"אני לא מסוגל לשקר. חטבתי את עץ הדובדבן בעזרת הגרזן שלי" (ג'ורג' וושינגטון, מתוך הביוגרפיה 'החיים של ג'ורג' וושינגטון' מאת מייסון לוק ווימס, 1806)

בחצר ביתם של אוגוסטין וושינגטון ואשתו השנייה מרי בול עמד במשך שנים עץ דובדבן. כשהגיע בנם הבכור ג'ורג' לגיל שש, קנו לו הוריו במתנה גרזן קטן. יום אחד, כשראה האב את העץ פגום, הוא שאל את בנו איך זה קרה. "אני לא מסוגל לשקר", השיב הבן והודה כי חטב את העץ בעזרת הגרזן החדש. במקום לכעוס עליו, חיבק האב את בנו בחום ואמר לו כי הכנות שווה יותר מאלף עצי דובדבן.

למרבה האירוניה, הסיפור הזה, שהופיע בגרסה החמישית של הספר הביוגרפי שכתב מייסון לוק ווימס על נשיאה הראשון של ארצות הברית ג'ורג' וושינגטון, לא היה ולא נברא. ווימס הסביר למוציא לאור כי על מנת למכור יותר עותקים יש לספק את רצונו של העם הלהוט למידע על הנשיא האמריקאי הראשון, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לשלב בספר אנקדוטות שיציגו את וושינגטון כמודל לחיקוי, כאדם בעל ערכים נעלים, גם אם מדובר בבדיות גמורות. במילים אחרות: זהו שקר שנולד כדי לפאר את הדבקים באמת.

סיפור עץ הדובדבן, שהפך עם השנים למיתוס הפופולרי ביותר על חייו של הנשיא וושינגטון, ממשיך ללוות את נשיאי ארה"ב עד היום, ומשמש בין היתר קריקטוריסטים שממחישים בעזרתו את התהום הפעורה בין אמות המידה השורשיות של האבות המייסדים לבין מוסד הנשיאות המרקיב בימי בוש, קלינטון, אובמה ובעיקר טראמפ.

הנשיא האמריקאי החדש השתמש ביודעין בשקרים נגד הילרי קלינטון וברק אובמה במהלך המרוץ לבית הלבן. הוא הספיק לומר שההתחממות הגלובלית היא תרמית שהפיצו הסינים, ואז הכחיש שאמר זאת. הוא יצא נגד הצגתו של ג'ון מקיין כגיבור מלחמה, ואז טען כי לא אמר את הדברים מעולם. במהלך הקמפיין נבדקה כל מילה שיצאה מפיו של טראמפ על ידי כלי תקשורת ומכוני מחקר שונים, והתברר כי למעלה מ־70% מדבריו, בממוצע, הם במקרה הטוב לא מדויקים ובמקרה הרע שקר מוחלט.

השקרים של טראמפ הם שיצקו את התבנית המושלמת למילת השנה של מילון אוקספורד ב־2016 – "פוסט־אמת", עידן שבו "עובדות אובייקטיביות משפיעות פחות על עיצוב דעת הקהל מאשר רגשות ותחושות אישיות", כך לפי נימוקי הוועדה.

כדי לקבל את ההנחה שלפיה אנו מצויים כעת בעידן הפוסט־אמת, יש להכיר בכך שעד היום חיינו, לכאורה, בעולם של אמת. אבל לא צריך לחזור אחורה עד לביוגרפיה של וושינגטון או עד לדיבר התשיעי, "לא תענה ברעך עד שקר", כדי להבין שהשקר, מאז ומתמיד, הוא אחד החטאים הזמינים ביותר. ה"פוסט־אמת" אינו דבר שנולד ברגע אחד, אלא תהליך של כרסום מתמשך במעמדה של ה"אמת". ברמה הפוליטית, קל מאוד למתוח קו בין האמירות הזכורות ביותר של נשיאי ארה"ב בעשורים האחרונים – החל ב"אני לא נוכל" של ריצ'רד ניקסון, דרך "ריד מיי ליפס: לא יוטלו מיסים חדשים" של ג'ורג' בוש האב, וכלה ב"לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזאת" של ביל קלינטון – כדי להבין איך גוועה האמת ולמה הגענו לפוסט־אמת, עידן טראמפ.

