סיפור שקרה באמת: הפרמיירה של 'השחף', אחת ההצגות החשובות והמשפיעות בתולדות התיאטרון, זו של אחד אנטון פ' צ'כוב (זה השם המלא, אגב, לידיעת שרת התרבות), הופסקה באמצע. הקהל שנא אותה. ובאותה תקופה, נהוג היה שהקהל מביע את מחאתו על טיבה של הצגה בזריקת עגבניות על שחקנים. אז עגבניות הושלכו שם מלוא החופן. ושריקות הבוז החרישו אוזניים. והמבקרים, שהיו בתיאטרון, שרקו אף הם בוז. תקופה אחרת, ימים אחרים, אבל העניין הזה התרחש באמת.
עכשיו, מדובר ב'השחף'. קלאסיקת הקלאסיקות. מחזה שהוא למעלה ממושלם. הישג אמנותי שאין בכלל להתחיל ולשוות את חיינו התרבותיים בלעדיו. והיא נרצחה על ידי הקהל. נסקלה בעגבניות. צ'כוב הגדול – הוא היה גדול כבר אז – לא יצא מהבית שנה, כך מספרים, מהעלבון והבושה. ליוצרים, אתם מוכרחים להבין, יש רק כבוד. אין כסף ואין כוח ואין כלום. רק מוניטין. ורק אהבת קהל. וצ'כוב, שהיה עד אז מחזאי מהולל ומאוד מפונק, נפגע עד עמקי נשמתו מהתגובות.
–
אני כותב את כל זה כי אני רוצה להאיר משהו בהיבט של ביקורת תרבות וכתיבה על תרבות.
ביקורת תרבות משקפת את רוח התקופה. היא ברומטר של טעם וסגנון ואופנה, אבל לא של איכות בהכרח, ובטח לא של מיקום בקאנון וחשיבות היסטורית. ויצא לי בתקופה האחרונה להיות במחיצת כמה יוצרים שנפגעו עד עמקי נשמתם מביקורות שספגו על יצירתם. וסיפרתי להם את הסיפור הזה, כדי לרכך את המכה – ללא הועיל, כמובן. מכה היא מכה, גם כשהיא קטנה בכנף. אז כשהסיפור הזה לא הועיל סיפרתי להם סיפור נוסף, שהיום כבר אפשר לספר על פרטיו:
בימיי כמבקר הטלוויזיה של המוסף '7 לילות' ב'ידיעות אחרונות', צלצל אליי דודו טופז, לאחר ביקורת שפרסמתי על אחת מתכניותיו, וקבל מרה על חובבנותי וחוסר הבנתי את עשייתו הטלוויזיונית.
הייתי מופתע מהטלפון, כי לרוב רק דגי הרקק הצריכו עצמם לצלצל אליי ולהתלונן. אבל דודו טופז – בשיא כוחו – לא הבנתי. והוא שוחח עמי ארוכות, ובנועם רב יש לומר, ולבסוף, מעט מרוגז, אמרתי לו: "תגיד, אתה פאקינג דודו טופז. אתה מיליונר. נשים נופלות לרגליך. אתה יותר מפורסם מראש הממשלה. באמת מפריע לך מה כתב איזה כלומניק בשם שי גולדן, שמרוויח בחודש מה שאתה עושה בדקה? זה באמת כואב לך? אני לא מצליח להבין למה".
השיחה התנהלה בנעימים, כאמור. ואז הוא אמר לי: "תראה, בשבילך זו עוד ביקורת שכתבת, בשבילי אלה החיים". ובאמת שלא הבנתי למה תכנית בידור בערוץ מסחרי הופכת לחייו של אדם. הייתי אז גם מתנשא יותר, גם טיפש בהרבה, וגם קצת שמוק.
השיחה הסתיימה ונפרדנו לדרכינו והמשכתי לכתוב עליו עוד פעמים רבות ואז הוא התאבד. ונזכרתי בשיחה שניהלנו כשהוא התאבד, וחשבתי לעצמי שהיה בהתאבדות שלו משהו שהקהל לא הבין – המשהו הזה שיש לאדם שמגיש את פועלו לעולם ותלוי במשוב מהעולם יותר משהוא תלוי בעשייה עצמה. משהו שרק מי שהניח את שמו ופניו ואת (מה שהוא האמין שהיה) כולו על המסך/במה/נייר/בד וזקוק לתגובה של הקהל כדי לחיות, פשוט לחיות.
–
וכשאני קורא היום ביקורות תרבות, אני לרוב נזכר בפוזיציה המנותקת שלי כמבקר (ואגב, מבקר מוכרח להיות קצת מנותק רגשית), ומהרהר בטון הפסקני והנחרץ – שהוא נדרש, כי לאנשים בימינו אין אורך נשימה לקריאת טיעון ללא סימני קריאה – ובנימה ההחלטית והידענית.
וחושב על צ'כוב, שהוא גדול הכותבים, אולי, ועל הגמדים ששברו את ליבו וכמעט גרמו לו להפסיק ליצור.
ואני חושב גם על דודו טופז ומהרהר בכך שהוא לא צ'כוב, רחוק מכך, אבל גם הוא השקיע את חייו ביצירה שלו. וכשזו נלקחה ממנו, גם חייו קצת נלקחו ממנו. ושלא תהיינה אי הבנות – האיש היה פושע, והדברים שעשה היו פליליים ומבעיתים. אבל היה שם גם אדם שנעלב ונפגע ורק רצה לשמוע מילה טובה (טוב, מיליון מילים טובות), כדי להשקיט את הנפש. וכשאתה זוכה למילים רעות על עצמך, אתה קצת רוצה למות – כי אם לא אוהבים את יצירתך, גם לא אוהבים אותך, וזה מאשש לך את הפחד שחייך אינם ראויים להחיות.
–
הפסקתי לכתוב ביקורות תרבות. ואני מאוד משתדל לעמוד מהצד כשכותבים עליי. למרות שזה קשה ומעליב ופוגע מאוד לפעמים. אבל אני יודע היום שמבקרי תרבות כותבים את עצמם. הם יוצרים את הטקסט שלהם ומגישים לעולם את חוויית החיים שלהם, ומשתמשים במושא הביקורת כקולב. אני שב ומזכיר לעצמי שהם לא כותבים עליי. עליי האדם. הם כותבים על דמות, על פרסונה, על יצירה שלי (אם זה ספר או הצגה), אבל הם לא כותבים עליי.
ממבקרי התרבות של היום יש לי שתי דרישות בלבד: היו יותר משכילים וידענים ממושאי הביקורת שלכם (אני השתדלתי להיות). וכשאתם כותבים, כתבו על היצירה ולא על היוצר. כי היוצר הוא אדם. והיצירה היא חייו. והוא אינו יודע לפעמים לעשות את ההפרדה. היו אתם, מהמקום המרוחק שלכם, חומלים על האדם. את היצירה מותר לכם לקרוע.
–
