מה משותף לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ולמיליארדר היהודי שלדון אדלסון. כלום. או כמעט כלום בעצם. רק דבר אחד: שניהם מוזכרים על ידי השמאל הישראלי, כשדנים על 'חוק העמותות' בניסיון פתטי למדי לערער על צדקתו.
במסגרת התמכרותי לטוויטר צייצתי לא מכבר על תמיכה בחוק, שיאסור על גופים פוליטיים (גם אם הם מתחפשים לארגוני זכויות אדם) לקבל כספים מממשלות זרות. עוד הצלחתי לדחוס אל 140 התווים שהמצב הקיים הוא היפוכם של דמוקרטיה וריבונות. תגובתו הסרקסטית של מו"ל עיתון ידוע לא איחרה לבוא: הדמוקרטיה שלי היא כנראה מבית מדרשם של א־סיסי או פוטין. דברים זהים שמעתי מפרופסור ידוע למשפטים, המרבה להתבטא בנושאים חוקתיים, כאילו דבריו היו דברי אלוהים חיים.
זוהי כמובן שטות מוחלטת. במדינתו של ברק אובמה – לאו דווקא ברוסיה – החוק המגביל פעילות "פוליטית או קוואזי־פוליטית" של מי שקשור לממשלה זרה הוא דרקוני בהרבה מכל מה שהוצע אי פעם בישראל; והפיקוח על יישומו מוטל על היחידה נגד ריגול במשרד המשפטים הפדרלי. מי שאינו אזרח ארצות הברית, אם רק ינסה לפעול למען מדינה זרה, מיד יוגדר "סוכן זר" וצעדיו יוגבלו בצורה קיצונית.
אבל ולדימיר פוטין דווקא קשור לחוק העמותות. מתברר שהפרלמנט האירופי אישר בחודש יוני, ברוב של 494 נגד 135, דו"ח של ועדה מיוחדת שבדקה את הפעילות של רוסיה בתוך המערכות הפוליטיות של האיחוד האירופי בהקשר לסוגיה האוקראינית. ההחלטה קוראת להקמת מנגנון מתואם של נציבות האיחוד האירופי ושל המדינות החברות בו, כדי לפקח על הסיוע הפיננסי, הפוליטי והטכני שרוסיה מעניקה למפלגות ולגופים שונים באיחוד, וכדי להעריך את השפעתו על החיים הפוליטיים ועל דעת הקהל. לבסוף ממליצה הוועדה, שמסקנותיה אושרו על ידי הפרלמנט, ליזום חקיקה בנושא. 'חוק עמותות' אירופי למהדרין מתחיל להתבשל מיד אחרי שהם נתקלים בבעיה דומה לשלנו עם התערבות זרה.
האדם השני שמככב בטיעוני השמאל נגד החוק המדובר הוא מיודענו שלדון אדלסון. הנה אזרח זר המשפיע – או לכל הפחות מנסה להשפיע – באמצעות כספו על דעת הקהל הישראלית, ובעקיפין על המערכת הפוליטית. אין עוררין שכך אדלסון עושה. אלא שמי שמביא את אדלסון כראיה במסגרת טיעוניו נגד החוק המוצע – טועה, וקרוב לוודאי גם מטעה בכוונה. העיקרון של אי-התערבות של מדינה בענייניה הפנימיים של זולתה, לא הומצא על ידי זאב אלקין; ולא יריב לוין הוא שקבע את כלליו המקובלים. למעשה, זהו יסוד מוסד של המשפט הבינלאומי. הוא קיבל גושפנקא רשמית בידיו של חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה, כ־57 שנים לפני שאיילת שקד הגיחה לאוויר העולם. והוא חל על מדינות, על ממשלות; לא על אנשים פרטיים.
אם אחליט מחר לתרום מכספי הפרטי למרקו רוביו או להילרי קלינטון – לא עברתי על שום חוק ועל שום כלל מקובל. אם חתמתי על הוראת קבע לאגודת הרובאים הלאומית או לאגודה לזכויות האזרח של ארצות הברית – פעלתי במסגרת המותר לי והמקובל. אך אם את אותם הדברים ממש תעשה ממשלת ישראל או אחד הגופים הכפופים לה – זו תהיה התערבות גסה בפוליטיקה האמריקאית והפרה של כלל יסודי במשפט הבינלאומי.
מסיבה זו, כאשר אני שומע את זעקות השבר של המו"ל, הפרופסור למשפטים וחבריהם לדעה על החורבן הממשמש ובא לדמוקרטיה הישראלית – אני יודע שהם משקרים. לא חוסן הדמוקרטיה הישראלית מדאיג אותם באמת אלא סכנת הפגיעה ביכולתם להשפיע על דעת הקהל (ובסופו של דבר להגיע לשלטון), תוך הסתייעות בדרכים פסולות. החוק המוצע חיוני לביצור הדמוקרטיה הישראלית ולשמירה על ריבונות המדינה.
–
- הצאר האחרון // 20 שנה לעליית פוטין // מאת יותם ירקוני
- דרכו של בנימין נתניהו בדרך לקלקול המערכות הציבוריות בישראל // אמיר אורן
