fbpx

מה למדנו: מבחן מעט שונה למערכת החינוך הישראלית

0

עמוק אל תוך המשא ומתן הקואליציוני, אף אחד מחברי הממשלה לעתיד לא ביקש, נלחם, התנה, איים – כדי לקבל את תיק החינוך. עובדה זו, מצדה של המערכת הפוליטית, מקרינה בעצמה עד כמה המערכת טעונה שיפור. מומחה לחינוך אומר לנו ש"כולם חושבים שהמערכת 'על הפנים', אבל כששואלים אחד־אחד מגלים שאנשים מרוצים מהחינוך הספציפי שמקבלים ילדיהם". לתחושת החתומה מעלה, אין הדבר כך. התחושה היא שמערכת החינוך כושלת ונכשלת, ונדמה שהמשימה לשפרה כמעט בלתי אפשרית. תחושה, כאילו בתי הספר הם רק משוכה קלה שצריך לעבור בדרך אל "החיים עצמם"; ולא המקום שבו צוברים את ארגז הכלים שבעזרתו נבנה את החיים האלה. התחושה הזו, כאמור מעלה, אינה בהכרח נחלתם של רבים העוסקים בתחום. מנהלים, חוקרים ואנשי אקדמיה מרגיעים אותנו, אומרים שהמצב אינו גרוע כפי שנדמה, הוא אפילו טוב מן העבר הלא רחוק. הם מדברים, בין השאר, על רמת המוסדות האקדמיים אצלנו ועל הנגישות הגבוהה אליהם.

אבל גם הם יודעים. המערכת רחוקה מאוד מציון "מצוין". כולם מצביעים כך או אחרת על אותם כשלים המונעים מן המערכת להשתפר ולהיות מה שהיא יכולה להיות. טובה. אולי אפילו – מצוינת.

מצוינות בינונית

אבסורד ככל שזה נשמע, דווקא ליבת הלימודים – המבחנים – הם, בעיני רבים מהעוסקים בחינוך, הרעה החולה של מערכת החינוך. בעשור האחרון היא השתעבדה למבול מבחני המדידה וההערכה שנוחתים עליה מכל עבר. המיצ"ב – מבחן ישראלי המודד את הצמיחה והיעילות בתוך בית הספר, והמבחנים הבינלאומיים 'טימס' ו'פיזה'.

"מה שהכניס לנו לראש שהחינוך פה הוא נאחס זה מבחן פיזה", אומר פרופ' יורם הרפז, מרצה לחינוך בבית ברל. במבחנים, שעורך ארגון ה־OECD, ניצבים תלמידי ישראל הרחק מאחור. "העולם מתיישר בשנים האחרונות על פי מבחני פיזה, שמשווים בין מערכות חינוך בעולם על ידי בדיקת יכולות הבנה וחשיבה יצירתית. עם הגלובליזציה, בעיקר בעשור האחרון, התפתח מאוד החינוך ההשוואתי. הגיעו המדדים הבינלאומיים ופתאום הגרמנים והאמריקאים חטפו שוק, כי הם מצאו עצמם בעשירייה השנייה, ופינלנד שהגיעה למקום הראשון הפתיעה את כולם".

פינלנד, וכמוה סינגפור, הפתיעו שוב ושוב את העולם כשהגיעו לפסגה הבינלאומית. אבל הישג במבחני המדידה אינו חזות הכול. הרפז: "ההנחה המובלעת בבחינות הללו היא שהצלחתה של מערכת חינוך היא ערובה להצלחה כלכלית של מדינה. הכלכלה היא היישום של מבחן הפיזה בעיני העולם. בתחרות הגלובלית, מדינות מוכנות לעשות הכול כדי להצליח, וגם לשעבד לשם כך את מערכות החינוך".

אבל ההנחה הזו, אם בודקים את נתוניהן הכלכליים של המדינות המשתתפות, אינה מוכיחה את עצמה. "פינלנד, ממלכת החינוך, נמצאת זה כמה שנים במשבר כלכלי עמוק והתל"ג שלה בנסיגה מתמדת", כותבת פרופ' יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך, במאמר שפרסמה לרגל ביקורו בישראל של פרופ' פאסי סאלברג, גורו חינוך פיני ומחבר הספר 'לומדים מפינלנד'. "למרות הצלחתה בבחינות הבינלאומיות", כך תמיר, "ולמרות שמערכת החינוך שלה נחשבת לטובה בעולם, הביצועים הכלכליים של פינלנד הם מהנמוכים בגוש היורו. ישראל לעומת זאת […] נמצאת בצמיחה כלכלית העולה על זו של פינלנד, כמו גם של מדינות אחרות המצטיינות בחינוך". כך מסבירה תמיר את ההתפכחות של אנשי חינוך בישראל מחרדת הבחינות העולמית.

