מהפכת הפמיניזם של הראפ // מור קומפני

"נהגתְּ להתקשר אליי לנייד

מאוחר בלילה כשנזקקת לאהבתי /

ואני יודע שכאשר הקו החם הזה מצלצל

זה יכול להיות רק דבר אחד /

מאז שעזבתי את העיר

עשית לעצמך שם בזכות עצמך /

כולם יודעים – ואני מרגיש עזוב"

המילים האלו לא לקוחות מהבלדה המתקתקה התורנית של אדל. הן תרגום חופשי מתוך 'הוטליין בלינג', הלהיט הטחון ביותר של הראפר דרייק בשנתיים האחרונות. אמנם מה שנצרב בסופו של דבר בזיכרון האינטרנטי הוא בעיקר הקליפ שזכה לאלפי פרודיות, כולל אחת בהשתתפות דונלד טראמפ, אבל דווקא הטקסט הנשכח למדי הוא הפרט המשמעותי ביותר בשיר. הנה דרייק, ראפר שחור, מתוודה על רוטינה לילית של המתנה מיואשת לטלפון מאהובתו, מבכה את מר גורלו, מרגיש עזוב. ואותה אהובה – היא לא מצלצלת, אלא ממשיכה הלאה, אפילו הופכת לשם דבר בזכות עצמה.

היפוך התפקידים הזה – כי בכל זאת, קשה למחוק מאות שנות דימויים רנסנסיים, מגזיניים, הוליוודיים, טלוויזיוניים ופרסומיים כהרף עין – מתקיים זה זמן רב בכל ענף תרבותי וז'אנר מוזיקלי. כבר שמענו את הקולות הנשברים של בק, מקסימיליאן הקר, דמיאן רייס, אד שירן וצעירי וואן דיירקשן המנוחה, והפנמנו את המסר – הגברים בוכים, ולא רק בלילה. ובכל זאת, כאשר הערגה הסכרינית בוקעת דווקא מדם ליבו של ראפר מאוהב שמשחרר בלדה אחרי בלדה, היא מרעידה את גבולות הז'אנר שבתוכו היא נוצרה; ז'אנר שסגד מראשית ימיו לפטריארכיה, שהציג את דמותו הקשוחה של המאצ'ו, הסטרייט, הקשוח, אחד כזה ששום אהבה נכזבת לא תצליח לסדוק.

דרייק לא נמצא לבד במערכה. עולם הראפ עבר בשנים האחרונות טרנספורמציה שאי אפשר להתעלם ממנה. מה שהתחיל כמוזיקת מחאה באמצע שנות ה־70 והמשיך למופע ראוותנות בסוף שנות ה־90, מופיע כעת בגלגולו החדש – הוא אישי יותר, לא מתבייש להביע רגשות פומביים, לא חושש לחשוף את צדדיו הפגיעים, ובודק כל כמה דקות אם כבר יש שני וי כחולים בוואטסאפ.

א: השכנים של רייגן

נסו לדמיין לרגע איך היה מרגיש אנג'לו מוריונדי, ממציא מכונת האספרסו, אם יום אחד היה תופס את נכדו טובל ביסקוויט בכוס תה. ועכשיו הוסיפו למשוואה אלפי טונות של מטען תרבותי בן מאות שנים ונסו לדמיין מה חשבו לעצמם גרנדמאסטר פלאש ודי.ג'יי קול הרק, אבות ההיפ הופ, כשנתקלו בטעות בבלדה של דרייק, או – כמו שהם ודאי קוראים לו מאז – דרעק.