השאלה היא אם העידן הזה שונה באופן רדיקלי ממה שהכרנו לפניו.

"כן", משיב בנחרצות ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל, מפנה אצבעו לכיוון התקשורת ותורם את תיאוריית המדיה האקולוגית שכתב ב־1968 ניל פוסטמן, מחשובי התיאורטיקנים של תקשורת ההמונים. "פוסטמן מדבר על טכנולוגיה כמערכת אקולוגית. אם לוקחים מערכת אקולוגית ומוסיפים לה סרטנים, לא מקבלים מערכת אקולוגית עם סרטנים, אלא מערכת אחרת לגמרי. גם מערכת אקולוגית מתפקדת שמוציאים ממנה את הסרטנים לא תהיה אותה מערכת אקולוגית בלי סרטנים, אלא משהו אחר לגמרי. אותו דבר נכון גם למדיה של המאה ה־20 – עיתונים, רדיו, טלוויזיה. אם מוסיפים על המדיה הזו את האינטרנט ועליו את מנועי החיפוש ואת הסמארטפון והרשתות החברתיות – לא מקבלים את המדיה של המאה ה־20 פלוס כל הדברים האלה, אלא משהו אחר לחלוטין. לכן העידן הזה שונה. לא אגיד שהשינוי הצפוי גדול כמו הרדיו בתחילת המאה שעברה. אבל לשאלתך, אם העידן יהיה שונה – התשובה היא כן".

"זו טלוויזיה, אבא! זו בסך הכל טלוויזיה!" (צ'רלס ואן דורן, מתוך הסרט 'חידון האשליות', 1994)

הטכנולוגיה, ככל שהיא מתפתחת, מאפשרת הפצת שקרים מהירה יותר, המונית יותר, אפקטיבית יותר. אזרחי ארה"ב נוצלו לרעה במכוון ובאופן ציני על ידי תיכוניסטים בעיירה קטנה במקדוניה ושמה וֶלֶס, מקום שהיו בו לפחות מאה אתרי חדשות מזויפות, רובם תומכי טראמפ. משם, למשל, יצאה הידיעה המפוברקת על תמיכתו של האפיפיור במועמד הרפובליקני לנשיאות.

לא רק הטכנולוגיה השתנתה, אלא גם האדם עצמו. בעולם החדש, שבו רמאות ושקרים הם עניין מקובל, קשה להניח שיש מי שיתרגש משערורייה מתוקשרת כמו זו שעמדה סביב 'עשרים ואחת', שעשועון הטריוויה של רשת NBC, ב־1956. צ'רלס ואן דורן, מתמודד ידען וכריזמטי, קיבל מצוות ההפקה של השעשועון את התשובות לשאלות הידע מראש. ואן דורן שבר רצף ניצחונות, גרף פרסים בשווי מיליון דולר כיום, הופיע על שער המגזין 'טיים' והוחתם על ידי רשת NBC לשלוש שנים כפרשן לענייני תרבות בתכנית 'טודיי שואו'. כאשר התגלתה התרמית, בתום חקירה מקיפה שהוביל הקונגרס האמריקאי, הושפל ואן דורן ברבים, נזרק מעבודתו בטלוויזיה ונאלץ להתפטר ממשרתו באוניברסיטת קולומביה. המקרה עובד לסרט הקולנוע 'חידון האשליות' (1994), בבימויו של רוברט רדפורד ובכיכובם של רייף פיינס וג'ון טורטורו. באחת הסצנות מנסה ואן דורן (פיינס) להסביר לאביו, איש אקדמיה מוביל שזכה בין היתר בפרס פוליצר לשירה, שזה עידן חדש, שזה מה שקורה בטלוויזיה.

רק צופי טלוויזיה תמימים יניחו כיום כי משתתפי טריוויה מצליחים הם אכן חכמים יותר מהאדם הממוצע, מבלי לתת קרדיט לאנשי ההפקה על ויסות נושא וקושי השאלה ביחס ישיר למידת הכריזמה והעניין שמייצר המתמודד. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי הריאליטי, שהחליף בצמרת הבידור הטלוויזיונית את השעשועונים המיושנים.

