מודל היופי הנשי נטחן עד דק במחקרים מדאיגים, במאמרים זועמים ובכתבות מגזין בחדרי המתנה. הוא הפך להיות סמל למאבק, עומד בלב כל מהפכה פמיניסטית ומשמש סמן ימני בכל דיון על תרבות הדימויים – מההבדל בין היופי עצמו למיתוס היופי המשרת את החברה הפטריארכלית ועד הביקורת על תעשיית היופי הנצלנית של העידן הקפיטליסטי, כפי שהיטיבה לנסח נעמי וולף בספרה 'מיתוס היופי'. לעומת זאת, דיון רציני על מודל היופי הגברי לא מצליח לחלחל אל המיינסטרים. הוא נותר צר, חלול ומוגבל, למרות כל אותם דוגמנים, ספורטאים וכוכבי בידור שמשווקים ביעילות לא פחותה מנשים את סחורות התרבות בשערי מגזינים, בשלטי חוצות ובאתרי רכילות.

הפער בין הדיונים על מודל היופי הנשי לעומת הגברי מתבטא בכל מקום, בכל תרבות, בכל תקופה. במיתולוגיה היוונית, למשל, אפרודיטה היא אלת היופי, האהבה, ההנאה וההולדה. לכאורה, יש לה ארבעה תפקידים, הרבה עבודה, אך למען האמת ישנו חוט המקשר ביניהם: היופי מצית אהבה שמייצרת הנאה שעשויה בסופו של דבר להסתיים בהולדה. אפולו, לעומת זאת, אחראי על הידע, הריפוי, האמנות, השירה, הנבואה, המוזיקה והחץ והקשת – בקושי נותר לו זמן להציץ שנייה במראה במסגרת תפקידו כאל היופי הגברי.

זה נמשך להיבטים מודרניים על אידיאל היופי: במשך שנים נקבעו יחסי חזה/מותניים/ירכיים 'נכונים' עבור הגזרה הנשית ה'מושלמת' – בסנטימטרים (90-60-90) או באינצ'ים (36-24-36), בסיוע מחוכים ויקטוריאניים או תוך שעבוד מנטלי ופיזי – ונחקקו במוחותיהם התאוותניים של מתבגרים כמו גם בחלומות התמימים של מתבגרות. אפילו ניתן לצורה הזאת כינוי מתבקש – גזרת שעון חול. ואילו המידה הגברית האידיאלית נותרה אפופת מסתורין.

גם ברבי, שמשמשת באופן מסורתי שק חבטות אולטימטיבי לאגרופי הפמיניזם, נמצאת כאן כעדה מטעם התביעה. לא רק שהיא באה כיום במאות וריאציות – מפאשניסטה היספנית דרך ברבי דיסקו שחורה ועד נשיאת ארה"ב – הליין החדש שיצא בתחילת השנה הציג את הבובה של 'מטאל' בארבע מידות שונות: ברבי מקורית, ברבי גבוהה, ברבי חטובה וסקיני ברבי, בשבעה גוני עור, 22 גוני עיניים ו־24 תסרוקות. וקן – הוא נאלץ להסתפק בגופו האתלטי החדגוני.

אם כן, הגיע הזמן לדבר קצת על מודל היופי הגברי.

הניאנדרתל והאיפור הסודי

התקווה הכמוסה להיראות יפים יותר מכפי שחנן אותם הטבע קיימת אצל הגברים משחר האנושות. אפילו הגבר הקדמון, שהיה ככל הנראה גוץ נמוך ושעיר מאוד, נהג למרוח על עצמו שכבות איפור כדי להסתיר פגמי עור ולהיראות אטרקטיבי יותר. בשני אתרים ארכיאולוגיים במחוז מורסיה בדרום ספרד התגלו לאחרונה ראיות לכך שהניאנדרתלים כיסו עצמם בצבע גוף 50,000 שנים לפני שמדפים שלמים ברשתות הפארם התמלאו במוצרי טיפוח לגבר המודרני. פרופ' ז'ואאו זיליאו, פליאונטולוג מאוניברסיטת בריסטול, גילה באתרים אלה חנויות עתיקות לצבעי איפור ובהן שרידים של פיגמנט צהוב. למעשה, מקלות שחורים של פיגמנט מנגן, ששימשו את האדם הקדמון להסתרת פגמים, התגלו בעבר באפריקה, אך החוקרים סברו כי מדובר באביזרי פולחן בלבד.

