוא מסתמך על זיכרון העבר. האיחוד נחשב, במוחם של הפרודים, כמשהו שצריך לשאוף שיקרה באמת בעולם – זאת בניגוד לדעה הנוצרית שגורסת כי האיחוד לא יכול להתרחש בעולם. (אמנם קיימים, כמובן, הוגי דעות נוצרים שיוצאים מן הכלל הזה – למשל, התיאולוג האמריקאי תומס ג'יי.ג'יי אלטיזר, הכומר והפילוסוף הצרפתי פייר טיילר דה שרדן, ולפרקים התיאולוג הגרמני יאקוב בוהם – אבל במסגרת המחשבה הנוצרית הפופולרית איחוד הכוחות הגבריים והנקביים איננו געגוע, אלא תקווה שיכולה להתממש רק במחשבה או לאחר המוות.)

הקבלה, כמו מירצ'ה אליאדה, לא רק מספרת את מיתוס האנדרוגינוס, אלא מנסה להבין איך הוא עובד. למה דווקא הסיפור של האנדרוגינוס נראה לנו כמו דפוס מיתולוגי שחוזר בכל תרבות? למה הסיפור על אנדרוגינוס הוא העלילה שנוצרת אוטומטית במוח האנושי כשהוא מנסה לספר על "בריאה"?

איזה תהליך, בעצם, הוא לא סיפור אנדרוגינוס?

בכל תהליך אפשר למצוא "מעין זכר ונקבה", הפכים, ולכל זכר ונקבה יש אנדרוגינוס משוער, איזו מטרה להתאחדות בעתיד הפוטנציאלי שהתקיימה בעבר המיתי ושהגעגוע אליה מניע אותם. התקווה הזאת היא הדלק של ההיסטוריה, היא מה שיוצר את הסיפור האנושי. בין אם אלה סיפורי אהבה יחידניים בין נשים וגברים, ובין אם אלה תהליכי ענק כלליים כמו המודרניזם האמריקאי, ששואף לאנדרוגינוס שחור־לבן. כל התהליכים האלה הם בעצמם חלק מאנדרוגינוס, כלומר, הם גוררים ריאקציה, יוצרים את אותו הווליום גם במחנה שמתנגד לרעיונות האלה. כל הזמן המשחק הזה: דבר והיפוכו מבקשים להתאחד. איחוד מלא אף פעם לא מתרחש, רק יוצר עוד פירוד – אבל הדרכים שבהן מנסים למצוא אותו הולכות ומשתכללות. ונוצר סיפור.

7. מה זה אחד, בעצם

"אלוה זה אחד הוא – אינו לא שניים ולא יתר על שניים אלא אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות; אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם […] והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר; לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה – מצוות עשה, שנאמר: ה' אלוהינו ה' אחד" הרמב"ם, 'הלכות יסודי תורה', פרק א

שאלה מוזרה: האם יש בעולם הזה דבר אחד?

אם אנחנו מבינים שכל בן אדם רואה את העולם ואת הדברים שבו אחרת – כלומר, שיר מסוים הוא "משהו אחד" בשבילי, אבל "משהו אחר" בשבילך – האם בכלל אפשר להגיד על משהו בעולם הזה שהוא "אחד"?

אמן מקליט שיר. האם השיר הוא "דבר אחד"?

נחזור שנייה לבואי, למטרת דוגמה: אם נקרא את כל הביקורות שנכתבו, למשל, על השיר 'Heroes' לאורך השנים – אנחנו נמצא ביקורות סותרות בזמן אמת, ביקורות סותרות אחרי עשור, ביקורות סותרות לתוך העתיד, גם אחרי 50 שנה. אם נמחק את שם השיר ואת שם האמן מהביקורות, וניתן לאדם שלא יודע באיזה שיר מדובר לקרוא אותן – מה הסיכוי שהוא יבין שהן מדברות על אותו השיר?

אם נשמע שיר אחד מתוך אוזניים של אנשים שונים, בזמנים שונים, נוכל לחוות אינסוף חוויות שונות, נשמע אינסוף שירים שונים. זה תהליך שקורה גם מחוץ לנו (כל איש שאנחנו מכירים שומע את השיר אחרת) אבל גם בתוכנו – כשאנחנו שומעים את השיר בפעם הראשונה, במסיבה בגיל 14, הוא שיר אחד בעל השפעה מסוימת; כשהוא מתנגן בבית מרקחת בעפולה הוא נשמע לנו אחרת לגמרי; ובכל פעם שהוא משובץ כפסקול בסצנה מתוך סרט אנחנו שומעים אותו מזווית שונה. בכל פעם ש'Heroes' מלווה סצנה על המסך, הוא נרתם למטרה של העברת וייב שונה לחלוטין ואפשר לשמוע בו שיר אחר: הוא שיר אחד כשהוא מתנגן בקומדיה רומנטית ('מה שעולה למעלה', 2009), שיר שני בסרט פעולה ('אנטי־טראסט', 2001), שיר שלישי בסרט התבגרות ('כמה טוב להיות פרח קיר', 2012), שיר רביעי בסרט אימה ('קרניים', 2013), שיר חמישי בפרק של 'משפחת סימפסון' (עונה 25, פרק 6) ושיר שישי כשהוא מלווה נבחרת ספורטאים אנגלית על הבמה באולימפיאדת לונדון 2012.

השיר עצמו הוא אינסופי ביחס אלינו. כלומר, אפשר לחוות מולו אינסוף חוויות שונות. אנחנו יכולים לראות בבירור שהמאזינים שלו – ואפילו היוצר שלו – הם סופיים ביחס אליו. כל אחד מהם מחזיק רק דעה אחת עליו בכל הווה, והאנשים והדעות שלהם משתנים לעומתו, למרות שהוא עצמו לא משתנה. השיר נשאר באחדותו, רק האנשים מתפצלים בדעתם עליו. האנשים שחושבים עליו משתנים ביליוני שינויים, נהפכים בביליוני שנות חייהם לביליוני אנשים שונים, משנים את דעתם על השיר ביליוני פעמים, שומעים בו ביליוני שירים חדשים, הדעות שלהם עוברות ביליוני חיווטים חדשים, מסתבכות בהקשרים מורכבים יותר ויותר. וזה עוד בלי להזכיר שכל הזמן ביליונים מהם מתים וביליונים חדשים נולדים. השיר עצמו נשאר אחד – אבל האחדות שלו היא אחדות מסוג שאף אדם בעולם לא יכול לחוות בבת אחת.

–

• זכור את אשר עשה לך אמ;לק [ארוך מדי; לא קראתי] // הקונפליקט התרבותי בין ארוך לקצר // גלעד פדבה
• בטיפול (פי) עשרת אלפים // הסדרות הישראליות כובשות את שוק הטלוויזיה העולמי // מאת רותה קופפר