תרבות ההיפ הופ, שהחלה לצמוח בשנות ה־70 מתוך מצוקתם וסבלם של בני הקהילה השחורה בגטאות רובע ברונקס בניו יורק, הביאה לעולם הלך רוח שכלל סגנון אופנתי, צורת דיבור, אמנויות כמו גרפיטי וברייקדאנס, ובתחום המוזיקלי היא ביססה מושגים כמו ביטבוקסינג (יצירת מוזיקה ומקצב בחלל הפה), סקרצ'ינג (צליל חריקה בעזרת שינוי כיוון ומהירות התקליט), סמפלינג (דגימה מוזיקלית באמצעות סינתיסייזר) וכמובן דיג'יינג. ומעל הכל, היא הולידה את הראפ.

פלאש, שנולד בברונקס בשם ג'וזף סדלר, הקים את ההרכב 'גרנדמאסטר פלאש והפיוריוס פייב', והתחיל לדבר בתחילת שנות ה־80 על העוני, האלימות וההרואין בשכונת מגוריו – הכי רחוק מאווירת הדיסקו, הסלבריטאים ושורות הקוקאין של סטודיו 54 ושאר מועדוני מנהטן, הכי קרוב לשירי העבדים של אבות אבותיו ששועבדו בשדות הכותנה.

"זה כמו ג'ונגל לפעמים

זה גורם לי לתהות איך אני לא מידרדר /

בכל פינה יש זכוכיות שבורות,

אנשים משתינים על המדרגות,

אתה יודע שלא אכפת להם /

לא יכול לסבול את הריח, לא יכול לשאת את הרעש

אין לי כסף לצאת מפה, אין לי ברירה /

עכברושים בחזית, מקקים מאחור,

מסוממים בסמטה עם מחבט בייסבול /

ניסיתי לצאת, אך לא הצלחתי להרחיק

כי נהג עם משאית גרירה עיקל לי את המכונית"

('The Message')

היה זה עידן רונלד רייגן. הרייגונומיקס, המדיניות הכלכלית שהנהיג הנשיא בשנות ה־80, הרעה את מצבם של המעמד הנמוך בכלל ושל הקהילה השחורה בפרט. היציאה מהמיתון נעשתה על גבם של העניים שנזנחו ונזרקו לרחובות בעקבות קיצוץ של מיליארדי דולרים בתקציבי הרווחה והתרבות -קיצוץ שהביא לסגירת מרכזים עירוניים, לפיטורים של מאות אלפי עובדים בשירות הציבורי, לסגירת גופי הכשרה מקצועית ולהורדת קצבאות חלוקת מזון וסיוע. ננסי רייגן, אשת הנשיא, שנתפסה בקרב קבוצות מוחלשות כעשירה, מתנשאת ובזבזנית, הייתה הפנים הלבנות של המלחמה בסמים השחורים. הקמפיין המפורסם "פשוט אמרו לא", שהופיע על המסך הקטן בזמן שידור הסיטקום המצליח 'על טעם ועל ריח', שזכה לאחוזי צפייה גבוהים בקרב הקהל האפרו־אמריקאי, גרם לקהילה השחורה להאמין כי הרייגנים מפנים אצבע מאשימה בבעיות הסמים בעיקר כלפיה. במקום שיעצור את גלגלי המציאות, בחר ממשל רייגן להחליף לו צמיגים כדי שיתגלגל באותו הכיוון, רק מהר יותר. העשירים והלבנים נעשו עשירים ולבנים יותר, העניים והשחורים נעשו עניים ושחורים יותר. התהליכים הפוליטיים האלו ריסקו את הסיכוי של האפרו־אמריקאים להשתלב בחברה, בתרבות ובעבודה. השוטטות ברחובות, האבטלה הכפויה, ההתמכרות לסמים והעוני המחפיר הפכו לבסיס כל המנוני הראפ של השכונה.

עד היום, מרחק שלושה עשורים, מביטים ראפרים בזעם כלפי ממשל רייגן, מזהים את הנשיא כאחד האויבים ההיסטוריים הגדולים ביותר של הקהילה השחורה ותוקפים אותו בשיריהם – מאמנים ותיקים כמו פאבליק אנמי, דרך סופרסטארים כמו ג'יי זי וקניה ווסט, ועד צעירים כמו קנדריק לאמאר, שהוציא באלבום הבכורה שלו, לפני שש שנים, שיר שתוקף את עידן רייגן.