אבל מה קל יותר מאשר לבחון את המערכת במספרים מוחלטים? במערכת החינוך מבינים זאת והצטרפו לשגעת העולמית, בעיקר בתקופתו של גדעון סער כשר חינוך. בפיזה של 2012 הגיעה ישראל למקום 40 במתמטיקה ובמדעים, ולמקום 33 בקריאה. במשרד החינוך ציינו כמובן כי ישראל השתפרה מאוד בהישגיה, אבל בזיכרון הציבורי נצרבו המיקומים המשפילים בדירוג.

הרפז: "סער ניסה להקפיץ את מקומה של ישראל בפיזה, כדי לשפר את הדימוי העצמי של המורים, ליצור הוראה טובה יותר, לשפר את מעמדנו בעולם, להגדיל תקציבים. אני חושב שזה לא נכון, כי המבחנים האלה משקפים במידה רבה את מצבה הכולל של המדינה. אין מדינה עם תל"ג נמוך, מתחים פנימיים כה עמוקים ובעיות ביטחון כאלה, שתוכל להצליח בפיזה. זה לא מעשי ולא חינוכי".

ואסור לשכוח את הפוליטיקה. עבור פוליטיקאי שאפתן, משרד החינוך הוא מקום מתסכל למדי. פירות עבודתו אינם מיידיים. הישג במבחנים בינלאומיים, לעומת זאת, הוא סוכרייה פוליטית.

"משנת 2000 יש משטר עולמי של סטנדרטיזציה. יכולת הניבוי של מבחנים בכיתה ד' להצלחה כלכלית של מדינה 20 שנה אחר כך היא מצומצמת מאוד, ולא הייתי משעבד את ההווה של הילדים לאיזשהו עתיד ספקולטיבי. הפיזה מייצר סטנדרט אחיד של אזרח מודרני". את הדברים האלה אומר לנו הסוציולוג פרופ' גד יאיר, שבוחן גם הוא את מערכת החינוך. "יש המון לחץ על בתי הספר בנוגע להישגים", מספר ד"ר אדם לפסטיין מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון. לפסטיין וצוות של חוקרים ערכו במשך שנה תצפיות בשבע כיתות שונות, בשני בתי ספר יסודיים ממלכתיים. "נוצר המון לחץ להצליח סביב מבחני המיצ"ב, ואני חושב שהיום הנזק של המבחן גדול מהתועלת שבו. ראינו בתצפיות דחף גדול לעשות סטנדרטיזציה למיומנויות". וגד יאיר מספר: "הייתי הממונה על הבחינות בעיריית ירושלים ולמדתי את הנזק שעושים המבחנים. הם אינם מאפשרים למורים להיות מחנכים. זו מערכת מתגוננת והיא נתונה ללחצים".

ואכן, חוץ מפיזה היו כאמור מבחני המיצ"ב (ביסודיים ובחטיבות הביניים). אינספור הורים ותלמידים סיפרו על שעבוד מערכת הלימודים כולה להכנת התלמידים למבחן; על לחץ שהופעל על התלמידים להתכונן ולהצליח, למרות חוסר המשמעות של המבחן בשקלול הישגי התלמיד. השר לשעבר שי פירון אמנם שינה במעט את המתכונת, אבל לא ביטל את המבחנים. ובכל מקרה, אלה כמובן לא המדדים היחידים שלפיהם נמדדת המערכת. אחוזי הזכאות לבגרות מתפרסמים אחת לשנה ומעוררים דיון ציבורי נרחב. "אחוז הזכאות גדל והולך, אבל בארץ הורידו את רף הדרישות למקומות כל כך רדודים, שרק חמור לא יקבל בגרות". המילים האלה שייכות לד"ר זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב. "ישנם בתי ספר שכדי שלכולם תהיה בגרות מורידים את הרמה. אפשר להביא תלמידים להצליח, זה לא בשמים. יש כאן ויתור אינטלקטואלי רציף ומתמשך, שיוצר מצב שמתחיל להיות בלתי הפיך. צריך לראות כמה למשל עושים שלוש יחידות באנגלית. הרי זה לא נותן כלום בחוץ".

גם הרב בני פרל, מייסד ומנהל ישיבת בר אילן לאמנויות ומדעים, התרשם שבמשרד החינוך ניסו להקל בבגרויות כדי להגדיל את אחוזי ההצלחה. אבל לעומת רבים מעמיתיו הוא אינו חושב שחינוך להישגים הוא מילה גסה. להפך. "צריך להפסיק לשדר לתלמידים שמה שכיף זה מה שקל. צריך להרגיל אותם שקשה זה אתגרי ושווה. בסופו של דבר, מטרות המערכת הן להיות בייביסיטר לילדים ולדאוג שהמשק לא יקרוס. היא צריכה להכשיר תלמידים להתמודד עם החיים, ולא לחנך לערכים וכל זה. מי שצריך לחנך לערכים הם ההורים. הערכים שצריכים להינתן בבית הספר הם אלה שנלווים להקניית הידע – כבוד, סדר ומשמעת. וסקרנות".

מה אתם רוצים מאיתנו, בעצם?