בתחילת ימי הז'אנר נשבו הצופים בקונספציית המציאות והביעו תרעומת על "התערבות ההפקה" כשנחשפו השקרים. ב־2009, כאשר שופטת הריאליטי 'אמריקן איידול' פולה עבדול מתחה ביקורת על שיר שעדיין לא בוצע, רטטו הרשתות החברתיות על כך ששורות הטקסט שלה כתובות מראש. כאשר מתמודד ב'הישרדות', בעל השם האירוני ג'וני פיירפליי, סיפר כי סבתו מתה כדי להתקדם במשחק, הוא השניא עצמו על הצופים. ככל שהתפתח הז'אנר הלכו ופחתו טרוניות הצופים. כי בניגוד למציאות, שלא תמיד מכינה אותנו כראוי למצבי צבירה חדשים, הטלוויזיה כבר מזמן עברה למצב רנטגן. אנחנו צופים מיומנים יותר, אנחנו מזהים את החוטים הטלוויזיוניים מאחורי הקלעים, אנחנו קוראים את עדויות פליטי הריאליטי אחרי שהתפכחו. אנחנו יודעים שהסוגה הטלוויזיונית שהצמיחה את טראמפ מ'המתמחה' עד הבית הלבן בנויה על היסודות האלה, על הפער בין "מציאות" למציאות, כלומר על שקרים. כן, ההפקה מתערבת. לא, זה לא אמיתי. זו טלוויזיה, אבא.

"חוסר הבושה הפשוט שמאפשר לנו לזהות שקר כשקר אבל עדיין להתייחס אליו כאל מציאות, הוא טריוויאלי כאשר מדובר בתכנית ריאליטי בטלוויזיה", מנתח אדם קירש את התופעה ב'ניו יורק טיימס', "אבל כשזה מגיע לפוליטיקה – ההשלכות הן קטלניות".

"אני פרה־זועף. ראשית, 'פוסט־אמת' היא לא מילת השנה אלא שתי מילים – מקף מחבר זה לחלשים. שנית, 'פוסט־אמת' היא גניבה מהמילה שלי ב־2006, Truthiness" (סטיבן קולבר)

לאורך השנים התרגלו הפוליטיקאים לא לתת דין וחשבון. הם מספקים שקרים מכוונים או הצהרות לא מבוססות שהם אינם מתכוונים למלא, ויוצאים נקיים כי אלו "הבטחות בחירות" – שיטה שלמה שתאפשר להם להיבחר, אך תסיר מעליהם כל אחריות לאחר מכן. כאשר ליאור שליין מעמת את דוד ביטן ב'גב האומה' עם דברים שאמר מול דברים אחרים שאמר שסותרים את הדברים הראשונים שאמר, מכחיש חבר הכנסת את הציטוטים המיוחסים לו. וכשמופיע האקדח המעשן – תיעוד ברור שבו הוא אומר מילה במילה את הדברים שהכחיש הרגע – ביטן אפילו לא נראה נבוך במיוחד. כך גם טראמפ. הפעם היחידה שבה הוא התרגש מ"חדשות מזויפות" הייתה כשהוא עמד במרכזן.

מיד לאחר השבעת טראמפ לנשיאות הופצו תמונות ששפכו אור על הנוכחות המועטה של האמריקאים ברחבה שלמרגלות הבית הלבן בזמן הטקס לעומת השבעת אובמה שמונה שנים קודם לכן. בתגובה, שלח טראמפ את דובר הבית הלבן שון ספייסר לשקר במצח נחושה: "זו הייתה ההשבעה שהשתתפו בה הכי הרבה אנשים אי פעם, הן במקום עצמו והן בשידורים ברחבי העולם". ההוכחות המצולמות לא עניינו אותו במיוחד, והתירוצים ל"עיוורון התקשורתי" גייסו לצידם את כיסויי הפלסטיק על הדשא שהדגישו מיקומים שבהם לא עמדו אנשים, ואת הגדרות והמגנומטרים שמנעו ממאות אלפי אנשים לגשת לטקס במהירות כמו בעבר. בתכנית 'פגוש את העיתונות', שצולמה אחרי יומיים, שאל העיתונאי צ'אק טוד את קליאן קונוויי, יועצת הנשיא, מדוע טראמפ שיקר. זהו לא שקר, התעקשה קונוויי, אלא "עובדות אלטרנטיביות".

גוונים רבים יש לשקר. אם "Truthiness" הייתה מילת השנה ב־2006 ו"Post-Truth" הייתה מילת השנה ב־2016, הרי ש"Alternative Facts" הוא המושג שמתלבש הכי יפה על תחילת 2017.