ב: הולדת הגנגסטר השחור

באמצע שנות ה־80 עבר הראפ מהפך משמעותי. מבחינה סגנונית, הוא עדיין נשען על הערכים המוזיקליים של תרבות ההיפ הופ, כמו גם על שורשי הג'ז המסורתי – כלומר, הישענות על אלתורים. השינוי הופיע בעיקר בטקסט – הוא הפך לבוטה יותר, תוקפני יותר, והתאפיין בניבולי פה. מבין כל הז'אנרים המוזיקליים עלי אדמות, הראפ, עד היום, הוא הסגנון המוזיקלי שיש בו יותר קללות מכל אחד אחר. הראפר KRS-One, מנהיג ההרכב בוגי דאון פרודקשן, המציא באלבום 'Criminal Minded', שעסק בעיקר באלימות, סקס וסמים, תת־ז'אנר חתרני יותר ופוליטי יותר – הארדקור ראפ. פאבליק אנמי, הרכב מלונג איילנד, הצעיד את ההארדקור ראפ קדימה והפך לאחד מחלוצי הז'אנר מבחינה מוזיקלית וטכנולוגית באלבום 'Yo! Bum Rush the Show', שכלל קללות עסיסיות ומסרים אנטי־גזעניים שפנו בבוטות נגד הממסד הלבן והתקשורת. "ראפ הוא ה־CNN של אמריקה השחורה", אמר צ'אק די, מנהיג ההרכב. הם לא הגיעו כדי לבדר את ההמונים, אלא כדי לערער את הקרקע היציבה שעליה הם עומדים. באלבום השני הם הביעו תמיכה גלויה במנהיג המוסלמי השחור לואיס פרחאן, הפכו לאויבי הציבור האמריקאי והרגיזו את המבקרים. באלבום הבא, שנשא את השם הנוקב 'Fear of a Black Planet' ונחשב למצליח ביותר בתולדות הלהקה, הם לא היססו לצאת נגד סמלי תרבות לבנים, נגד זמן התגובה האיטי של צוותי החירום בהאיטי ונגד ההתעלמות מהשחורים.

"אלביס היה גיבור בעיני רבים

אבל אין לו משמעות מבחינתי, אתה מבין,

המזדיין הזה היה גזען

פשוט ולעניין

שילך להזדיין, הוא וג'ון וויין /

כי אני שחור ואני גאה

ואני מוכן ונלהב וזועם

רוב הגיבורים שלי לא מופיעים על בולים

חפש בארכיון, נראה אם תמצא

במשך ארבע מאות שנים

רק נבערים לבנים"

('Fight the Power')

באמצע אותו עשור נולד בקליפורניה תת־ז'אנר נוסף – הגנגסטה ראפ. לצד העיסוק שלו במציאות החיים הקשה בשכונות העוני ובמאבק נגד השוטרים והממסד הלבן, הגנגסטה ראפ עמוס במסרים אלימים ומאיימים, כמו "אל תתקרבו אליי". הוא נשען על משחקי מילים ועל סלנג, שבדרך כלל קשה יהיה להבין אותו מחוץ לקהילתו הקרובה של האמן. אחד הבולטים בז'אנר הוא אייס טי, ראפר יליד ניוארק שהתייתם בגיל צעיר ועבר לחזקת דודתו בלוס אנג'לס, התחבר בעודו נער לכנופיות רחוב, סחר בסמים, פרץ למכוניות ובהמשך עסק בסרסרות. הקשיים שחווה בצבא הובילו אותו לראפ. ושם, הוא עשה הכל כדי לשמר לעצמו את תדמית הגנגסטר.

