את זה הם לא אומרים לך. אף פעם. אף אחד. הגעת למעלה, הכי למעלה, אתה בצמרת, מעל כולם. זה מה שפעם חשבת, אבל אתה גומר מאחורי דלת סגורה, בתוך רעש של מים זורמים הכי חזק שאפשר, עם הטאבלט השחור שסוף־סוף הצלחת לגנוב, כי איזה ברירה אחרת יש לך עם הביטחון שיושב לך על התקשורת.
הם לא יגידו לך את זה, אף אחד מהם, לא מי שהיה שם פעם, ולא אלה, כמוך, שגם מתנדנדים על הצמרות שלהם, עושים עליך קולות של גורילה חזקה ממך. גם לא בשיחות כמעט פרטיות אחרי שהקצרניות יוצאות, וההצגה נגמרת. הוא מוזג לך כוסית, עכשיו זה רק אתה והוא, והתפקיד המחורבן הזה שחותך לכם את הביצים. לרגע אתה מצטער שהוא זה לא היא, היה יכול להיות נחמד, מי יוכל אי פעם לנחש, אבל אתה מסובב את הגלובוס, מנסה לתקוע סיכה, וכל מי שאתה מוצא שם עם חצאית, חוץ מסקנדינביות שלא סובלות אותך, זאת רק אנג'לה, שבטח הייתה מסכימה, ועוד צועקת שנל, שנל, כמו בסטאלגים, אבל גם לך יש גבול.
אתה מנסה לשאול אותו, מסביב, בעדינות, בכל זאת, הם כבר מנוסים בזה. העניבות משתחררות יחד עם האווירה, אתה מדליק סיגר, הוא גונב סיגריה, מחזיק אותה עמוק בתוך הכף יד, אוי לו אם תופסים אותו, והוא מראה לך את הדלת הסודית אל המנהרה שפעם, לפני שהזמנים האלה חיסלו הכול, היו יוצאות משם בלילה כל מיני, מרילין היא רק דוגמה, היו מאות. גם לך יש מנהרה, בטח, עם דלתות פלדה, וקודים סודיים שלא אומרים לך, זה באחריות הביטחון, זה למילוט, מי תיכנס לך משם. אולי בבית החדש יהיה אפשר, אולי, רק עד שזה יקרה אתה כבר לא תגור שם, וגם אם כן, צריך להיות ריאליים, אתה לא האיטלקי הזה שתתפרע גם בגיל שמונים.
לפעמים, בלילה, כשהיא כבר נרדמה, אתה עוד מסתובב, נכנס אל המטבח, פותח מקרר בשקט, אפשר כמעט לשכוח את המצלמות, את השומרים, את סידורי האבטחה, בכלא השמור שמכניסים לשם עכשיו את מי שכבר ישב פה יותר חופשי מפה. אתה חוטף לעצמך פרוסה, אפילו שתיים, מחפש את החמאת בוטנים, ככה התרגלת, נותן לרוח להיכנס מהחלון. איזה מלחמות עשית עם הביטחון שירשו לך אוויר, אז הם מצאו לך חצי חלון, גם כשהוא פתוח לא רואים אותך משום מקום. איזה מנהרה, איזה בית מחורבן. אתה חושב כמו בזמן של המדים, עם הזיעה, עם היבלות על הידיים שמריחות מבושם של אבקת שריפה ושמן, בודק את המקום בעיניים של חייל. בדיחה. איך אתה היית יכול לעשות כאן מבצע עם היחידה, עם החבר'ה שעלו איתך אז על המטוס, עם המפקד שתמיד היה יותר חכם ממך, וגם עכשיו, כי הנה, איך הוא חי לו על המגדלים, מתגרש, מתחתן, עושה מיליונים, לא דופק חשבון. איפה הוא, ואיפה אתה, שרק דופק לעצמך את הראש בקיר.