"אין בהכרח תחכום גדול מאוד מאחורי הדבר הזה", מסביר דרור את ההתנהגות הפסיכולוגית של תרבות השקרים של ימינו. "זאת מגמה תרבותית שאומרת – קודם כל אין אמת. זה התחיל עם 'Truthiness' של הסאטיריקן האמריקאי סטיבן קולבר, שקבע כי אם משהו מרגיש לי נכון ונשמע לי נכון אז הוא בטח נכון. כלומר אין אמת, יש מה שאני מרגיש כלפי האמת. זה פוסט־מודרניזם קיצוני. מרגע שאין אמת, כל דיכוטומיה בין אמת לשקר מתחילה להיאכל, יש בה קורוזיה. אם אין אמת אז אין שקר, כי האחד הוא היפוכו של השני. אם נתפסתי ב'לא־אמת' זה לא אומר שנתפסתי ב'שקר', כי אם מלכתחילה אין אמת הרי שגם אין שקר. וגם בעולם שבו יש אמת ויש שקר ותפסו אותי בשקר – אז מה? מה הסיפור? מה, כולם אומרים אמת כל הזמן? הרי כולם משקרים כל הזמן. נו, אז תפסתם אותי, אותי ואת כולם".

"למצפון יש סירחון שאין לטעות בו – סוג של בצל או הבל פה של בוקר. אבל שקר מסריח עוד יותר כשהוא מגיע ממי שאינו רגיל לשקר – וזה יותר כמו ביצים סרוחות וחרא של סוסים" (פרנק אנדרווד, 'בית הקלפים')

בעולם הטלוויזיה, שהתלכד עם הפוליטיקה האמריקאית בשנים האחרונות, היה זה פרנק אנדרווד מ'בית הקלפים' שהביא את השקרים לכדי אמנות. כבר בתחילת הסדרה – ולמען האמת, עוד במקור הבריטי מ־1990 – פונה פרנק, כמו במחזה שייקספירי, במחווה של המתקת סוד, אל המצלמה, כלומר אל צופי הטלוויזיה, ופותח במונולוג. עכשיו הוא מספר לצופים את האמת, אבל בשאר הזמן הוא צפוי לשקר. בכל זאת, הוא הרי פוליטיקאי.

שיטת "מתן העדות" – אותה פנייה של דמויות מתוך המסך ישירות אל הקהל – ניפצה את הקיר הרביעי כבר בשנות ה־90 עם 'המופע של לארי סנדרס', השתלבה בסדרות דרמה כמו 'בית הקלפים', 'מר רובוט' ו'Fleabag' והפכה בזכות 'המשרד' לפורמט בסדרות קומיות כמו 'משפחה מודרנית' ו'מחלקת גנים ונוף'. לא במקרה מהווה מתן העדות אבן יסוד של ז'אנר הריאליטי. השיטה הזו מתבססת על ההנחה שבאינטראקציה הבין־אישית, קרי ב"ריאליטי", מתרחשים השקרים, וכאשר יושבים על הספה ומדברים ישירות אל העדשה, כלומר ב"מציאות", נחשפות האמיתות.

השלב האבולוציוני הבא, הכלאה של "מציאות" ו"ריאליטי", הוליד את 'אנריל' – סדרת דרמה שעוסקת באחורי הקלעים של תכנית ריאליטי בדיונית בסגנון 'הרווק' ומבוססת על חוויותיה של יוצרת הסדרה שרה גרטרוד שפירו. 'אנריל' למעשה חושפת את אופן משיכת החוטים, את תהליך בריאת המציאות ה"אמיתי" של צוות ההפקה.

האנתולוגיה הבריטית 'מראה שחורה' נחשבה פורצת דרך כשחיברה בין שקרים, פוליטיקה וטכנולוגיה לדיסטופיה מחרידה, אבל איש לא יכול היה לדמיין כי פרק הבכורה, ששודר בסוף 2011 והציג עלילה שבעיצומה נאלץ ראש ממשלת בריטניה לקיים יחסי מין עם חזיר מול מצלמות, יתמזג כעבור ארבע שנים עם המציאות, בעקבות ספר ביוגרפי על דיוויד קמרון שבו נטען כי ראש הממשלה לשעבר, בזמן שהיה סטודנט, ביצע מעשה מגונה בחזיר.