"אני אייס טי הגבר

הגנגסטר המקורי

זה לא משחק בשבילי

בלי כבוד מהרחובות – התהילה תהיה חלולה"

אלבומו הרביעי 'O.G' ('Original Gangster') יצא בימים שבהם שברה המתיחות הבין־גזעית בין הקהילה השחורה לממסד הלבן את כל השיאים, בעקבות תיעוד שבו רודני קינג, אפרו־אמריקאי, סופג מכות רצח מחבורת שוטרים לבנים בעודו שוכב על הכביש חסר אונים. כשהשוטרים יצאו זכאים מהמשפט שבו לא היה בחבר המושבעים ולו אדם שחור אחד, פתחו אזרחים שחורים זועמים במהומות רחוב אלימות – ולוס אנג'לס בערה.

חברי להקת N.W.A (ראשי התיבות של Niggaz Wit Attitudes) – אייס קיוב, ד"ר דרה, די.ג'יי ילה, איזי־אי ואם.סי רן – הגיעו כולם משכונת קומפטון המושמצת. כל אחד מהם הסתבך בשלב זה או אחר עם המשטרה בשל מעורבות בכנופיות רחוב, מכירת סמים, עסקאות נשק, ואפילו בשל השמצת השוטרים בשירים. ב־1988 יצא האלבום 'Straight Outta Compton', שהורכב מכל החומרים המוכרים – המון קללות, מחאה נגד גזענות ואצבע מאשימה כלפי המשטרה האלימה. השיר 'Fuck tha Police', המגולל מסכת התעללויות של שוטרים כלפי תושבי השכונה על לא עוול בכפם, הפך להמנון והקנה לחברי הלהקה מעמד של אֵלים בקרב השכונה והקהילה השחורה.

"שתזדיין המשטרה!

אני בא היישר מהמחתרת

כושי צעיר שנדפק חזק כי הוא בצבע חום

ולא מהצבע האחר /

אז המשטרה חושבת שיש לה סמכות להרוג בני מיעוט /

לעזאזל עם החרא הזה, כי אני לא 'האחד'

בעיני מזדיין עם תג ואקדח"

('Fuck tha Police')

הם תחזקו את התדמית הבריונית בעזרת שרשראות זהב גדולות וכבדות, משקפי שמש כהים עם עדשות שחורות, כובעי מצחייה שנשאו את הכיתוב "Compton" או "Thug", חליפות ספורט ומבט קשוח. בתגובה, המשטרה נטפלה אליהם, עצרה אותם לחקירות תכופות וניסתה לצנזר את השירים שלהם לפני הופעות בטענה שהם מסיתים את הקהל, ואף נשלח לחברי הלהקה מכתב איום מה־FBI. אבל חברי הלהקה התעקשו:

"אני הבנזונה המטורף מהשכונה,

מאז שהייתי נער עישנתי מריחואנה /

עכשיו אני הבנזונה שאתם קוראים עליו,

מחסל חיים של אחד או שניים –

זה מה שאני עושה, לעזאזל /

ואם אתם לא אוהבים את איך שאני חי –

ובכן, לכו תזדיינו"

('Gangsta Gangsta')

ההצלחה בקרב הקהל הייתה סנסציונית – צעירים שחורים ברחבי אמריקה זקפו את ראשם וחיקו את הסגנון המוזיקלי והאופנתי של אנשי הלהקה, כמו גם את התנהגותם חסרת המורא. האלבום, לעומת זאת, זכה לביקורות מעורבות. היו מבקרים שטענו כי החבורה משתמשת במציאות הקשה כתירוץ לפזר עוד זרעי אלימות, ואילו אחרים חשבו כי מדובר בפריצת דרך לא מתנצלת ולא מתחנפת שמשקפת את המצב העגום ישר לפרצוף, ללא מסכות. ב'רולינג סטון' הוגדר האלבום כמכריע ביותר בז'אנר ההיפ הופ: "נסיעה בומבסטית וקקופונית דרך השכונות השרופות שבדרך כלל מתעלמים מהן בלוס אנג'לס".

לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.