ביוון העתיקה כבר עוצב והתגבש אידיאל היופי הגברי המוכר לנו כיום: חלק כשיש, חטוב, שרירי, לבן ובדרך כלל צעיר. בדמוקרטיה האתונאית העסיקו האזרחים עבדים ושפחות וכילו את זמנם בפעילויות פנאי, כולל השקעה בלא פחות משמונה שעות של אימוני ספורט ביום. הגבר האתונאי או הספרטני המונצח בפיסול מאותה תקופה היה בעל חזה מעוצב, מותניים צרים ופין קטן כדי להדגיש את ניצחון האנושיות המתורבתת על החייתיות המינית. היצירה המפורסמת ביותר מאותה תקופה היא 'זורק הדיסקוס' של הפסל מירון, שגילף בשיש את החזה והגפיים של הספורטאי באופן התואם במדויק את האידיאלים היווניים של קומפוזיציה הרמונית מבחינת שיווי משקל וקצב, ומשקף ערכים עילאיים כחוסן נפשי וכושר עמידה הרואי.

בעוד יופי גברי היה נערץ ללא עוררין בתקופה הקלאסית, היופי הנשי דווקא התקבל בחשדנות. המשורר הסיודוס כתב בין המאה השמינית והשביעית לפני הספירה כי האישה היא "קלון קקון", דבר יפה ומרושע; לפי היגיון פטריארכלי זה, היא הייתה מרשעת מפאת יופייה והייתה יפהפייה עקב רשעותה. לעומת הגבר, שנדרש להיות חטוב, הנשים הקלאסיות היו רחבות גזרה, בעלות מותניים וישבנים רחבים וגפיים גדולות.

רבי יוחנן והמראה האנדרוגיני

בדומה, המסורת היהודית העתיקה מהללת גוף נשי מלא יחסית הרחוק מאוד מהמראה הסקיני־אנורקטי המודרני. אך בשונה מהמראה הלבן החיוור שבו חשקו ההלניסטים, 'שיר השירים' משבח נשים בעלות עור שחום: "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ". הספר אינו חוסך בתיאורים ארוטיים של האישה האהובה, אך נמנע מתיאור מפורט של אידיאל היופי הגברי ומסתפק בהערכה כללית שמשמיעה האישה: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה".

במקרים מעטים מופיעה התייחסות תנ"כית ישירה ליופיים של גברים: יוסף בעל כתונת הפסים מתואר כ"יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"; על דוד המלך נאמר במפורש "כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה"; אבשלום, בנו המרדן של דוד, ירש ממנו את הגנים המשובחים: "וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא הָיָה בוֹ מוּם". מערכת היחסים שהתפתחה בין דוד ויהונתן כוללת התערטלות – "וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד; וּמַדָּיו, וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ" – אך ללא פירוט מראה הגופים העירומים. ובכל זאת, ציירי הרנסנס לא הותירו מקום לספק בנוגע ליופיים של שני הנערים. לעומת זאת, האל עצמו מפציע כישות ממין זכר אך "אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל", כפי שנכתב בעיקרי האמונה של הרמב"ם – ומכאן שהוא נטול יופי גשמי.

התייחסות ישירה במסורת היהודית ליופי גברי מופיעה במסכת 'בבא מציעא', בסיפור על היחסים הטעונים בין הפושע ריש לקיש לרבי יוחנן יפה התואר, ששחה עירום בנהר הירדן. ראה ריש לקיש את גופו החלק של יוחנן וסבר שהוא אישה ומיד נעץ רומחו בירדן וקפץ אחריו. ניסה הרב להחזיר בתשובה את העבריין: "גבורתך לתורה". התעלם הפושע מניבוי עתידו והחמיא לשחיין: "שופרך לנשי", כלומר: יופייך לנשים. "הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר זר של ורד אדום על פיו, ויניחנה בין חמה לצל – אותו זוהר מעין יופיו של רבי יוחנן הוא", כך מתואר בתלמוד יופיו של רבי יוחנן.

חוקר התלמוד פרופ' דניאל בויארין מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי מסביר כי בעת המפגש בירדן טרם צימח זקנו של רבי יוחנן, שהיה עדיין גבר צעיר בעל מראה אנדרוגיני. "מה שחסר ביופיו של רבי יוחנן היה הזקן", אומר בויארין, "וחוסר זה היה בדיוק מה שהגדיר יופיו מבחינת ריש לקיש – ההופעה הנשית שלו". לדעתו, הטקסט הזה מבטא דו־משמעיות או חרדה בנוגע לגבריות כערך. מצד אחד, סימני הגבריות הם אלה שמייצרים את יופיו של הגבר כאן, ובו בזמן, דווקא היעדר הסימנים האלה מייצר את הגבר כיפה תואר. "מעניין שהגבר האידיאלי מוצג כנשי בתרבות יהודית עתיקה זו", מוסיף פרופ' בויארין, "אך מאחר שאידיאליות זו מאופיינת במפורש כנשית, הרי שהטקסט הזה, כמו גם התרבות שבתוכה הוא נוצר, מאוד דו־משמעי לגבי זהות גברית".