תוצאות הבחירות בארה"ב, שהפתיעו משום־מה את כולם למרות כתובות האש שהיו על הקיר, הפכו את הקערה על פיה. יוצרי 'בית הקלפים' – אף שהעמידו בעבר עלילות קיצוניות נטולות סבטקסט, כמו, למשל, נשיא שרוצח עיתונאית – הנחו את התסריטאים לקראת עליית העונה החמישית "לחשוב טראמפ", ושחררו סמוך להשבעה טיזר שמתכתב עם החרדות הנוכחיות של חצי האומה – מקהלת ילדים שרה את ההמנון מול הדגל האמריקאי ההפוך וברקע שמיים קודרים ומבשרי רעות.

השקרים לא פוסחים על דמויות האנטי־גיבורים של דרמות הטלוויזיה החשובות ביותר של העשור. טוני סופרנו, וולטר ווייט, משפחת לאניסטר – כולם שקרנים. אלא שהמעשים הנוספים שלהם – בין היתר רצח, מכירת סמים וגילוי עריות – דוחקים את השקרים לתחתית רשימת התכונות השליליות. להוציא את דיק וויטמן ב'מד מן', שכל מהותו מהרגע שנטל זהות של חייל הרוג בשם דון דרייפר היא שקר, זיוף והסתרה – השקרים של שאר הדמויות המרכזיות בסדרות הדרמה נתפסים כעניין פעוט שאין להתעכב עליו יותר מדי.

אחת הבעיות הגדולות של עידן הפוסט־אמת היא שברגע שמפנים אצבע לעבר השקרן, היא גם יכולה להסתובב. טראמפ, מקדש השקרים, הטיח ב־CNN בעזות מצח אופיינית כי הם אחראים לאספקת "חדשות מזויפות". בכל זאת, אנחנו חיים במציאות של נרטיבים, של "עובדות אלטרנטיביות" – אותו סיפור מסופר על ידי שני אנשים בדרכים שונות ואתם תבחרו למי להאמין. אריאל שולמן והנרי ג'וסט, יוצרי הסרט הדוקומנטרי 'קאטפיש' (2010), יצאו למסע בעקבות דמות וירטואלית שניהלה מערכת יחסים אינטרנטית עם חברם. במהלך הסרט התברר כי הכל היה תרמית והדמות שונה לחלוטין מהאופן שבו היא הציגה את עצמה. אלא שמכיוון שלאמת יש שני צדדים, נולדו ספקולציות בנוגע לאותנטיות של הסרט. צופים רבים לא האמינו כי הדברים אכן קרו כפי שתוארו או בסדר שהוצג בסרט. הרי אם הדמות הווירטואלית, ה"שקרנית", הייתה כותבת את התסריט, סביר להניח שהוא היה נראה אחרת.

להתראות עידן בינארי, שלום עידן קוונטי

"בעולם בינארי – ביט יכול להיות אפס או אחד, יש חשמל או אין חשמל", מסביר דרור. "בעולם קוונטי, לעומת זאת, דבר יכול להיות גם אפס וגם אחד בעת ובעונה אחת. וזה נכון מדעית. המכניקה הקוונטית מצביעה על חלקיק שיהיה גם בצד שמאל וגם בצד ימין באותו הזמן. בעינינו זה בלתי נתפס, אבל זה קיים. אנחנו חיים בעידן קוונטי, שהוא כבר לא רק אפס ואחד, אלא גם חצי אפס וחצי אחד".

הנימה שלך מעידה על אבולוציה, אבל נדמה שאנחנו צועדים לאחור.

"זו, כמובן, אמירה שיפוטית. את מעדיפה עולם של אפס ואחד, עולם נורא נוקשה. יבואו אחרים ויגידו שיש הרבה גמישות בעולם החדש. אין אמת אחת. מה זאת אומרת 'אמת אחת'? אם ניקח איזשהו נושא ונשאל לדעתם של מאה מומחים, מספיק ש־98 יגידו אותו דבר ורק שניים יגידו שהם טועים – והנה הנושא נמצא במחלוקת. ואז אין אמת. מרגע שאת לא מצליחה ליצור את ההבחנות הבינאריות האלה – הכל הולך. ברגע שאין אמת אחת, את אף פעם לא משקרת. קחי את הביטוי 'פייק ניוז', חדשות מזויפות. הרי השתמשו במושג הזה כדי לתאר את מה שטראמפ מפיץ, והנה במסיבת העיתונאים הראשונה שלו הוא מטיח את המושג הזה ברשת CNN. עוד מעט הוא יטען שהוא זה שהמציא את הביטוי. אנחנו חיים בעולם שבו הכל משתנה בקצב מהיר מאוד וקשה להתחקות אחר האמת".

בריכת השקרים האינטרנטית, שהרימה ראשה עוד בימים הראשונים של חדרי הצ'טים ואתרי ההיכרויות, הלכה והעמיקה עם עליית הרשתות החברתיות ומנועי החיפוש. פייסבוק כבר מזמן אינה רק מגרש המשחקים החדש. גוגל כבר מזמן אינו רק כלי לאיתור מתכון לעוגות יומולדת. שתי מפלצות תעבורת המידע הן שותפות מלאות לטשטוש הגבולות בין האמת לשקר. האלגוריתם שלהן הוא פינוקיו – שואף להיות ילד אמיתי כמו כל הילדים, אבל חכו, אתם לא יודעים למה הוא מסוגל כשהוא מתחיל לשקר. המצפון האנושי, כמו ג'ימיני קריקט, הוא גורם מטריד בדרך למטרה היחידה, הכסף הגדול.

בבחירות לנשיאות ארה"ב השקר עלה על גדותיו. כמעט כל אחד מצא עצמו מתייחס ברצינות למידע שהתברר אחר כך ככוזב. מפת האלקטורים שהופצה ברשת תחת הכותרת 'אם רק בני דור המילניום היו מצביעים' והעניקה ניצחון מוחץ להילרי קלינטון – הפיחה תקווה בקהל הדמוקרטי וזכתה לעשרות אלפי שיתופים אך התבררה כלא מדויקת. אתרים כמו 'מפצחי המיתוסים', שמתיימרים לאמת עובדות, קרסו תחת העומס. זה מעיד על רצון המוני לדעת את האמת, אבל גם מעיד על כאוס מוחלט. בישראל, מלחמת ביבי ונוני התבררה בכלל כקומדיה רומנטית – הם נפגשים, מחזרים, רבים, משלימים, בוגדים ומתאהבים וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. מה יקרה אחר כך – אף אחד לא יודע. אבל אל תפספסו את סצנת האורגזמה במעדנייה של גיא פלג.

אם בעשור שנכבש על ידי הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים עלו לתודעה הגלובלית שני מושגים שעוסקים במוֹת האמת – זה לא יכול להיות מקרי. הפוליטיקאים מנצלים את הכאוס ליצירת נרטיבים שמדלגים על התקשורת הממוסדת ומגיעים ללא תיווך להמונים. "אנחנו עדים למבוכה בקרב הקוראים והגולשים", אומר דרור. "מרגע שאין אמת, אתה לא יכול לסמוך על אף אחד, אתה נמצא באפלה. חשוב לדעת שיש מי שמרוויח מהדבר הזה ומי שמתדלק אותו – האדם שנמצא במוקד ההתקפות. אם נתניהו מפמפם כל הזמן 'אל תאמינו למה שאומרים לכם, כי יש שם אינטרס פוליטי', זה בסופו של דבר מכה שורש. עכשיו יש לו הגנה. אי אפשר לדעת את האמת. זאת טקטיקה פוליטית מאוד מכוונת. כשהאמת יוצרת לך בעיה – תרצה לטעון שאין אמת או שיש כל מיני אמיתות".

בגרמניה למדו לקח מהבחירות בארה"ב. בחודש שעבר, כחצי שנה לפני הבחירות בגרמניה, הכריחה הממשלה את פייסבוק לטפל בתופעת החדשות המזויפות. המנגנון של פייסבוק יאפשר לגולשים הגרמנים לסמן ידיעה שנראית להם מזויפת. אם יהיו מספיק סימונים כאלה, פייסבוק תעביר את הפוסט לארגון גרמני ללא מטרות רווח כדי שיבדוק את העובדות. במידה שהידיעה אכן תתברר כמזויפת, תנחה פייסבוק את האלגוריתם להעלים את הסיפור. הילרי קלינטון ניסתה לתחוב אצבע לסכר והזמינה את צופי העימותים הטלוויזיוניים בינה לבין טראמפ לראות את העובדות בזמן אמת אצלה באתר. רשת CNN נזכרה באיחור דרמטי להריץ תחת נאומי טראמפ את העובדות האמיתיות שסותרות את הדברים.