אתה הכי למעלה. בהתחלה עוד התרגשת. הסודות. אלה שניחשת, שכולם יודעים, והמפחידים, שאי אפשר אפילו לדמיין. ההתרפסויות. לכולם סביבך פתאום צמח זנב שמכשכש. הישיבות. המבצעים הסודיים. בלי אישור שלך הם לא זזים. התרגלת. בסוף זאת עבודה. ועוד זורקים עליך את האחריות. חכמים גדולים. בהתחלה גם התלהבת. אתה הכי למעלה שאפשר, כל מי שבסביבה נמצא מתחת, הוא יעשה מה שאומרים לו, אתה חושב, הוא מתחתיך. הוא מוכרח. זה לא קורה. לאט־לאט אתה מבין איפה אתה חי. על העץ הכי גבוה. הכי למעלה. רק השמים מעליך. מלמטה מביטים עליך. רואים אותך. הרבה מצטופפים ליד הגזע, משתינים. מקללים. מתגרים. תרד למטה, נראה אותך, תרד, תהיה גבר. נלך לעוד סיבוב. וכל הזמן הרוח מטלטלת את העץ, את כל הכוח אתה משקיע בחיבוק שלא תיפול.
רק הטלפון נשאר לך, רק הוא מזכיר לך את העוצמה. באמת אתה יכול לדבר עם מי שבא לך. כל אחד. בארץ. בעולם. בחללית. אף אחד לא מסנן. אף אחד לא מתחמק. אין אחד שלא חוזר אליך. עד שאתה תופס. זה תעתוע. מה יש לך עם האפיפיור. אתה היית דווקא מתקשר אליה, כבר שנים שלא נפגשתם. אתה יודע שהיא עוקבת אחריך. שהיא חושבת, ראית. היא בעמוד שלך בפייסבוק, עם הלייקים, והסמיילים, והלבבות ביומולדת. היית מטלפן, ואתה לא יכול.
תגיד, אתה שואל את זה שמארח, שהולך עם העיניים אל התחת של המזכירה, מה אתה עושה עם זה. הוא מחייך אליך עם התנועה הזאת של כלום, שותק, לוקח לגימה, ובסוף אומר דמיון, זה מה שנשאר לי, וגם על זה אומרים תודה. החיים קשים בכל מקום. אולי רק בצרפת זה עוד אחרת, כמו פעם, כשעוד הבינו, החיים לא נגמרים עם השבועה של הטבעת, עם "היחד עד המוות שיפריד".
צריך לצאת, שניכם קמים, הוא מתקרב אליך, כדי שהצילום יתפוס שהוא יותר גבוה ויותר רזה, עושה פרצוף מתאים לכתבים, וגם אתה, זה ההסכם, על כל עווית של זעף יש להם שבוע פרנסה, מועילות, אתם אומרים על השיחות בחדר, מועילות. מזמן למדת לשקר. מוכרחים. מי שלא יודע, שיעבוד בלי שום מגע עם בני אדם. על אוטו זבל. מה מועילות. איזה מועילות. אין מוצא. המנהרות סגורות. דמיון, הוא מחייך לך, זה מה שנשאר. את זה אתה יכול לבד. אתה אלוף הארץ בדמיון. מלך העולם. רק שהדמיון הזה כבר לא ממש עובד. כמה כבר אפשר לחשוב את אלה שמפעם־פעם, ואלה מעכשיו, שאתה רואה בעבודה, נבחרו במיוחד כדי שהדמיון הזה שלך ימות.
היא מכירה אותך. אתה לא הראשון שלה, היא לא יצאה לך מצרור של שושנים וטל. עברתם משהו לפני. גם אחרי. אינרציה. היא לא כועסת. זה כי אתה טוב, היא מסבירה לך, אתה פשוט אחד שלא יודע לסרב. בשביל זה אני. לשמור עליך. לעזור. שלא תגיע למצב שבו ישב לך סירוב על המצפון. זה די נכון. אם מישהי רוצה אותך, איך תגיד לה לא. רק נבל דוחה אישה שמגיעה עם כל הלב בחוץ.