בניגוד להתייחסות מפורשת אך נדירה זו ליופי גברי והאדרתו ביהדות, הנצרות נמנעת בדרך כלל מהתייחסות מפורשת ליופיו הגשמי של הזכר. ישו, כהתגלמות האל בדמות אדם, אינו מתואר בברית החדשה כגבר מרשים במיוחד מבחינה חיצונית. אבל בפסוק מספר ישעיהו שבו משתמשים הנוצרים להוכחת משיחיותו ישנה התייחסות מרומזת שאפשר לפרש מילולית לא רק כהתייחסות ליופי רוחני נשגב, אלא גם לרגליו היפות: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה; אֹמֵר לְצִיּוֹן, מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".

ועדיין, אין זה מפתיע שגופו של ישו מתואר באינספור ציורים ופסלים דתיים כחיוור, שדוף, חבול ופצוע. כך היופי שבסבל הרוחני עולה על היופי שבגוף הגברי. אמנם במאות אלפי כנסיות באירופה מתואר המשיח הצעיר כבלונדיני תכול עיניים בעל עצמות לחיים גבוהות, אף סולד ושפתיים דקות, אך גם תיאוריו כגבר לא יפה שזקנו השחור מדובלל ושערו פרוע אינם נדירים. היעדר היופי הפיזי מרמז בה בעת על אנושיותו ועל קדושתו של ישו, זאת בניגוד לקדושים בנצרות דוגמת סן סבסטיאן, המתוארים ביצירות אמנות רבות כעלמים נאים שזיו נעוריהם נקטע באכזריות.

גם הקוראן אינו מתייחס כמעט בכלל ליופי הגברי, אלא אם כן מדובר בדמויות גבריות מהתנ"ך. כך בכתבי הקודש המוסלמים מסופר על אודות מסעו הלילי של הנביא מוחמד עם גבריאל והגעתם אל הרקיע השלישי. לאחר שמוחמד אישר כי נשלח רשמית כנביא, פתח לו האל את השער ונגלה לפניו יוסף עליו השלום, "והנה תשעה קבין של יופי ניתנו לו" (מתוך 'החדית").

'דוד' והפין הקטן

בעיצומם של ימי הביניים הזדקקו האבירים לכוח פיזי רב כדי שיוכלו לעמוד במשא הכבד של מדי השריון המתכתיים שהגנו עליהם מכף רגל ועד ראש (והסתירו את יופיים או את כיעורם). באותה תקופה השמינו אצילים נצלניים מנחת וממעדנים בטירותיהם שהתנשאו מעל אדמות האריסים שלהם, ואילו פשוטי העם היו רזים יחסית כי בקושי נותר להם מה לאכול לאחר שנאלצו להפריש מעשר לאדוניהם הבטלנים, לכנסייה החמדנית ולמימון מסעות הצלב המגלומניים של מלכיהם. בשל עוניו סבל הגבר הממוצע מתזונה בעייתית וסגנון היופי נטה לכיוון חיוור, שדוף וחלק.

ימי הרנסנס במאות ה־16 וה־17 החזירו לחיים את האידיאלים הפילוסופיים והגופניים היווניים־רומיים. מיכלאנג'לו וליאונרדו דה וינצ'י עיצבו באזמליהם ובפטישיהם את אידיאל היופי הגברי הצעיר תוך שימוש אמנותי בגופם של פועלים קשי יום, שניפחו שריריהם בעבודות פיזיות מפרכות יומיומיות, ובשוליות האמנים הנאמנים, שהצטוו לחשוף חמודותיהם על הפודיום מול עיניהם הבוחנות של גאוני התקופה. מעניין לציין כי מיכלאנג'לו לא ראה כל צורך להדגיש את שרירי הבטן של 'דוד', למשל, מאחר שבתקופתו לא זיהו ריבועים בבטן עם יופי גברי אידיאלי.

מיכלאנג'לו אף בחר להציג את הנער דוד כבעל פין ואשכים צנועים במיוחד. פרופ' ברונו נאסים אבודראר מאוניברסיטת פריז 3 (סורבון נוול) מסביר כי בתקופת הרנסנס התאפשרה הצגתו של עירום גברי פרונטלי רק אם הפין של הדוגמן היה מסוגנן באופן 'יווני', כלומר הוצג כאיבר קטן, וגופו של הגבר הצעיר נראה כהכלאה של ילד שטרם התבגר מינית, תכונות מעודנות של אישה ותסרוקת תלתלים נשית. לעומת זאת, כשהסצנה חייבה הצגתם של גברים בוגרים – גיבורים או אלים – לא נותרה לאמן ברירה אלא להסתיר לחלוטין את איברי מינם באמצעות אובייקטים דקורטיביים. אגב, קלישאת 'הגודל לא קובע' נתמכת בנתונים משנת 2014: רק 10,000 גברים ברחבי העולם הגדילו את פינם באותה השנה. לא ברור כמה מתוכם היו 'יוונים', אבל המשמעות היא שקרוב למיליארד גברים דווקא מרוצים ממה שיש להם.

במאה ה־17 נתקל היופי הגברי במעין מגפת הלבשה מוסרנית. הלבשתם של המודלים הגבריים בבגדי פאר נועדה לא רק להדגיש את יופיים, אלא נבעה בעיקר מהתרחבות האימפריות האירופיות. עירום הפך ממייצג לגיטימי של יופי גברי נערץ למאפיין שלילי שנקשר בילידים הפראיים שהלבנים נתקלו בהם בקולוניות הלבנות שנעצו בבשרו השחום של 'העולם החדש'.

על אף הכללים החברתיים הנוקשים, תיאורי היופי הגברי בתקופת הרנסנס והבארוק העזו לעתים לחצות גבולות מגדריים ומיניים. הוגה הדעות הצרפתי ז'אן דה לה ברייר, שהיה בעל מראה אנדרוגיני מעודן, העז להודות ב־1688 שהוא משתוקק "להיות ילדה יפה מגיל 13 עד 22 ולאחר מכן להפוך לגבר", ואילו הצייר האיטלקי קארוואג'ו העז לשלב ביצירות הבארוק שלו עירום גברי נועז וארוטי למדי תוך חשיפה גלויה של תשוקתו החד־מינית כמו ביצירה 'נער עם סל פירות', שבה הדוגמן מריו מיניטי בן ה־16 ניצב בכתפיים חשופות ובתנוחת צוואר שאפיינו באותם ימים ציורים של נשים.

קארוואג'ו הרשה לעצמו לצייר דימויים כאלה כי הוא פעל בתקופת הקונטרה־רפורמציה, שבה הכנסייה הקתולית חשה צורך בשינוי והתחדשות אל מול עלייתה של הכנסייה הפרוטסטנטית. הקתולים ביקשו להרשים את מאמיניהם – ולהרחיקם מהכנסייה הפרוטסטנטית המתחרה – באמצעות כנסיות מפוארות במיוחד שבהן נתלו יצירות אמנות מרשימות, צבעוניות ואף נועזות, שעוררו רגשות קיצוניים. קארוואג'ו השכיל לנצל את הפתיחות היחסית ואת חיפוש הדרך של הממסד הקתולי כדי להציע פרשנויות גופניות ומסעירות במיוחד לתולדות הקדושים.

בו בראמל והלבוש הגנדרני

בתקופות הרנסנס והבארוק טיפחו את יופיים רק אריסטוקרטים שהיה להם זמן וכסף לבזבז על אבקות איפור, פאות ארוכות שהסתירו קרחות, מלבושים יוקרתיים ואביזרי אופנה, בעוד הדוגמנים של קאראווג'ו חיטבו את שריריהם בעבודה פיזית מפרכת כפועלי בניין ושוליות בבתי מלאכה ובתי יציקה מיוזעים. בעקבות המהפכה התעשייתית, הופיעה הבורגנות כמעמד בינוני־גבוה של בעלי בתי חרושת וסוחרים. מעמד חדש זה של גברים אמידים הצמיח בין השאר את הדנדיז – גברים שבזו לקשיחות המחוספסת והעדיפו להתהדר בלבושם בלי להתבייש בסגידתם לפולחן היופי.

בשלהי המאה ה־18 הופיעה על מפת היופי הגברי דמות מפתח: הבריטי הנהנתן ג'ורג' בריאן בראמל, שזכה לכינוי 'בּוּ' ('Beau', היפה) ונודע כדנדי גנדרן במיוחד שלא התפשר על לבושו המחויט. בראמל הקדיש חמש שעות מהיממה להחלפת בגדים, צחצח את מגפיו בשמפניה ונהג להתגלח כמה פעמים ביום ולמרוט כל שערה סוררת שנמלטה מתערו בעזרת פינצטה. לרוע מזלו, הוא מת כשבע שנים לפני שוויליאם הנסון המציא ב־1847 את סכין הגילוח המודרני, שהבטיח גן עדן לגברים שנאלצו עד אז להתמודד מדי יום במשך שעות עם תער פוצעני.

בראמל, כמובן, לא היה הראשון להתגלח. המצרים נהגו לגלוח את זקניהם וראשיהם ואת המנהג הזה אימצו היוונים והרומאים בעת שלטון אלכסנדר הגדול. מנהג גילוח הפנים זכה לעידוד מצד מפקדים בצבאו של מוקדון כאמצעי הגנה נגד אויבים שנהגו לאחוז בזקנם של יריביהם בעת קרבות פנים אל פנים. כשהגילוח התפשט ברחבי העולם, גברים המשתייכים לחברות שבהן נהגו לגדל זקנים נחשבו כ'ברברים' (לפי האגדה, כינוי זה נובע מהמילה unbarbered, בלתי מגולח, אך למעשה המילה 'ברברים' היא חיקוי לעגני של דיבורם של עמים סלביים, קלטיים וגרמניים, שנשמע לרומאים כרצף הגאים זר, מוזר ומאיים). מנהג הנשים להסיר שערות סוררות הופיע בשלב מאוחר הרבה יותר.

בכל מקרה, בראמל ודומיו נתקלו בביקורת נוקבת הן מצד חוגים שמרניים באריסטוקרטיה הבריטית, שתבעו ריסון עצמי בשם האצילות המחייבת, הן מצד בורגנים פוריטניים, שראו בגנדרנות תופעה לא גברית המושפעת מהאצולה המנוונת והן מצד מעמד הפועלים, שבז בהמוניו להתקשטות הנשית והבזבזנית של האצילים והמתעשרים החדשים. בכל זאת, מדובר לא רק בסממנים חיצוניים כמו לבוש צמוד וצבעוני, מניירות גופניות מוגזמות, רגשנות עודפת, עידון נשי ותיאטרליות מופגנת. יש קשר הדוק בין עלייתו של הדנדי ובין עליית האסתטיציזם, התנועה האמנותית והחברתית שהדגישה את פולחן היופי, אמנות לשם אמנות, דקורטיביות, מלאכותיות, תיאטרליות, אירוניה, חיבה לנוצות טווס, חמניות, שרכים והתרחקות מוצהרת מנטורליזם.

גברים דנדים אף החלו ללבוש מחוכים כדי להסתיר את הכרס ולשוות לעצמם מותניים צרים. ברוח התקופה, הם התייצבו בפוזת 'אקימבו' נשית מול כני ציור, מביטים הצידה בגאווה וגופם מוטה מעט כאשר יד אחת צמודה למותנם והשנייה אוחזת במקל צר וארוך. אין זה מפליא שבאותה תקופה אף עוצב קומקום תה בצורת גבר המניח יד על מותנו המוטה לצד בתנוחה נשית. הדמות הבולטת ביותר בתנועה האסתטיציסטית הייתה המחזאי, הסופר, המשורר ומבקר האופנה החלוצי והביסקסואל אוסקר וויילד, שהכריז במחצית השנייה של המאה ה־19: "גבר שמסוגל לשלוט בסעודת ערב לונדונית, יכול לשלוט בעולם כולו. העתיד שייך לדנדי. אביזרי האופנה המסוגננים הם אלה שכולם יתפעמו מהם".

מרלון ברנדו וחולצת הטי הלבנה

בתרבות המודרנית זוכה היופי הגברי להערצה בלתי מסויגת בפולחן הכוכבים ההוליוודי שהתפתח בעשורים הראשונים של המאה ה־20. בשנות ה־30 וה־40 הופיעו על המסך גברים שהפכו במהירות לאלילי מין כמו קרי גרנט ('נערתו ששת'), קלארק גייבל ('חלף עם הרוח') והמפרי בוגרט ('הנץ ממלטה'). באותה תקופה הקפידו כוכבי המסך הגבריים בדרך כלל על יופי טבעי מתפרץ ופוזה מאצ'ואית בוטחת, אך מיעטו לחשוף שרירים מול המצלמה והעדיפו להפגין קסם מחוספס ומעונב עם קורטוב של שרמנטיות מתוחכמת, כפי שיעידו שפמיהם הדקיקים של גייבל ורבים אחרים.

אלילי המסך ההוליוודי של שנות ה־50 וה־60 הפגינו את גבריותם הסקסית בדרכים מוחצנות עוד יותר. מרלון ברנדו, הכוכב יפה התואר הבולט ביותר בעשורים אלה, הזניק באלפי אחוזים את המכירות של חולצות הטי הלבנות הצמודות שהדגישו את שריריו המטופחים ב'חשמלית ושמה תשוקה'. עם חלוף השנים, ולאחר שעלה במשקלו באופן ניכר, הצהיר ברנדו: "לא אכפת לי שאני שמן, אני עדיין מקבל אותם סכומים".

עמיתו של ברנדו, ג'יימס דין ('מרד הנעורים'), לא זכה להתבגר ולהוסיף למשקלו מאחר שנהרג בגיל 24 בתאונת אופנוע ונחקק בתודעה העולמית כיפיוף הנצחי. בארבעת הסרטים שבהם הספיק לככב שילב באופן כובש דין כחול העיניים ויפה הבלורית בין מראה נערי ממזרי והתפרצויות כאב וזעם שקרעו את המסך. מבקרי הקולנוע והעמיתים למקצוע המחמירים ביותר נאלצו להודות שבמקרה של דין אין להסתכל רק בקנקן, אלא גם בשפע הכישרון שיש בתוכו. השחקן הוותיק טרנס סטאמפ ('המרד על הבאונטי'), שהיה אף הוא אייקון יפה תואר בצעירותו, נזכר בערגה במקור ההשראה שלו: "רק כשראיתי את ג'יימס דין התחלתי להאמין שאולי אני באמת מסוגל לעשות את זה. סרטים לא חייבים להיות סתם פנטזיה עם שחקן חתיך באופן שלא ייאמן".

הבי ג'יז ותלתלי החזה

בשנות ה־40 וה־50 כיכבו על שערי השבועונים האמריקאיים 'לייף' ו'טיים' בעיקר טייסים קרביים ושאר לוחמים עזי מבט ממלחמת העולם השנייה וממלחמת קוריאה, מעט כוכבי קולנוע והמוני פוליטיקאים בכירים שעוצמתם הפוליטית עלתה לרוב בכמה דרגות על סגולותיהם החיצוניות. בשנות ה־60 נשמר אותו תמהיל, אך גם סמלי תרבות אפרו־אמריקאיים זכו להופיע בעמודי השער.

השינוי המשמעותי בייצוג היופי הגברי על שערי הירחונים האמריקנים הורגש רק בשנות ה־70, כשהתקשורת הסטרייטית נרגעה קמעה מהפאניקה מפני זיהוי הומוסקסואלי והעזה להשתמש לראשונה בגברים נאים ומושכים כאמצעי למכירת הגיליונות. 'רולינג סטון' הציג את פלג גופו העליון העירום של כוכב הפופ דיוויד קסידי כשהוא חושף לראווה את בתי השחי הנעריים שלו, ואילו מיק ג'אג'ר וקית' ריצ'רדס הורידו חולצות על שער המגזין ב־1975 במאמציהם לקדם את מסע ההופעות של הרולינג סטונס.

באותו עשור זכה החזה הגברי השעיר והמסולסל להערצה סוחפת ברוח אופנת הדיסקו, כפי שאפשר לזהות על גבי לא מעט עטיפות של תקליטים איקוניים כמו 'Stayin' alive' של שלישיית הבי ג'יז פרומת הכפתורים. אמנם כוכבי 'גלאם רוק' חלקים, חיוורים, שדופים ואנדרוגינים כמו איגי פופ, דיוויד בואי ומיק ג'אגר זכו במנת תהילה לא קטנה, אך במבט רטרוספקטיבי על גלגוליו של היופי הגברי מסתמנות שנות ה־70 כשנות הזוהר של להקות רוק שעירות כמו 'איירון מיידן', 'קיס' ו'לד זפלין'.

במאמר שהתפרסם ב'גרדיאן' לפני כמה שנים תחת הכותרת 'כשגברים היו גברים', מתרפק העיתונאי ג'ון האריס בנוסטלגיה על הגבריות האידיאלית של שנות ה־70. "במבט לאחור על הטוֹטֶמים המנופחים של גבריות שנות ה־70 – פאות הלחיים העבותות, החזות השעירים ומה שאנו מכנים כיום 'שפם פורנו' – אתה חש את תקתוק השעון המיני־פוליטי", הוא כותב, "אותן תופעות הובילו לביטויים ראשונים של משבר הגבריות".

ארנולד שוורצנגר ומסת השרירים האימתנית

האידיאליזציה של הגוף הגברי השעיר נמשכה עשור אחד בלבד, ובעשורים הבאים גולח הגבר למשעי והותיר את הבמה לשרירים שטופחו בעשרות שעות של עבודה מפרכת במכוני הכושר של שנות ה־80 וה־90. שרירנים קולנועיים כמו סילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר הציבו סטנדרטים שגבר ממוצע אינו יכול לעמוד בהם. הם היו מפתחי גוף מקצועיים שהקפידו על משטר תזונה נוקשה (ארבע ביצים בארוחה, פרוסות בייקון, חתיכת אבוקדו ותוספי מזון למיניהם) ועל מערכת אימונים בלתי מתפשרת כדי להידמות ככל האפשר לאפולו ולהרקולס.

לפי פרופ' ריצ'רד דאייר מקינגס קולג' בלונדון, עיצוב שריריו של הגוף הגברי הלבן מושפע מכמה מסורות אופייניות: קלאסיציזם, המקשר בין הגבר המודרני לאידיאלים גופניים יווניים־רומיים; קליפורניאניזם, החוגג את המראה הטבעי, הבריא והשזוף נוסח חופי קליפורניה שטופי השמש; ברבריאניזם, המתקשר לאקזוטיות של מופעי פיתוח הגוף; וקרוסיפיקציוניזם, המכיר בערכם המיוחד של האימונים המכאיבים של המתאמנים, 'הקדושים המעונים', בדרך לגאולה ולתהילה הנכספת.

מצד אחד, הגוף הגברי מנופח השרירים נחשב בעיני רבים לגוף היפה ביותר. מצד שני, גופם של שרירנים מקצועיים אינו אלא פיקציה, פנטזיה על גבריות, מעין מופע קרקסי לא טבעי. אפשר לומר כי מופעי פיתוח השרירים מדגישים את המלאכותיות והמניפולטיביות שבאידיאל היופי בכלל ובפולחן התעשייתי הממוסחר של היופי הגברי בפרט. אף זכר לא נולד 'גבר', אלא לומד להיות כזה. כך גם היופי הגברי לעולם אינו מולד, אלא נרכש באמצעות טיפוח, גילוח, מריטה, צביעה, השתלת שיער, תוספות שיער, שיזוף, נטילת הורמונים וסטרואידים וניתוחים פלסטיים.

השאיפה האובססיבית להידמות לדוגמני־על המתהדרים בריבועי בטן נטולי שומן גורמת לגברים רבים לפצוח בדיאטות בלתי מבוקרות שעלולות להוביל לאנורקסיה. לפי נתונים שפורסמו בבריטניה ב־2012, מספר מקרי ההרזיה המוגזמת בקרב נערים וגברים, כאלה המחייבים אשפוז, זינק בעשור האחרון ב־66%.

דיוויד בקהאם והתחתונים המטרוסקסואליים

מאז עליית האינטרנט בשנות ה־90, זוכות רשימות בסגנון 'הגברים היפים בעולם' ו'הדוגמנים הסקסיים בכל הזמנים' לתפוצה עצומה ומבססות את המוסכמות של היופי הגברי. עיון ברשימות אלה עשוי ללמד על תבניות קבועות של פנים גבריות הנחשבות יפות (יחס סימטרי, גיאומטרי ופרופורציונלי בין חלקי הפנים) כמו גם על שינויים בסטנדרטים האסתטיים הגבריים. מבט על 'הגבר הסקסי ביותר', הרשימה השנתית של המגזין 'פיפל', מלמד על מודל יופי ברור ב־30 השנים האחרונות – גבר לבן בסביבות גיל 40: ג'ורג' קלוני ובראד פיט מככבים שם כל אחד פעמיים; האחרים הם טום קרוז, מל גיבסון ופטריק סוויזי, כוכבי אקשן, כל אחד בתקופתו; פה ושם ישנה נוכחות מבוגרת יותר בזכות שון קונרי, ריצ'רד גיר והריסון פורד; והנה, מצאנו גם אפרו־אמריקאי אחד, דנזל וושינגטון.

מי שנבחר לגבר הסקסי ביותר ב־2015 הוא דיוויד בקהאם, כדורגלן, דוגמן, איש עסקים ונסיך ההמונים בשני העשורים האחרונים. כבר בספטמבר 2000 זכה בקהאם לפרגון ראוותני במגזין 'OK!', שכלל שער שבו בקהאם גלוח הראש מגיש לצלם קערת פסטה ברוטב עגבניות. בפנים המתינו לקוראים ולקוראות 22 עמודים המציגים אותו בעיקר בגופייה לבנה חושפת כתפיים ובזיפים בלונדיניים קצרים כשהוא מטפל בילדיו, בוחר בגדים, מקפיץ כדור על ראשו, מלטף את ישבנה של ויקטוריה בקהאם, כוסס ציפורניים ומביט מהופנט במראה שבחדר האמבטיה כנרקיסוס המאוהב בבבואתו.

16 שנה לאחר המחווה התקשורתית, בקהאם מוסיף לצלוח היטב את התבגרותו. שכרו בליגת ה־MLS האמריקאית מרקיע שחקים, וגופו השרירי, השזוף והחלק עדיין מככב בעשרות קמפיינים עולמיים, כולל קמפיין חושפני למותג תחתוני גברים צמודים הנושא את שמו. זרועותיו העמוסות קעקועים באופן קיצוני והזיפים על פניו לא נתפסים כזלזול וכהזנחת הגוף, אלא דווקא כהדגשות חינניות של החספוס והיופי הגברי המתפרץ. בקהאם, הנחשב לאחד מראשוני המטרוסקסואלים במקביל להיותו גיי אייקון הן בשל מראהו והן בשל תמיכתו בקהילה, הכריז בראיונות בעבר כי הוא "גאה בתווית של אייקון הומואי. אולי הצמידו לי את התווית הזאת כי אני אוהב לטפח את עצמי ונראה ייצוגי ומחויט רוב הזמן".

דניאל קרייג ונערת הבונד שהפך להיות

המושג 'מטרוסקסואל' קיים מאז שהמציא אותו העיתונאי הציניקן מארק סימפסון במאמר שפרסם ב'אינדיפנדנט' ב־1994 בעקבות ביקורו ביריד ראשון מסוגו בבריטניה למוצרי טיפוח לגברים. סימפסון שילב במונח זה בין המילים 'מטרופוליטן' ו'הטרוסקסואל' כדי לתאר גברים הטרוסקסואלים שחיים בעיר הגדולה ומגלים עניין רב בסגנון ובטיפוח אישי, שנחשבו באופן סטריאוטיפי לנשיים והיו שמורים לקהילה הגברית הגאה בלבד. המושג 'מטרוסקסואל' הוצמד לגברים פנויים שמתגוררים או עובדים במרכזים עירוניים ויש להם הכנסה פנויה לבזבז על שלל מוצרי אסתטיקה. סימפסון הבריק כשאמר: "ג'יימס בונד נוהג כעת לחשוף את חזהו, עולה מהים חלק ונוצץ עם ציצים מנופחים כמו אורסולה אנדרס ב'דוקטור נו'. סוף סוף בונד הפך לנערת בונד".

לפני כמה שנים המציא סימפסון את המונח החדש 'ספורנוסקסואל', המתייחס לגברים מטופחים אך קשוחים ומסוקסים יותר מהמטרוסקסואלים של שנות ה־90, כאלה שמושפעים בהופעתם מכוכבי ספורט, פורנוגרפיה ודוגמנים כמו דיוויד גנדי, שכיכב בעשור הקודם בקמפיינים של דולצ'ה וגבאנה, או הכדורגלן הפורטוגלי כריסטיאנו רונאלדו. ללא ספק, ישנן דקויות כשבוחנים את שני הזנים זה מול זה, אבל העיקרון נשאר דומה: שרירים טבולים בניחוח אפטרשייב מעודן, קרמים שמכסים כתמים וסדקים ושיער מסורק לכיוון הנכון.

הופעתם של המטרוסקסואל האופנתי והספורנוסקסואל המעודן פחות אינה מנותקת מגרסאות היסטוריות של טיפוח גברי, שמתגלגלות מימי הדנדי המגונדר מהמאה ה־19 דרך ה'טדי בוי' הצעקני בבריטניה של שנות ה־50 או ה'מוֹד', שהופיע בממלכה המאוחדת בתחילת שנות ה־60 בתספורת קצרה, חליפה שמרנית, חולצה מכופתרת שמוטת צווארון ולוק כללי של מעמד הפועלים עם טוויסט – כמו חברי הביטלס.

יאיר לפיד והזקן ההיפסטרי

יתרונות היופי הגברי הקונבנציונלי יכולים להיות משמעותיים במיוחד בשדות האהבה, הקריירה והפוליטיקה. לפי מחקר שערך פרופ' דניאל המרמש מאוניברסיטת טקסס, אנשים יפים יותר הם מאושרים יותר, עושים יותר סקס, נאהבים יותר ומרוויחים בממוצע 230 אלף דולר לאורך הקריירה בהשוואה לבעלי מראה ממוצע.

המראה החיצוני מועיל באופן מעורר השתאות לפוליטיקאים, במיוחד בזכות הנטייה הגוברת בקרב הציבור לשפוט על פי מראה חיצוני תוך התעלמות והפגנת בורות לגבי תפיסותיהם המדיניות, החברתיות והמוסריות של המועמדים. לפי מחקר שוודי־פיני שנערך במדינות הסקנדינביות, יופיו החיצוני של הפוליטיקאי המועמד יגדיל את סיכוייו ב־17% בבחירות עירוניות וב־20% בבחירות ארציות. ובכן, אפשר לפטר את הסוקרים ולחשב איפה למקם את קולו העדין של הרצוג, את שערו הסגלגל של נתניהו ואת זקניהם ההיפסטריים של לפיד וברק על ציר היופי של הפוליטיקה הישראלית.

אבל יופי הוא עניין גדול יותר מקריירה ומפוליטיקה. הביטניק הזרוק משנות ה־50 בישר את הופעתו של ילד הפרחים ההיפי והמרושל־במתכוון בשנות ה־60, אבל למרות הפיתוי להבחין בין יופיים הגברי המטופח של הטדי בויז והמוֹדז ובין כיעורם הגברי המתריס של הביטניקים וההיפים צריך לזכור שמדובר בסך הכל באסתטיקות שונות. בדיוק מאותה סיבה נתאפק מלסמן את ההיפסטר כהיפוכו הגמור של המטרוסקסואל בכל הנוגע למונחי יופי וכיעור.

כי בסופו של דבר, העדפה של סטייל תרבותי על פני טבעיות מתפרצת (או להפך), כמו גם העדפה להתגלח על פני גידול זקן (או להפך), עשויות להעיד על אמת עמוקה יותר, על בחירה בין שתי מערכות שונות של קודים אסתטיים ואתיים. ההופעה החיצונית יכולה לבטא מצד אחד ערכים בורגניים, כמו סדר, היגיינה, שמרנות וטיפוח, ומצד שני ערכים אנטי־בורגניים לחלוטין כמו מרד, מהפכנות, שבירת מוסכמות ומחאה. אם למדנו דבר או שניים מההיסטוריה, כנראה שהבדלים חזותיים דרמטיים כל כך לא יצליחו לשנות את זהות מי שיתנוסס בעירום חלקי על שער ירחון האופנה שיבחר את הגבר הסקסי של השנה, אבל הם בהחלט יכולים לשנות את העולם.

–

• זכור את אשר עשה לך אמ;לק [ארוך מדי; לא קראתי] // הקונפליקט התרבותי בין ארוך לקצר // גלעד פדבה
• זהירות, מצלמים // כך נראתה תעשיית הטלוויזיה בשנה שבצל הקורונה // מאת רותה קופפר
• ימי כתום // ארבע שנות טראמפ בטלוויזיה האמריקאית // מאת רותה קופפר