על פי הצהרותיו של שר החינוך הטרי נפתלי בנט, ברור כי בעיניו התוצר האולטימטיבי של המערכת הוא הצירוף הבא: בעל הישגים גבוהים במתמטיקה ובמדעים; ובד בבד תלמיד ש"יאהב את המולדת ויכיר את מורשתו".

אבל אחת הטענות הרווחות היא שמרוב מטרות – לא רואים את היער. אדם לפסטיין: "לפי חוק חינוך ממלכתי, רואים שלמערכת החינוך יש אינסוף מטרות שהמדינה מגדירה. ערכים, טיפוח ידע, טיפוח מיומנויות, העצמה רגשית, העצמה אישית. חוסר המיקוד גורם לכך שהמערכת לא אפקטיבית. מערכת החינוך הישראלית מדגישה יתר על המידה את החינוך הערכי. אמנם רצוי שיחנכו לערכים, אבל זה לא אפקטיבי, במיוחד כשעושים זאת 'באמצעות תכנית'. יש כמובן ערכים שמועברים כתוצר נלווה ללמידה, אבל לנסות ללמד מהי חברות טובה דרך טקסטים, ותוך כדי ללמוד היסטוריה – אי אפשר לעשות הכול בו־זמנית".

והנה עוד כמה זוויות על הבליל של המטרות, האידיאולוגיה והדרך שביניהן:

ד"ר דגני: "המערכת מושפעת מהציפיות של האקדמיה ולכן מתקשה לגבש מטרה מוסכמת ויציבה. פעם האליטה למדה רפואה, אחר כך מחשבים, אחר כך כלכלה, משפטים, שיווק – האופנות משתנות והמערכת מנסה לעמוד בציפיות האלה".

פרופ' הרפז: "אי הבהירות מקשה להעריך את מצב המערכת. היא עושה חינוך ברוח הגישה של להכין את התלמידים לחיי העבודה, מדברת חינוך ברוח עיצוב אופי התלמידים ולימוד ערכים, וחושבת חינוך שיאפשר לכל תלמיד לממש את עצמו. יש סתירה בין המטרות הללו והמערכת לא החליטה מה הכיוון שלה".

פרופ' רוני אבירם מאוניברסיטת בן גוריון, העוסק בעתיד החינוך ובפילוסופיה של החינוך: "בעבר דווקא הייתה למערכת אידיאולוגיה ברורה. מנהלי המערכת היו בעלי מדיניות ציונית סוציאליסטית והם ידעו בדיוק למה צריך לחנך. המערכת הייתה מגויסת. היום האידיאולוגיה התחלפה במטרות כלכליות. אין תפיסה ברורה לגבי מטרות החינוך, וזה קורה בכל העולם".

כל עולל יודע שכאשר המטרות אינן ברורות או מוגדרות, הדרך להשגתן רצופה מהמורות.

עוד זה מדבר וזה בא

אחת הסיבות המשמעותיות לאי הבהירות בקשר לדרישות ממערכת החינוך היא הטלטלה הפוליטית שהיא עוברת. ב־20 השנים האחרונות כיהנו כאן עשרה שרי חינוך (!) עם אידיאולוגיות שונות ומוטיבציות פוליטיות כאלה ואחרות. לא צריך להיות גאון כדי להבין ששום מערכת איננה יכולה לתפקד בצורה מיטבית כאשר ההנהגה מתחלפת ללא הרף, במיוחד כאשר רבים ממנהיגיה ראו בה אמצעי להנחיל את האידיאולוגיה שלהם. פעמים רבות במהירות, ללא שיקול חינוכי אמיתי.

רוני אבירם: "כל שר חינוך מביא איתו גם צמרת, כמו מנכ"ל ועוד משרות אמון, ומדיניות. בשנים האחרונות גם המדיניויות התנגשו. סער המשיך את המדיניות של לימור לבנת, שהייתה תחרותית וציונית, תמיר דיברה על למידה פרטנית. ואז בא פירון שאמר ציונים ובגרות זה לא חשוב, חשובה למידה משמעותית. כל המערכת הסתחררה סביב מושג לא מוגדר. הקודקוד מתחלף כל שנתיים, ואיתו המגמות. ברמה הזאת זה ייחודי לישראל. חילופי השרים אינם מכבדים את המורים – עשרות מהם באו בשנים האחרונות לעבור השתלמויות שבהן לומדים את תרופת הפלא החדשה שתסדר את המערכת. אחרי שנתיים אומרים להם 'טוב, זה לא זה. זה משהו אחר'. איך אדם יכול להיות מורה טוב במערכת כל כך סהרורית?!

"זו מערכת היררכית. המנהל צריך את משרד החינוך כי צריך תקציבים. המורים למדו לדבר כפול, להגיד מה שמצופה מהם, אבל לא להתייחס להשתלמויות שעושים להם כדי ללמוד את המדיניות החדשה. הם פשוט למדו לשרוד. שום ארגון שהדיבור בו כפול לא יכול להצליח. זו ממש רמאות, הרי מורה לא ישנה את תפיסת עולמו בתוך שנייה".

