fbpx

מחשבות אחרי ותוך כדי אירוע לב // שי גולדן

0

משונה: לא עברו לי מחשבות על חיי כשהייתי מוטל בין חיים לחצי חיים (אולי מוות), על שולחן הצנתורים של פרופ' אהרון פרימרמן מהמרכז הרפואי הלל יפה. אומרים שחייו של אדם חולפים למול עיניו כמו בסרט, רגע לפני שהוא מזדכה על המתת שקיבל מהבורא (חיים, נו), אבל לנגד עיניי לא ריצדו תמונות מחיי כי אם אורות המוניטורים והניאון בחדר הצנתור שכבה ונדלק לפי איזה היגיון פנימי שטרם פענחתי.

לפני כמה שנים, בלילה גשום, חזרתי מערב סגירה של 'מוסף הארץ', שערכתי באותה שעה. נהגתי בכביש החוף במהירות נמוכה מהרגיל והייתי עייף ובעיקר כבר קרוב לבית, עד לרגע בו הסתחררתי בתוך שלולית והרכב נחבט במעקה הבטיחות בימין ונהדף לזה השמאלי, לא לפני שעשה סיבוב מלא במהלך התנועה ונעצר באמצע הכביש. לא השגחתי בכך, אבל כריות האוויר נפתחו ומאחוריי נשמעו אינספור חריקות בלמים. בשניות הללו, בהן נהדפתי מצד ימין של הנתיב לצד שמאל, שרר שקט בעולם והייתי מפויס ולא מפוחד כלל. "אה", הרהרתי בשלווה נעדרת כל חרדה או אימה, "אז ככה זה נגמר". לא הייתי עצוב, לא כעוס, לא מבוהל. הלכתי אל סופי ברוגע גדול. ואז, מתוך השקט הגדול הגיחו רעש ואורות וצפירות והלמות אגרוף על שמשת המכונית שלי. "אתה בסדר?", שאלו הקולות. התעוררתי מתוך חלום, כמו הזיה, שארכה כמה שניות חטופות, אבל נדמתה כמו נצח. "אתה בסדר?", שבו ושאלו הקולות. "אני בסדר", שמעתי את עצמי אומר, לא יודע מה פירושן של המילים שהשמעתי. רק בחלוף שעתיים הבנתי ששברתי את היד. הבנתי גם שאני בחיים. ולא פחדתי מהמוות. והייתי מופתע שככה זה.

אבל על השולחן של פרופ' פרימרמן, שעה שארבעה מסכים משדרים בשידור חי את מהלך הרחבת העורקים שלי – עורקים שיומיים קודם לכן היו בלתי מנוצחים – פחדתי מהמוות. יותר מאשר פחדתי למות, פחדתי מהמשמעות של מותי; מההשלכות של עניין פרוזאי זה (מוות הוא התוצאה הבלתי נמנעת והנורמלית לגמרי של כל צורת חיים) ובעיקר מהעניינים הפרגמטיים הכרוכים בכך. איך יסתדרו הילדים, מה שיעור ביטוח החיים שלי וכיצד יצליחו אחי ואבי הזקן להתמודד בעולם שאינני חלק ממנו.

אני מוכרח לדייק: הבנתי מה קורה, אולם לא הבנתי דבר מהמתרחש. סולימאן, אח חדר הניתוח, עודד אותי במבטו ובתנועות ידיים של בוהן מורמת. נטלי, האחות לצדו, מלמלה, "אני מאוד כועסת עליך. מאוד כועסת. בחור כל כך צעיר, עם עורקים הרוסים". פרופ' פרימרמן החדיר לשורש כף היד את הצנתר (חוט דק, בעל נוקשות גמישה, שיודע לטייל במורד העורקים ולהגיע עד בסמוך ללב) ותחושה של גל חום אדיר התפשטה בכף היד שלי. העניין לא היה כרוך בכאב, אבל היה מלווה באי־נעימות מורגשת, בלתי מוכחשת. התחושה של הכבל מטפס במעלה ובמורד העורקים שלך, של עצם זר ודינמי שמטייל בתוך מערכת הדם שלך, זה לא דבר שאפשר להסביר למי שמערכת העצבים שלו לא חוותה זאת. זה משונה, זה טורדני, זה מחריד, זה מפחיד, זה משרה עליך תחושה מגונה של עונג. קשה להסביר. וממילא: הסברים אינם נדרשים. ברגעים כאלה יש הרבה מאוד פרקטיקה ומעט מאוד לוגיקה – תלוי באיזה צד של המתרס אתה עומד, או שוכב.

לאורך כל ילדותי חיינו בצל מחלת הלב של אבא (שמונה צנתורים, שני ניתוחי מעקפים, שלושה אירועי לב, שבץ מוחי אחד ומיליון תרופות, אולי מיליארד). המחלה שלו ריחפה מעלינו, כמו חרב מתהפכת, ואחת לזמן (שנה־שנתיים בממוצע) הייתה מרימה את ראשה ומחרידה את כולנו. בסוף אמא מתה מסרטן לפני עשר שנים ורן, אחי הגדול, אמר: "הוא יקבור את כולנו. אל תדאג".

ושם, על מיטת הצנתור, חשבתי שזה עשוי להיות משהו יוצא דופן באמת אם אחרי שקבר את אמא הוא יקבור גם אותי (במפתיע), דבר שיאלץ את אחי למות משיברון לב זריז, כדי להגשים את הנבואה של עצמו. היה במחשבה הזאת ממד של הומור. היה בה גם קורט של זוועה.