"אמנם קל מאוד להפיץ שקרים, אבל באותה מידה יש לנו כלים זמינים לבדיקת האמת ולחשיפת השקרנים", מתעקש דרור. "הבעיה היא אחרת – אם וכמה אכפת לציבור שמשקרים לו. הרי אם בסופו של דבר אנשים אומרים 'נכון, ביבי משקר, או טראמפ משקר, אבל הוא מנהיג נהדר', מה זה משנה שיש לנו מנגנונים מהירים ללכידת שקרנים".

לפי סרטה התיעודי של יעל מלמד 'כל האמת על שקרים', בכיכובו של פרופ' דן אריאלי, רמאות היא תופעה מידבקת, ולפיכך אנו צפויים לקבל עוד ועוד שקרים. באחד הניסויים שמופיעים בסרט שותל צוות ההפקה אדם מטעמו בתוך קבוצת אנשים ומתבקש לרמות. בעקבותיו, גם האחרים מרמים – לא כי הם חושבים שלא יתפסו אותם, אלא כי הם מקבלים לגיטימציה מאותו "שתול" ומבינים שבמקום הזה מותר להם לרמות. מסקנה נוספת שעולה מהסרט היא שכל עוד מדובר ברמאות "קטנה", יומיומית, זה מצליח להתיישב עם תפיסת האדם את עצמו כ"אדם טוב".

הסרט הדוקומנטרי 'היפר־נורמליזציה', של היוצר הבריטי אדם קרטיס, מבריק לתאר את הפוליטיקה של השקרים שמתפרשת על פני 40 שנה – מההסתבכות של ארה"ב בסוריה באמצע שנות ה־70 ועד היום. התהליכים שסימאו במשך כמעט חצי מאה את עיני הציבור, לפי קרטיס, נבעו מהחרדות של מנהיגי העולם המערבי, חיזקו את התאגידים והבנקים על חשבון הממסד, הפקידו בקלות את דמות הנבל בידי שליט לוב מועמר קדאפי, הולידו את טרור המתאבדים, יצקו את היסודות למלחמת האזרחים בסוריה ולתופעות תרבותיות כמו הפאנק, האינטרנט, הרשתות החברתיות ודימוי הגוף, ובעיקר – מחקו את האמת והפכו את השקר לנורמה.

"להיות במיעוט, אפילו במיעוט של אדם אחד, לא הופך אותך למשוגע. יש אמת ויש לא־אמת, ואם נצמדת לאמת – אפילו נגד העולם כולו – הרי שאינך משוגע״ (ג׳ורג׳ אורוול, ׳1984׳)

עידן הפוסט־אמת הוא עידן הכאוס הגדול. עדות נוספת לכך שאנו מצויים עכשיו על פי תהום האנדרלמוסיה הגיעה בשלהי ינואר בעקבות השיעור ב"עובדות אלטרנטיביות" של קליאן קונוויי: ברשימת רבי המכר של אמזון כיכב במפתיע ספרו של ג'ורג' אורוול '1984', דיסטופיה עתידנית שיצרה בין השאר ניאולוגיזמים בסגנון "שיחדש", 68 שנים אחרי שהופיע לראשונה. ובעצם, זה כלל לא מפתיע. התופעה נרקמת לנגד עינינו. דריסת שוטר על ידי מורה בדואי הופכת בפיו של שר הפנים לפעולת טרור של דאעש – ולעזאזל הממצאים הפורנזיים. תחקירים עיתונאיים, חקירות משטרתיות וערכים דמוקרטיים מתבטלים על ידי ראש הממשלה באמירות פשטניות כמו "לא יהיה כלום – כי אין כלום". גל דליקות הופך ל"טרור הצתות" בעמודי הפייסבוק של הפוליטיקאים מימין ובכותרות העיתונים – ושתישרף האמת. וכשהאמת כבר מעיזה להרים ראשה, ומתברר כי אין קשר בין גל השריפות לטרור, היא נתקלת בכתף קרה מצד ראש הממשלה – "זה שאתה לא יכול להוכיח את זה, לא אומר שזה לא היה". והרי לכם תמצית כל השקרים כולם. יום אחד, כשתתפוצץ חבית הנפץ בין שמאל וימין, דמוקרטים ורפובליקנים, יהודים וערבים, לבנים ומיעוטים, גברים ונשים, עשירים ועניים, ההיסטוריה לא תדע את נפשה מרוב חדשות מזויפות ועובדות אלטרנטיביות. לא יהיו שקרנים ולא יהיו דוברי אמת, רק משכתבי נרטיבים. ככה זה בעידן הפוסט־אמת.

"הניסיון מלמד שאנחנו חיים במין מטוטלת, שזזה מימין לשמאל, משמאל לימין, ועכשיו היא בימין", אומר דרור. "ניקח לדוגמה את סוגיית הפרטיות. בשנות ה־90 כל אחד כתב באינטרנט תחת כינוי ולא תחת שמו, הכל היה אנונימי לגמרי וזאת הייתה האידיאולוגיה. ב'ניו יורקר' הופיעה קריקטורה של שני כלבים מדברים ואחד אומר לשני 'אף אחד לא יודע שאתה כלב'. ואז נכנס פייסבוק. ובאמצע העשור הקודם התחילו לשכנע את הגולשים שהם ירוויחו הרבה יותר אם ייחשפו – 'תוכלו לדבר עם החברים ולחדש קשרים', 'נוכל להציג שירותים שמתאימים לכם', 'זה אינטרס שלכם שנדע בדיוק מי אתם'. המטוטלת עברה מאנונימיות מוחלטת להזדהות מוחלטת – אנשים שכותבים תחת שמם ותמונתם ומנדבים על עצמם המון מידע. אנחנו עדים לשינויים התרבותיים האלה. התזה של הניסיון להילחם בטוקבקיסטים האנונימיים הייתה 'אין בעיה שישמיצו אותי כל עוד יעשו זאת בשם ובפנים גלויים' ו'אתם תראו שאם הם יידרשו להזדהות הם לא יכתבו את הדברים האלה' – והנה, הפלא ופלא, הם עדיין משמיצים. עד מהרה אתה רואה שאתה לא לבד ומתעודד מזה. פתאום 'מוות לערבים' זאת עמדה לגיטימית. כי כל החברים בפיד שלך כותבים את זה. אבל אם מסתכלים היום על הדור הצעיר, שלא מת על פייסבוק, נראה שהמטוטלת שוב זזה לצד השני, למקומות שבהם אתה לא מוסר על עצמך יותר מדי מידע, לדרכי תקשורת כמו סנאפצ'ט, שמעלימים חומרים בתוך 24 שעות, כדי שהמעסיק לא יוכל לדעת עליך יותר מדי.

"לגבי העתיד, יש שלוש אופציות: או שזה יישאר כמו עכשיו, או שזה ילך ויקצין ונגיע לעולם שבאמת אי אפשר לדעת בו שום דבר, או שכל מיני מנועי חיפוש ורשתות חברתיות יבינו שאחד התפקידים שלהם הוא להילחם במגמה ויפתחו מנגנוני נגד. אמנם חוסנה של הדמוקרטיה הוא לא המניע המרכזי של פייסבוק, כי זאת חברה מסחרית, אבל היא רוצה שאנשים יחזרו ויבקרו בה, ואם ייצא לה שם של פח זבל היא תיפגע מזה. בגרמניה יש חוקים נוקשים נגד השמצה והסתה. הרשתות החברתיות עלולות לפחד מתביעה משפטית מצד מדינה חזקה כמו גרמניה, וזו כבר הזהירה שהיא אוטוטו לוקחת את פייסבוק למשפט על השקרים שמופיעים שם. יש הרבה מאוד סיבות עסקיות לכך שחברות תעבורת המידע יתחילו לבדוק את עצמן – אבל מה אכפת לנו למה, אנחנו רק נרוויח מזה".

–

• לכודים ברשת: שלוש שנים להשבעת טראמפ והשינוי ברשתות החדשות: פוקס ניוז, CNN ו־MSNBC // מאת רותה קופפר
• זהירות, מצלמים // כך נראתה תעשיית הטלוויזיה בשנה שבצל הקורונה // מאת רותה קופפר
• סאמר סולימאן וה'פייקומנטרי' של קודה הפקות