הרב בני פרל חושב שבבתי הספר אין כלל מקום לאידיאולוגיות ששרי החינוך מנסים לדחוף. "אחרי שבכל העולם האידיאולוגיות קרסו, שרי החינוך רוצים להחזיר את הגלגל לאחור. בית הספר צריך לתת ידע. כדי להנחיל ערכים שקשורים לידע וכדי שיוכלו לפרנס. בית ספר ממלכתי לא יכול להגיד 'אני אחנך על פי הגחמה של שר החינוך שיתחלף עוד שנתיים'. זה צחוק מהעבודה. אם בית ספר רוצה לחנך לאידיאולוגיה מרקסיסטית, אז צריך להקים בית ספר למרקסיזם; ואם יש בית ספר שרוצה לחנך לציונות, שיקימו בית ספר לציונות. זו מערכת גדולה, אי אפשר לחנך את המורים לערכים שהשר רוצה. לא כל המורים רוצים בה. ובכלל, לא צריכה להיות שום מערכת ערכים משותפת למורים. למה ששר חינוך יגיד לתלמידים ולהורים מה לחשוב? בעיניי הערכים היחידים שהמערכת צריכה ללמד הם אמת, סקרנות ואי־פגיעה בזולת. אלה כלים שמאפשרים לחברה מקוטבת להתקיים".

להוציא את החינוך מהידיים של פוליטיקאים? לדברי פרופ' דן גבתון, ראש החוג למדיניות ומנהל בחינוך באוניברסיטת תל אביב, תהיה זו שטות גמורה. "חינוך זה דבר פוליטי! כמו טיפולי שיניים לילדים או קניית 35F. השאלה אם מלמדים מתמטיקה או גמרא לא ירדה מהר סיני עם לוחות הברית. היא הסכמה פוליטית בין קבוצות. פעם שמעתי חבר כנסת חרדי אומר ש'אם המדינה תחייב אותנו ללמד גמרא, לא נלמד גמרא'. משפט מדהים. זה מוכיח את הדבר הזה".

שמישהו יחליט מי מחליט

והנה עוד בעיה. המערכת הישראלית נחשבת לריכוזית מאוד.

"יש הרבה מאוד מוקדי כוח, שרבים אחד עם השני", אומר רוני אבירם. "כשבן גוריון הקים אותה, היה למערכת הממלכתית קודקוד אחד. ובצדה מערכת חרדית ומערכת קיבוצית שלא היו כפופות לה, וההיררכיה הייתה ברורה. ב־30–40 השנים האחרונות ההיררכיה התפוררה לחלוטין, והיום לכל בית ספר יש 20–30 מוקדי כוח שונים: המדינה העבירה הרבה סמכויות לרשויות המקומיות, ואז קמו מנהלי חינוך עירוניים – שממש הפכו להיות משרד חינוך של העירייה; יש מדיניות ופקידים ומנהלי אגף וכספים וכו'". זאב דגני: "כשהרשות חזקה המשרד כפוף להתנהלותה, וכשהרשות חלשה היא כפופה למשרד החינוך".

אבל זה לא מסתכם בכך. אבירם: "יש את הקרנות שפועלות לשוויון או להעשרה כמו 'קרב' או 'רש"י', ויש להן תכניות ומטרות חינוכיות משלהן. שום מנהל לא יסרב לגוף שמגיע עם כסף. ויש את ההורים שהיום מתערבים מאוד כיחידים וכקבוצה, באמצעות ועדים חזקים". ואלה הם רק חלק מהגורמים הנוספים שבקלחת.

"מי שמיואש מרגיש כך בצדק", ממשיך אבירם, "המדינה ויתרה על כוח ותקציבים לטובת כל מי שיכול לבוא עם כסף. אז ברור שאי אפשר לפתח מדיניות שיטתית".

ריבוי מוקדי הכוח משפיע באופן משמעותי על עבודת המנהלים, ומייצר מיני־מערכות שונות. דגני: "זה לא מקרי שהמערכת שונה בתל אביב ובירושלים, למשל. בתל אביב, מנהל החינוך העירוני מאפשר גם חופש. המונופוליזם של מערכת החינוך הוא סיבה משמעותית למצבה. רמת הבקרה, הפיקוח וההתערבות של משרד החינוך גבוהה. הוא לא מאפשר למתופפים בודדים להשמיע את קולם. הניסיון להאחדה של המערכת כולה היה אמור לשפר אותה, אבל הוא ביטל את היצירתיות. יש גם כוחנות של המשרד. אני למשל סירבתי להשתתף במיצ"ב, אבל בסופו של דבר נשברתי כי חששתי להיפגע בתקציבים. אני ותיק ומנוסה, ועדיין לא מרשה לעצמי לעשות דברים שאני מאמין שהם תפקיד הפדגוגיה, כי בית הספר ייפגע".

מהצד השני, לדבריו, דווקא במקומות שבהם ניסו לתת למנהלי בתי הספר תפקידים נוספים, פגעו בתפקודם. "בגלל ארגוני המורים יצרו רפורמות שונות בין חטיבות הביניים לתיכונים בשכר המורים. אבל יש מורים שעובדים בשניהם. זה הופך מנהל לפקיד, שצריך לנהל את זה מול כל אחד בנפרד. כעת הציפייה ממני היא להיות אדמיניסטרטור כמו שאהיה פדגוג, ומאחר שהאדמיניסטרציה קלה יותר – הרבה מנהלים נשאבים אליה".

נוסף על כל אלה, המערכת מסורבלת ובזבזנית. אדם לפסטיין: "ההשקעה פר תלמיד יפה. אבל מה שבאמת מגיע לתלמיד זה מעט מאוד. המערכת כבדה מבחינת בירוקרטיה, אבל רזה בכל מה שמקבל הילד בבית הספר. המטה גדול ושמן. יש מִנהל פדגוגי, יש מזכירות פדגוגית… בכל פעם שרוצים לעשות שינוי ואין גוף מתאים בתוך המערכת, מקימים גוף חדש ואז הוא נטמע בתוך המערכת והיא גדלה והולכת. אף פעם לא מקצצים ביחידות האלה".

זה לא שווה

אחת הרעות החולות של החינוך בישראל דווקא אינה תלויה לחלוטין במשרד החינוך, אבל היא ללא ספק בעלת משמעות פוליטית. המערכת מפוצלת ואי־שוויונית בצורה קיצונית.

פרופ' הרפז מאמין שהחינוך משקף את החברה. "החינוך לא יזוז אם אין לו גיבוי של החברה. אין חברה ישראלית. אנחנו 8 מיליון ישראלים שמוחזקים יחד על בסיס נרטיב מקרטע. יש ארבע חברות גדולות: החילונית, הדתית־לאומית, הערבית והחרדית. מערכת החינוך מנסה לייצר לכולן סיפור אחד משותף. זה לא ילך. צריך לחלק אותה לארבעה ולתת לכל מגזר לרוץ עם ה'אני מאמין' שלו. למעשה, רק לחרדים ולדתיים־לאומיים נותנים ללמד מה שרוצים. החינוך הדתי מחנך כשפניו לעבר, ואם היו משחררים קצת את החינוך החילוני יכלה להיות בו יותר חדשנות".

פרופ' דן גבתון היה חבר בוועדת דוברת, שהקימה לימור לבנת בתקופתה כשרת החינוך, ושהניבה בעיקר דו"ח מעמיק ועב כרס. בשל חילופי שרים, חלוקת המשאבים במערכת איננה צודקת. גבתון: "על פי מרכז המידע של הכנסת, ממוצע התלמידים בכיתה הוא 27. זה גבוה מהממוצע ב־OECD, אבל זה נתון לא רע. אבל גודל כיתה בישראל הוא סוגיה פוליטית, והממוצע מושפע מקצוות, וברור שהנתון הזה אינו שכיח אלא מושפע מהמגזר החרדי – שבגלל הפיצול העצום שבו הכיתות שם קטנות. יש כיתות קטנות גם בשטחים, בחלק מהפריפריה, במושבים ובקיבוצים". מעבר לפיצול המגזרי, יש לא מעט זרמים ואפשרויות בחירה לתלמידים. גבתון: "העובדה שכולם מקבלים מימון ציבורי מייצרת אפשרויות בחירה. לבחירה יש ערך גדול מבחינה תרבותית. יש משהו לא דמוקרטי ביצירת מערכת ללא בחירה. אבל בגלל הפיצול, היכולת שלנו לשפר את החינוך בישראל נמוכה מאוד – הוא גורם לחוסר יעילות ולבזבוז. אנחנו משלמים מחיר של אי־שוויון על בונוס הבחירה שלנו. החדשות הרעות הן שמאוחר מדי לשנות. המערכת הפוליטית מפוצלת כמו בתי הספר, והפיצול של מערכות חינוך ציבוריות לסוגים שונים תופס תאוצה בעולם. איחרנו את הרכבת. יש ריבוי ספקים וריבוי בחירה, והאפשרות לשלוט באופן מרכזי בתהליכים של שוויון ואי־שוויון פוחתת והולכת".

יולי תמיר צוללת למרחב הסוציו־אקונומי, וטוענת שהמערכת צפופה והטרוגנית ושליש מהילדים שבאים בשעריה עניים. "כל המחקרים בנושא מראים שיש קשר בין הצלחה בלימודים לעוני בבית. זה עניין של חוסר ביטחון, חוסר יכולת של ההורים להעניק תמיכה ולהשקיע זמן בילדים". גבתון מציג תפיסה שאינה מקובלת יותר מדי בישראל בהקשר זה, בלשון המעטה: "אי השוויון מתבטא בין השאר בכך שהמדינה מממנת חינוך פרטי לעשירים – בתמיכתה בכל מיני סוגים של בתי ספר שבמדינות אחרות הם פרטיים. אי אפשר למנוע מבן אדם להקים בית ספר, אבל מדינה יכולה להתערב בזה שלא יהיה חינוך שהיא מממנת ושהוא גם פרטי. התפקיד העיקרי של בתי הספר לטבע, לאמנויות, דמוקרטיים ואנתרופוסופיים – הוא סגרגציה של המעמד הגבוה בישראל. להורים לא משנה מה לומדים בהם, משנה להם להפריד. אינטגרציה יכולה לעבוד רק במקומות שבהם אין מבחר גדול של סוגי בתי ספר".

גד יאיר חושב שהמדינה ויתרה בכלל על האינטגרציה "בשנות ה־90, מול תוצאות מאכזבות של חטיבות הביניים. הרעיון המקורי היה להפגיש בני נוער בעלי רקע שונה לפני הצבא, ויצרו את החטיבות. זה לא הצליח כי הן הפכו למרכז אלים של גיל ההתבגרות. צריך היה להכשיר מבוגרים שיתווכו את המפגש הזה בין צעירים שיש להם שנאות וקנאות ועדתיות". יאיר רואה בדיס־אינטגרציה ויתור על סעיף משמעותי ברעיון הציוני. זה של כור ההיתוך. "היום הפסיקו לבנות חטיבות ויש הפרדה פנימית בתיכון שש־שנתי. הילדים הפסידו שנתיים משנות התום שלהם, שהפכו לחוויה נוראית של טרום־תיכון".

ואם אין כור היתוך בין תלמידים חלשים לחזקים, מובן שאין שום ניסיון לחבר או להפגיש בין המגזרים השונים בחברה שמרכיבים את המערכת. "אנשים בעולם נדהמים כשאני מסביר על המערכת. מה פתאום יש פה שלוש מערכות חינוך? הם חושבים שזה אפרטהייד ואני מסביר שזה וולונטרי. המדינה לא יצרה שום אפשרויות למקומות מפגש. הפעם היחידה שערבים ויהודים נפגשים זה באוניברסיטה, וגם שם הם לא יחד. הוויתור על כור ההיתוך משמעותו ויתור על עתידם של תלמידים. מה זה לאפשר לחרדים לא לדעת מתמטיקה ואנגלית?".

גבתון מחדד גם הוא את עניין אי השוויון בין יהודים לערבים. "דווקא נעשו בעניין זה שיפורים בשנים האחרונות על ידי סער, לבנת ופירון. אבל הם מופלים, ולא רק בתקציבים. אין אצלם בכלל חופש בחירה. מדינת ישראל מאפשרת לכל יהודי לבחור בין בית ספר ממלכתי־דתי, חרדי וממלכתי. לערבי אין ממלכתי־דתי. מבחינת המערכת הערבי הוא ערבי וזהו".

מכותרים בתנועת מלקחיים – המורים

בין כל מוקדי הכוח ומחוללי אי השוויון במערכת החינוך ניצבים המורים. בין הפטיש לסדן. עליהם מוטל לתווך את מדיניות החינוך המשתנה תדיר, לעמוד ביעדי ההישגים, לחנך לערכים. וכל זה, מול עדרים של ילדים ובני נוער שעבור רבים מהם בית הספר הוא המקום האחרון שבו הם מעוניינים להיות, כשהם מואילים בטובם להרים את עיניהם מהסמארטפון.

"המורים היום הרבה יותר משכילים", אומר זאב דגני. "חד־משמעית, התפיסה כאילו המורים שלנו לא טובים – אינה נכונה. הדימוי של המורה כל כך ירוד, שזה לא משנה מה הוא ילמד. היום חלק גדול מההורים הרבה יותר משכילים וביקורתיים מהמורים. פעם המורה היה קדוש. היום לא נשאר ממעמד זה הרבה. יש שדרוג של רמת המורה, אבל אין שדרוג של מעמד המורה, וזה דיסוננס בעייתי מאוד.
"לא בכל מדינה הסטטוס כזה נמוך. כאן המורים לא נחשבים! זה לא מקרי שבתום מערכת הבחירות אף אחד לא רצה להיות שר חינוך. מה זה אומר על חברה שאיש ממנהיגיה לא רוצה להיות שר חינוך?".

בניגוד לדגני, יורם הרפז פגש כנראה מורים אחרים. "רמת המורים כאן אינה גבוהה. המדדים הנדרשים כדי להתקבל למכללה להוראה נמוכים יחסית, וזהו מקצוע חסר יוקרה שמושך אליו בעיקר אנשים מבתים חסרי הון תרבותי, וזה משהו שמורה חייב שיהיה לו. המקצוע נשלט בידי המין הנשי, ועובדתית, איפה שיש רק נשים – היוקרה יורדת. החברה פטריארכלית וזה גועל נפש – אבל זה ככה".

אדם לפסטיין ישמח להתעמת עם הטענה הזו. בתצפיות שערך עם צוותו בבתי ספר יסודיים ראה מורים משקיענים שמתמודדים עם מציאות בלתי אפשרית. "אפשר למצוא בכל מקצוע את הבלתי מוצלחים. השאלה היא אחרת: האם יש מנגנונים שתפקידם לעזור למורים להעמיק את מקצועיותם? באוניברסיטה אני מלמד שש שעות בשבוע, אני משקיע בין שעתיים לשלוש שעות של תכנון לפני כל שיעור, והרבה יותר לפני הפעם הראשונה שאני מלמד נושא. למורים יש זמן מועט מאוד לתכנון ועוד פחות ממנו ללמידה של צוות המורים יחד. בכל פרופסיה אחרת יש זמן ללימוד. למשל רופאים, בהיוועצות סביב מיטת חולה. למורים אין את זה". לפסטיין חושב שהוראה היא אפילו מורכבת יותר מרפואה. "בפרוצדורות מורכבות ברפואה הפציינט מורדם – והוא רק אחד. אז אם רוצים לקחת ברצינות את הפרופסיה הזאת צריך לתגמל בהתאם. להקדיש גם שעות עבודה ללמידה, להיערכות".

אנשי החינוך מציינים כי תנאי המורים השתפרו בעקבות הרפורמות 'אופק חדש' ו'עוז לתמורה', אבל זה רחוק מלהספיק. הרפז: "מורים בכל העולם לא מציינים את השכר כגורם ראשון להישארות או לעזיבה של המערכת, אלא את תנאי העבודה – ותנאי העבודה פה איומים. אין למורים משרד, אין להם אוטונומיה, הם רצים משיעור לשיעור, רק הבגרויות רלוונטיות – הם עסוקים בהישרדות. זו ממש פוסט־טראומה". לפסטיין: "בארצות הברית פורסם מחקר שלפיו מורה מגיע לשיא האפקטיביות לאחר חמש שנות עבודה. זה מגוחך. רופא שיש לו 30 שנות ניסיון יהיה הרבה יותר אפקטיבי מרופא שיש לו רק חמש. השיא מגיע מוקדם מאוד במקצוע".
אבל לא כולם מגיעים אפילו לחמש שנות הוראה. רבים מגיעים לבתי הספר, מלאי מוטיבציה לעצב את דור העתיד, נשחקים עד מהרה תחת חוליי המערכת ופורשים ממנה לאחר שנתיים־שלוש בלבד. עדות לקשיי המורים ניתן למצוא בדבריו של בני פרל. "תלמיד יכול להרשות לעצמו לזלזל ולא לקבל את עקרונות המערכת. זה יוצר מצב שבו כיתות שרוב התלמידים בהן מעוניינים ללמוד תלויות במספר תלמידים שמחרבים את הלמידה. הרבה מנהלים ומורים מספרים את אותו סיפור. בשל 'זכויות התלמיד' אין כלים לטפל בזה. המערכת שכחה שהזכות של מי שרוצה ללמוד נפגעת. עוד לא בדקו את מעמד המורה ואת כל המערכת של נוחות המורה". ויולי תמיר מכירה בעובדה שבארץ מורים נושרים לאחר הכשרה ארוכה. הפתרון, לדבריה, הוא יצירת מערכת תמיכה עבורם לאורך זמן.

האם למרות הכול ניתן לשנות משמעותית את מעמד המורה? הרפז: "בפינלנד הפכו את המקצוע ליוקרתי. העלו את השכר בצורה משמעותית, העלו את רף הקבלה למקצוע: אפשר להיות מורה רק עם תואר שני בהוראה, והקבלה לתואר השני היא עם ציון גבוה מ־90 בתואר הראשון. כמו כן, נתנו למורים המון אוטונומיה. הרי אנחנו לא מכבדים את מי שהוא סתם חותמת גומי. למשל, ברגע שהערכת המורה קובעת חלק משמעותי מהציון של הילד, לעומת בחינת הבגרות – הערך שלה עולה".

אומרים שהיה פה שמח. אפילוג

נקודת המוצא שממנה נולדה הכתבה הייתה שפעם היה פה טוב יותר. התלמידים היו בצמרת העולמית במתמטיקה. היה כבוד למורה. ההורים שלנו דקלמו שירה ותנ"ך. ואף אחד לא שקע בסמארטפון. ובכן, כל המשתתפים בכתבה דוחים את הנוסטלגיה הוורודה הזו.