יומיים לפני כן, ברביעי בצהריים, הרגשתי לחץ בחזה. הייתי מצונן וגיגלתי "כאב בחזה במהלך שפעת" ומצאתי לא מעט לינקים תומכים בקשר בין השניים. יום לאחר מכן מיהרתי לפגישה חשובה, אליה איחרתי, בצעדים מהירים ברחוב דיזנגוף. שלוש דקות מתחילת הצעידה חזר הלחץ בחזה. לעזאזל! לא עכשיו. ססססאמק. אני מאחר. המשכתי להחיש צעדיי והלחץ חזר. גיגלתי: "סימנים להתקף לב". לחץ בחזה? צ'ק. זיעה קרה? צ'ק. קשיי נשימה? צ'ק. כאב בלסתות? נו, לפחות לא זה. רגע, אבל מה זה שם מזדחל ללסתות, מטפס במעלה הצוואר שלי אליהן? כאב. אלוהים שישמור. נעמדתי על מקומי, מבוהל, באמצע הרחוב, מוקף בעוברים ושבים שחלקם מזהים את המצוקה והחרדה שעל פניי וחלקם לוטשים עיניים ומתלחשים על ההוא מהטלוויזיה. השם שישמור, זה יהיה עניין גרנדיוזי בסדר גודל בלתי מתקבל על הדעת פשוט לצנוח ולמות כאן באמצע הרחוב. לך תסביר לאנשים. עצרתי לנוח. וזה עבר. "התקף חרדה", פטרתי את העניין. התקף חרדה.

בערב הלכתי עם חברתי בירנית למוקד בדרך יגאל אלון והבדיקות היו תקינות. הרופא שלח אותי למיון באותו הערב, לביצוע בדיקות דם שיעידו אם עברתי אירוע לב. אמרתי "בסדר" ונסעתי הביתה. בבוקר התעוררתי, מלא עזוז, משוכנע שהעניין מאחוריי. יצאתי לטיול רגלי קצר, כדי לבדוק אם הסתלקה לה המשקולת בחזה, אפס כי חזרה גם שבה. ססססאמק! ובכן: אל חדר המיון בהלל יפה. יום שישי, עשר בבוקר. שבת שלום לך, מר גולדן.

בחדר המיון הבדיקות היו תקינות: האק"ג ובדיקות הדם וצילום החזה והבדיקה הגופנית, ולמרות שרופאה במשמרת המליצה שאשאר בסוף השבוע להשגחה, חשבתי לעצמי "בחיים לא". ואז הגיע ד"ר ראמי, קרדיולוג, והביט בכל הבדיקות שלי ואמר, "תשמע, כל הבדיקות שלך תקינות, אבל אני אומר לך שעברת אירוע לב". "על מה אתה מדבר, דוקטור?" – וד"ר ראמי אמר, "אני במקצוע הזה מספיק שנים כדי לדעת: ככה נשמע מי שעבר אירוע לב. עכשיו, אתה יכול לבקש להשתחרר ולהמשיך טיפול אצל רופא המשפחה ולעבור בעוד שבוע בדיקת מאמץ באיזה מכון ולחטוף התקף לב על המכשיר, כמו ההוא, מהטלוויזיה, נו, צביקה הדר. אבל אתה יכול לעלות עכשיו למחלקה ולעשות צנתור בעוד יומיים, כי רק בצנתור אפשר לראות באמת מה נמצא שם. כל הבדיקות האחרות פשוט לא מספיק מדויקות". אז עליתי, מופתע, והרבה בעל כורחי, למחלקה. צנתור לא היה חלק מהתכנית שלי כשהתעוררתי בבוקר. ביציאה מהמעלית המתינו לי פרופ' שוטן, מנהל המחלקה, ופרופ' פרימרמן. "יש לך משהו יותר טוב לעשות עכשיו?". אז זהו, שלא היה לי. אז יאללה, לצנתור.

שם התברר שעורק שמאל, זה שמוליך 70% מהדם ללב, היה חסום ב־95% ("היית מרחק ימים, לכל היותר שבועות, מדום לב או מהתקף לב"), והימני – זה שמוליך 30%, היה חסום ב־80%. מתמטיקה פשוטה: רק 9.5% מכמות הדם שאמור לזרום בעורקים הללו הגיעו ללבי, וכך ניהלתי את חיי באין מפריע – מעשן כמו חזיר, שותה כמו אידיוט ומזניח את גופי כמו המערב את מדינות העולם השלישי. הייתי בסכנת מוות של ממש, ולא היה לי שום סימן מקדים לכך.

השמועה התחילה לעשות כנפיים. עד הערב כבר ידעו רבים מחבריי וקרוביי שאלה הם פני הדברים. התגובות של אנשים לחוויית סכנת החיים שלך: ובכן, זה דורש מאמר בפני עצמו. אולי מחזה. אולי ספר.

ביום בו שבתי הביתה אמר לי אבי שהוא חש בחזהו ויום לאחר מכן נכנס לצנתור. היוצרות התהפכו: לראשונה בחיינו המשותפים הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. הייתה בזה נחמה מסוימת ואולי מידה של אינטימיות מיוחלת בין אב לבן.

קיבלתי המון טלפונים והודעות מודאגות. הרגשתי קצת כמו בקדימון ללוויה של עצמי. גיליתי מי החברים שלי ומי יעסוק יותר בנימוס מכל דבר אחר. אבל גיליתי עוד דבר אחד חשוב: שאני לא רוצה למות. וגם: שאינני יודע עכשיו איך להמשיך לחיות. ימים יגידו. בדרכם הדוממת. ורבת־התהפוכות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook