כשמאמר זה יתפרסם כבר נדע אם זהו שוב שחר של יום חדש. ”כאופטימיים עם ניסיון“ נדע להעריך בזהירות לאן פניהן של המדינה ושל החברה הישראלית. שורות אלה, כיאה לירחון איכותי שאוהב לדייק בהופעתו, נכתבות עוד טרם נפתחו הקלפיות, אולם אם לא יהיה ”מהלך שובר שוויון“ של הרגע האחרון (תקיפת כור כלשהו, שינויים בצמרת המפלגות או כיבוש קצרין על ידי דאעש) אפשר כבר לנסות ולסכם בזהירות את המאפיינים העיקריים של מערכת הבחירות המוזרה הזאת:
1. בנימין נתניהו כפה על עצמו במו ידיו ובהחלטתו את הסיוט הזה, הוא חש ביטחון עצמי מופרז, לא העריך את כוחו של הרצוג ולא את הלך הרוח ברחובות בכלל. חלק מהמתמודדים – בחלק מהזמן – ”עשו לו בית ספר“. נתניהו היה האחרון לזהות את מצבו, גם אם ברגע האחרון פצח בקמפיין אפקטיבי ביותר. אם ייקלע שוב לראשות הממשלה זה יהיה ”משחק אחר“. הוא יהיה שחוק ומבודד בעולם. אובמה יתעלל בו.
2. זו הייתה מערכת הבחירות הראשונה בעשורים האחרונים בה ניתן משקל משמעותי להתנהלותם האישית והבזבזנית של ראש הממשלה ורעייתו. לא היה כאן שום מידע חדש, אבל הסיר גלש. החברה הישראלית, בהיעדר סדר יום אחר, לא הסכימה לקבל את נורמות ההתנהגות של קיסריה ורחוב בלפור כדוגמה אישית של מנהיגות. אלו לא גלידת הפיסטוק או רהיטי הגן – זו התחושה ששם בירושלים יש בית מלוכה שאיש לא המליך וכולנו נתינים. כבר היו כאן גם בזבזנים וגם מושחתים וגם נשות ראש ממשלה ”פעילות מדי“ – כזה עוד לא היה.
3. זוהי מערכת הבחירות הראשונה, מאז שנסתלקה מאיתנו העיתונות המפלגתית, שבה עיתון אחד ינצח ועיתון אחד יפסיד. לבחירות הלכנו בין היתר בשל חוק ’ישראל היום‘. נתניהו סימן את נוני מוזס לראשונה כיעד ולהפך, שלדון אדלסון מביא את נתניהו לרפובליקנים ואותם אליו. זו הייתה מערכת בחירות גם למו“לים ולעיתונים.
4. כלי התקשורת המסורתיים הם האחרונים לזהות שהמרפסת שממנה הם מציעים את מרכולתם קטנה והולכת. הבכורה עוברת לרשתות החברתיות: פייסבוק, יוטיוב, טוויטר – למרחב הווירטואלי בכלל. אמצעי המדיה החדשים נטלו את הבכורה מהעיתונות. בטוויטר התנהל השיח בין פוליטיקאים, ראשי מפלגות ועיתונאים, האתרים הובילו על העיתונות המודפסת, וההפצה הוויראלית של הסרטונים היצירתיים שמה את תשדירי הבחירות הארכאיים בסוג של ”אלטע זאכן“. וגם נוצר בלבול מבורך בין עיתונאים מוכרים לבין פרשנים לעת מצוא (רוני מאנה כמשל). עיתונאות חדשה, מיידית ומשובחת.
5. זהו, גם ארתור פינקלשטיין היה האחרון לזהות, התהליכים שהחלו כמחאה החברתית הבשילו: אין דיונים על החזרת הגולן, אין משא ומתן עם הפלסטינים כן־או־לא, אין התנתקות מעזה או נסיגה מלבנון ואין דיון על חלוקת ירושלים. גם עם איראן כבר קשה להפחיד (למרות שהאיום אמיתי). לראשונה זה שנים התעסקנו גם בדיור, בבריאות, בחינוך, ברווחה, בכלכלה, בפרנסה, באבטלה, בפריפריה, בתשתיות ובסדר עדיפות לאומי. זהו פרי ההילולים של הרשתות החברתיות ושל התחזקות העיתונות הכלכלית מסטטוס של ”עיתונות מדווחת“ לכזה של ”עיתונות מתערבת“. מה שהיה לא יהיה עוד.
6. ואחרי הבחירות תחגוג ישראל 68 שנים להיווסדה, ומאיר דגן בכאב גדול מבטא תחושות של רבים וטובים, היא תחזיק מעמד ותשרוד? האם החלום הציוני ימשיך להתגשם? האם נהיה לחלק ממשפחת העמים כמדינה דמוקרטית ויהודית עם גבולות ברורים? נצטרך כאן לרכז כוחות ולהתמודד עם סוגיות מורכבות של כלכלה, חברה, השקעות, מקומות עבודה וגם של מלחמה, שלום ודיון קורע על גבולותינו. מספרים החברים מפיקוד מרכז על מפגש עם עמיתיהם אנשי הביטחון הפלסטינים שבו שאלו אותם: ”נו, איך אצלכם ברמאללה ובשכם?“. ענו הפלסטינים: ”לא קל, פתאום יש ממשלה, עירייה, מסים ואפילו מדרכות עם כחול־לבן ואדום־לבן ומקבלים קנסות. מי היה צריך את כל הדבר הזה?“. הישראלים חייכו ואמרו: ”לא נורא. תתרגלו, אנחנו בישראל אוכלים את זה כבר 68 שנים“. ואז חייכו הפלסטינים חיוך יותר גדול ואמרו: ”נכון, אבל אצלכם כבר רואים את הסוף“.
כל מי שישב כאן ליד ההגה – יצטרך לוודא היטב שהעניין הזה יישאר בגדר בדיחה ושנהיה כאן באמת ארץ זבת חלב ודבש, וגם זבת גז טבעי ומשקיעים זרים.
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
צילום: מנחם כהנא, איי־אף־פי, אימג׳בנק