אדם לפסטיין: "בכל מערכות החינוך יש דימוי של 'פעם היה פה טוב יותר'. באנגליה כתבו כך גם במאה ה־19". יורם הרפז: "ספק אם אי פעם היה פה חינוך טוב. היה דימוי של חינוך טוב. נכון שבמבחני הפיזה הראשונים הובלנו בעולם במתמטיקה, אבל לא מדברים על זה שעשו את זה ללא ערבים וחרדים". יולי תמיר מחדדת גם היא כי הנבחנים היו גם המצטיינים שבתלמידים. והרפז מוסיף: "החינוך שאפיין את מפא"י ותנועת העבודה הפך לחינוך כללי רגיל. הוא השיל מעליו הרבה מאוד פריצות דרך חינוכיות ויצירתיוּת חינוכית כשקמה המדינה". המסקנה: החינוך השמרני שמאפיין את ישראל היום – היה כבר אז. שינון והרצאה.

מה בכל זאת היה? היה לנו דימוי עצמי גבוה שנבע מזה שהחשבנו את עצמנו. "החברה היהודית היא חברה לומדת". הרב פרל בטוח שדווקא היה רע יותר. "המערכת הייתה יותר מפלה, ממיינת ומסננת, ולפחות בחוויה שלי כתלמיד הייתה מנוכרת ואלימה. אבל היה למערכת גיבוי חזק מאוד של ההורים. התודעה הייתה שהילד חייב ללמוד".

למערכת החינוך קרה כנראה מה שקרה לחברה הישראלית ולחברה המערבית בכלל. מכזו עם אתוס משותף שמחבר בין כולם הפכנו לחברת יחידים, שסועה וקרועה. כזו שמערכת החינוך שלה מתמודדת לא רק עם הבעיות הסובייקטיביות של עצמה, אלא גם עם התפתחות הטכנולוגיה שמאיימת על הרלוונטיות שלה. אבל בבואנו לסגור מעגל, חשוב בכל זאת להסתכל קדימה. גם אם המצב לא כזה גרוע, דרוש שינוי מהותי במערכת. גד יאיר: "צריך לעודד יזמות, יצירתיות, את האיפכא מסתברא – כל התכונות שמאפיינות את הישראלים וששועי עולם מביטים בהם וכל כך מתפעלים. לא צריך לנסות להצליח במבחנים הבינלאומיים, אלא להשביח את התכונות הישראליות. למשל, לנצל את הדעתנות בתרבות שלנו ולפתח את היכולת לחבר בין דעות לבין עובדות".

זאב דגני מציע לפתח את ההעמקה שכל כך חסרה לתלמידים. רוני אבירם מציע לאמץ אלמנטים טכנולוגיים שמושכים את התלמידים, כמו משחקי מחשב כמתודות להעברת מידע. יש לא מעט תהליכים שעל המערכת לעבור כדי שתשמור על רלוונטיות בעידן של שינויים מהירים, ועל רלוונטיות גם בחיי התלמידים.

הבעיה היא שהמערכת כל כך עסוקה בהישרדות, בהסתגלות למדיניות חדשה חדשות לבקרים, בהתחמקות מנושאים נפיצים כמו עדתיות ופוליטיקה, בניסיונות להידבר עם ארגוני המורים ולחצי ההורים – שלמי יש זמן במערכת המסורבלת הזאת לחשוב קדימה, ובאמת ללמד ולחנך?

והנה כמה מספרים מעניינים:

  • ממוצע תלמידים בכיתה בישראל (לפי OECD) הוא 28
  • ממוצע התלמידים בכיתה בחינוך הממלכתי־דתי והחרדי: 24–25
  • ב־20% מהכיתות בישראל יש מספר מרבי של קרוב ל־40 תלמידים
  • כ־2.1 מיליון תלמידים (בתוספת ילדי הגנים) ישנם בישראל וכ־4,500 בתי ספר
  • קרוב ל־140 אלף מורים ואנשי הוראה אחרים במערכת (כולל אולפנים וסמינרים)
  • השכר הממוצע של עובדי הוראה בכל השלבים בישראל: כ־10,000 שקל בחודש
  • הממוצע הישראלי נמוך בכ־37% מזה שב־OECD
  • שכר ממוצע לעובד הוראה מתחיל: כ־6,400 שקל בחודש
  • באילו מדינות מרוויחים יותר, למשל? דנמרק, נורווגיה, ארצות הברית, הולנד ואיטליה
  • תקציב משרד החינוך בישראל הוא השני בגודלו אחרי משרד הביטחון
  • התקציב ל־2015: כ־48 מיליארד שקל
  • תקצוב ממוצע לתלמיד בחינוך הממלכתי־דתי (יסודי): כ־15,500 שקל
  • תקצוב ממוצע לתלמיד בחינוך החרדי (יסודי): כ־14,000 שקל
  • תקצוב ממוצע לתלמיד בחינוך הממלכתי הרגיל (יסודי): כ־13,000 שקל
  • קבוצת הילדים החלשים ביותר בישראל מבחינה לימודית: כמעט 16% מהילדים, לעומת 8% בממוצע במדינות ה־OECD
  • קבוצת הילדים הכי חזקים בישראל מבחינה לימודית: 2.2% מהילדים
  • זאת לעומת 3.3% בממוצע ה־OECD

*נתונים: מרכז טאוב

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook