מי הוא דון דרייפר? כיצד בנה את דמותו הפיקטיבית? איך המציא את עצמו מחדש באופן כל כך מוצלח? מה ההשלכות של השסע בנפשו? זהו עמוד השדרה של "מד מן". אם תצפו בכל סצינות הפתיחה של כל העונות, תגלו שיש דבר מה משותף לכולן, למעט זו מהעונה החמישית. בין אם זה הצ'אט בין דון למלצר על הסיגריות שהוא מעשן בעונה הראשונה, ובין אם זו הבדיקה הגופנית בעונה השנייה בה הוא נשאל איך מתו הוריו ומה הוא מרגיש כשהוא קם בבוקר. בין אם זה הפלאשבק ללידתו ומותה של אמו הזונה בעונה השלישית, ובין אם זו החופשה בהוואי בה הוא קורא את הקומדיה האלוהית של דנטה בעונה החמישית. המשותף לכל הסצנות האלו מובע באופן המדויק ביותר במשפט הפותח את העונה הרביעית: כתב "הניו יורק טיימס" יושב מול הגיבור ושואל אותו: מי הוא דון דרייפר?
"מד מן" שייכת, או אמורה להשתייך, למועדון הפלטינום של סדרות הטלוויזיה של המאה ה־21; אלו שלימדו אותנו שלספר סיפור ב־80 שעות זו דרך טובה בהרבה מכל סרט, גם אם בן 5 שעות כמו "נימפומנית", שאין תחליף ליכולת לרדת לפרטים, להכיר את כל הרבדים ולפתח אינטימיות עם הגיבורים. באותה סקאלה אפשר למנות את "הסמויה", "שובר שורות" וכמובן, האורים והתומים, "הסופרנוס". לכן מעניין להשוות את מד מן לסדרות מהליגה אליה היא אמורה להשתייך, ואת דון באופן מיוחד לדמויות המרכזיות המקבילות.
במרכז "הסמויה" לא עומדת דמות אלא סיסטמה. לכן נותרנו עם שתיים, או יותר נכון שניים: וולטר ווייט וטוני סופרנו. במקרה של וולטר, קל לזהות את הנרטיב: זהו סיפור על אדם מן הישוב, כמוני כמוך, שהופך לקרימינל פסיכופת. זהו סיפור על הדרך לאבדון, רצופת רגעים מזעזעים אבל גם מלאת אמפתיה. זהו סיפור שנוגע בנו, כי אנחנו מכירים וולטר ווייטים, הם חיים סביבנו. זהו סיפור על השסע שהולך ונפער בין וולטר ווייט להייזנברג, ועל ההשלכות הטרמינליות של הפער הבלתי ניתן לגישור הזה.
אם בטוני עסקינן, ההשלכות מהסיפור של וולטר קיימות כבר מהסצנה הראשונה, בה לשאלה של ד"ר מלפי "מה עשית אתמול?" טוני עונה "שום דבר" וברקע אנו רואים פלאשבק שבו הוא שובר את הברך למישהו שחייב לו כסף. טוני לא באמת עובר מטמורפוזה במהלך שש עונות וחצי. הוא נשאר סוציופת. אבל הקונפליקט שבו הוא נמצא לכל אורך העונות, השסע שבין ראש המאפיה בסגנון המאה ה־19 לתושב הפרברים של ניו ג'רזי במאה ה־20, מייצר במשך 86 פרקים השלכות פלסטיות, מעוררות בחילה ומקפיאות דם ללא הפסקה.
–
כעת נשאל: מה אנו למדים על דון דרייפר? מה הסיפור שלו? אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, במשך שלוש העונות הראשונות ראינו אותו מחביא את הסוד הנורא, עד שבטי מגלה זאת ומתגרשת ממנו. בעונה הרביעית ראינו אותו מידרדר ללא אחיזה, עד שהיה צריך לבחור בין פיי הפסיכולוגית ("אולי הבחילה שלך תעבור אם תפסיק להתעלם מעברך", היא אומרת לו), למייגן שממש, אבל ממש טובה עם הילדים שלו. הוא בוחר בדרך הקלה. בעונה החמישית אנו רואים אותו מנסה בכל כוחו להיות האיש הטוב, ההגון, הנאמן, ד"ר ג'קיל, עד שמיסטר הייד יוצא ממנו שוב בעונה השישית וחורך את האדמה – את נישואיו, את עבודתו, את קשריו עם ילדיו. מחצית העונה השביעית היא תיקון, שמצליח לפחות בחלקו – גם אם איבד את מייגן, יחסיו עם סאלי טובים מאי פעם, וכרגע הוא שוב רוכב על הסוס במשרד.
אבל זה הקנקן. אם נסתכל על מה שיש בו, עלינו לשאול: מה עם דיק?? לאן הדמות הזו, מיסטר הייד, ברבור שחור, איש הזאב, נעלמה? במרכז החדר נח לו הטוטם של הסדרה, מנועה הפנימי, ה־raison d’etre (סיבת הקיום) שלה – אדם שחי בזהות בדויה. אדם שגנב זהות ומסתיר את עברו גם כשאחיו מתאבד בשל כך. אדם מצליח שמחביא בתוכו לוזר, דמות נטולת כל הערכה עצמית שלובשת חליפה של ביטחון. יצור פגום בתוך קליפה מושלמת. בן אנוש שכישרונו הגדול ביותר הוא ייצור תדמיות – ולכן הוא פרסומאי כל כך מצליח – במטרה להסתיר את הריק האינסופי שבנפשו. אדם שמסוגל למחוק את העבר כמו שאתם מוחקים מייל ממגדל חברה לביטוח עם הכותרת "הדרך לחיים טובים יותר – פרסומת".
הסדרה הזו היא על הקונפליקט, השסע, המתח הפנימי בין שני חלקי המשוואה האלו, וכמו אצל טוני, כמו אצל וולטר, על ההשלכות שיש למתח הזה. ראינו הרבה מהילדות של דיק בעונה השישית. הסצנה בה הקונפליקט בין דון לדיק מגיע לשיאו היא המצגת ל"הרשי'ז". דון, לעיני הלקוח וחבריו לעבודה, מתוודה שהסיפור שאיתו מכר את המצגת – שהוא קיבל הרשי'ז כילד מאביו – הוא סיפור מומצא. למעשה, הוא קיבל הרשי'ז מזונה איתה גדל בבית הזונות, בכל פעם שפילח כסף ממכנסיו של לקוח.
זה הרגע בו דיק מופיע במקום דון. הילד הנורמטיבי מוחלף בעלוב החיים. במקום המצליחן מופיע הלוזר. המסכה של התדמית, של האשליה – זו שמפעילה את עולם הפרסום ושמפעילה את דמותו – נקרעת. דון/דיק מוחק את הקו הנטוי שבין שני השמות. התוצאה היא הרת אסון: אובדן יוקרתו המקצועית, אשתו וההערכה לה זכה.
זהו רגע קריטי, כיוון שהוא מדגיש לא רק את הדיכוטומיה, אלא גם את הקשר בין דון ודיק. הייתכן שהצלחתו המקצועית של דון נובעת באופן ישיר ביכולת ההסתרה שלו ומותנית בה? אותה הסתרה שגורמת לנפשו להתייסר ללא הפסקה? במילים אחרות – האם עליו לבחור בין הצלחה מקצועית לגאולה? האם אין דרך ביניים?
אבל בעונה השביעית, כמה מהדבר הזה בא לידי ביטוי? מהן ההשלכות של מתח פנימי בלתי נתפס שכזה? זו שאלה קרדינלית גם בגלל המבנה של מד מן. דמותו של דון משפיעה על דמויות אחרות שמשכפלות את מחיקת העבר הזו, כמו רוג'ר ופגי. ויותר מכך: דון הוא אלגוריה בסדרה לאמריקה כולה, באחד העשורים המשמעותיים שעברה. אמריקה היא המקום אליו אדם יכול להגר, למחוק את עברו ולהצליח. להיות דון דרייפר. לכן, אם יש למתח הפנימי הזה השלכות – תופענה מיד! ואם אין לכך השלכות – מדוע נכתבה הסדרה? או יותר נכון – מדוע היא צריכה להיות בת שבע עונות? לאן פניה מועדות?
כאן המקום לסייג. עוד שבעה פרקים לפנינו, מספיק זמן מסך. "מד מן" בהחלט יכולה לעשות בשבעה פרקים מה ש"שובר שורות" עשתה בשמונה או "הסופרנוס" בשישה – משך הפינאלות של הסדרות האלה. אבל כדי להיכלל בקאנון העליון ביותר, בפנתיאון של הטלוויזיה, מת'יו ויינר חייב לעשות משהו עם דון דרייפר ודיק ויטמן. חובת ההוכחה עדיין עליו.
לפני ארבע שנים הסתיימה ברעש גדול סדרה שחוללה מהפכה בעונותיה הראשונות. קראו לה "אבודים", ואחת הדמויות המרכזיות בה, ג'ק (מתיו פוקס), מתה בסצנה יפה ונוגעת ללב. אבל ארבע שנים אחרי, איש לא מדבר על אבודים, ואילו על הסופרנוס לא מפסיקים לדבר. אבודים הלכה לאיבוד הרבה קודם לכן, מה שהפך אותה לסדרת מרכז טבלה. נכון, המרחק בין אבודים למד מן גדול; למד מן יש עמוד שדרה מוצק בהרבה. אבל מד מן רוצה אליפות. רוצה את גיזת הזהב. ההפרש בין מקום שני למקום 12 הרבה יותר קטן מאשר ההפרש בין מקום שני לראשון. שבעת הפרקים הבאים יקבעו: האם נזכור את דון דרייפר כמו את טוני סופרנו, או נשכח אותו כמו ג'ק מ"אבודים".
–
- על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל' // מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