אתה איתה הרבה שנים. אתה מביט סביב, על החברים, כאילו חברים, על הצמרת אין כאלה, על המשפחה. זה תמיד אותו דבר. אלה שביחד יד ביד, דביקים, הוא שלה והיא שלו לנצח נצחים, לאף אחד מהם אין שום דבר אחר בראש, הם אלה שתמיד היו כאלה. לבד. עד הזכייה. הנס. מישהו לקח אותם. הם נצמדים אל המזל הטוב הזה כמו קבצן לעגלה. אומרים תודה לאלוהים על מה שיש. כל האחרים עוברים ניתוח שמוגבל בזמן. מי שהתרגל למבטים רוצים, תמיד נשאר אותו דבר. הגוף רוצה. הנשמה. יש מי שנלחמים, עושים חשבון, נאכלים בפנים. ורצים אל הדמיון. פעם בשבוע. פעמיים. כל בוקר. תלוי. עם זאת שהם איתה התדירות יורדת. ויורדת. ויורדת. ככה זה. גם היא לא אשמה. ככה זה כשמכירים כל סנטימטר על הגוף, כל תא במוח, כל סיפור שכבר שומעים בפעם האלפיים.
קראת את כולם. פסיכולוגיה. סוציולוגיה. אנתרופולוגיה. פרויד טעה לגמרי. זה הפוך ממה שהוא אמר. מי רוצה לשכב עם אמא. זה מה שיש לכל אחד אחרי עשרים־שלושים שנה. אמא במיטה. הן בטוחות שהגברים הם ילדים, זה מה שהן אומרות, ככה הן מתנהגות. כמו אמא. לא ואל, לא ואל, לא ואל. זה מה שעושים. זה מה שאוכלים, לכאן הולכים, אתה גם מקבל ממנה מחיאות כפיים. על ההצלחות, הרעיונות, ההברקות. איזה יופי. כמו אמא שפוערת פה מול הציור שהבן הביא לה מהגן. איזה יופי.
אתה על העץ. על הצמרת. כולם למטה, מביטים. אין לך סיכוי לזוז. לא לכיוונים האלה. היא לא נותנת. היא שומרת. בודקת. מטלפנת. רואה לך את לוח הזמנים. גם לו יכולת לתמרן אותה, איך תסמוך על השומרים. הם יגלו. הקוד הזה, מה שקורה במשמרת נשאר שם, במשמרת, מזמן נפרץ. הם יספרו. מחר. בעוד שנה. באמצע המרוץ הבא. ויהיה כזה. תמיד יהיה. לפעמים נדמה שזאת היא, זה בגללה, בצמרת לא תברח הצדה. שם היא רוצה אותך.
דמיון, זה מה שנשאר לך. הדמיון שלך צריך עזרה. הוא לא כזה חזק לבד. מה, תשלח את השומר להביא קלטת? את הנהג? תתחפש, זקן, פאות, כובע שועלים, תברח לקנות לבד? למה לא הרשת. אתה בוחן לרגע את הרעיון, ומתקפל. אין סיכוי. לא כאן. לא על הצמרת. הנייד שלך שמור יותר מהזהב בפורט נוקס. המחשבים בבית, עם כל ההצפנות, מחוברים בכבל. אין וויי־פיי. אין ראוטר. ויש מיסוך. גם אם תקנה נייד אחר, כמו החרדים שמחזיקים אחד כשר ועוד אחד חופשי, יהיה לך מספר. ידעו שזה אתה. ינטרו אותך. זה לא פשע, אתה יודע, הדמיון שלך לא הולך לשום מקום מביך. כולם עושים את זה, אף אחד לא מדבר על זה. יש גיל שמפסיקים. ארי הנעורים. הצבא. פתאום זה לא נושא שיחה. אבל כולם עושים את זה. עם הדמיון, והעזרה שהוא צריך. כולם, חוץ ממך.
והנה, נחתה עליך הזדמנות. הוא נדחק לשבת לידך במכונית, לדבר. לא תמיד אפשר לבעוט אותו החוצה. הוא חופר, קודח, בגללו אתה הולך עם קיסמי ניקוי לאוזן, זה צורך פיזי אחרי שהוא נשפך לך לתוך המוח. כשהוא יורד, אתה פתאום רואה שם את הטאבלט. על המושב. עם כל הדיאגרמות שדחף לך מול העיניים, וגם הגדיל את המסך עם האצבעות, בהתנשאות, כאילו לעזור, כמו שאוחזים במרפק של הזקן במעבר החציה. חריון קטן. גם הוא מחזיק סכין קופצת. גם הוא מתחיל לחשוב שהוא יותר ממך, שבעצם בגללו אתה למעלה. כולם כאלה. זה הטבע. מקיאוולי גם מסביר איך פותרים את זה. מחסלים אותם. את הקרובים־קרובים. קודם כל אותם. אלה האויבים שלך. אז אתה מעיף אותם, אחד־אחד, אבל הם לא מתים. אתה לא הרוסי הזה שבאמת יכול לחתוך.
לרגע עוד חשבת להגיד להם שימסרו לו, שיחזירו, אבל ההשראה נחתה ברגע הנכון. יש לך טאבלט, לא על השם שלך. השגת גם את המפה, גם את האוצר. בערב, מאחורי הדלת הסגורה, בדקת. אין שם סים. אין שיוך לאף אחד. אין סיסמת כניסה. עכשיו צריך להיכנס לרשת. דווקא באמבטיה, עם האשנב למעלה, שיוצא אל הרחוב, יש קליטה. הטאבלט מספר לך על הרשתות סביב. הקפה ממול מציע קשר מצוין. מוקש. צריך סיסמה. למחרת, הילדים אמרו לך. הלכת מסביב, שאלת איך כולם יושבים עם לפטופים בכל מקום, איך זוכרים את הסיסמה. זה סתם, אומרים לך, זה תמיד אותו דבר, אחת עד שמונה, אחת עד ארבע, פעמיים כל ספרה, משהו כזה. פשוט, שכל מלצרית תוכל לזכור.
הטאבלט אצלך. הוא מטלפן כבר פעם עשירית, אולי מצאו את זה במכונית. למה, אתה שואל, מה כבר יש בזה, אסור לנו לשים סודות על ניידים. הוא בא מהר מדי עם התשובה, ובכלל, זה של הנהג שלי, זה נורא חשוב לו, כל הצילומים מהחינה של הבת, אין לו גיבויים. איך, אתה שואל, מי מצלם עם טאבלט חתונות. כן, הוא מזדרז עם התשובה, הנייד שלו נפל אל האסלה. טוב, אתה אומר, אם ימצאו, יודיעו. בסדר, הוא מקבל את הדין עד הטלפון הבא שיבוא בעוד שעה, אולי בכל זאת זה נמצא.
אתה פותח את המים, הכי חזק, מאחורי הדלת הסגורה, ומחפש. פשוט. הולך לקטגוריות. מתלבט. לא נעים לך להיות איזה מציצן. אתה בוחר באלה שכמוך, עם עצמן. לא מקצועיות. עקרות בית. בכוונה. זה מה שהן רוצות. אתה לוקח את הראשונה שמופיעה מולך. לא בורר. נשים זה לא סחורה. מספיק לך שזאת אישה שמתפשטת בשבילך. מי המנוול שיגיד לה לא.
זה לא אורך הרבה. בדיוק כמה שצריך. עכשיו אפשר לנשום. רק צריך למחוק את ההיסטוריה. מה הבעיה. בזה אתה מומחה.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
איור: מיטב מובשוביץ
