כמו מיליוני יהודים לפניו, נולד דוד יוסף גרין בפולין. בעירו, פלונסק, 'ארץ ישראל' לא היה מונח ערפילי בפי יהודיה והערגה התבטאה גם, אם כי במשורה, בהגעה אליה. משכיליה היהודים לימדו תנ"ך, דקדוק עברי, תלמוד והיסטוריה של עם ישראל. רבי צבי אריה גרין, הסבא, הקפיד על קלה כבחמורה, אך גם היה בקי בלימודי הליבה: מתמטיקה, שפות, פילוסופיה.
הנכד דוד גילה עניין רב בנושא, גם משום שהסב היה קורא באוזניו, בטרם נרדם, את סיפורי התנ"ך וארץ ישראל במרכזם.
בחלומותיה של אמו שיינדל הופיע דוד כמי שיהיה רב בישראל. הוריו שלחו אותו לרכוש תורה, דעת וידע, תחילה בחדר, בהמשך בבית מדרש ובה בעת בבית ספר ממשלתי. אביו היה ממחיש לפניו בבית הכנסת את נפלאותיה של ארץ ישראל, כמו צמחיה ופירותיה שהיו מגולפים על דלתות ארון הקודש. "אלה רק ציורים ואני רוצה את ארץ ישראל האמיתית", הגיב על כך דוד הקטן.
בהיותו בן עשר, סיפר לימים, שמע כי "באחת מערי חוץ לארץ הופיע משיח ושמו הרצל… איש פלאים, גבה קומה, משכמו ומעלה גבוה מכל העם". האב, אביגדור, אף טרח לשגר מכתב להרצל (1901) בו פיאר את מעלות בנו דוד ושטח בקשה מיוחדת אל חוזה המדינה:
"בירכני אלוהים בבן נעלה וחרוץ בלימודו. עודנו במבחר ימי נעוריו, כחמש עשרה, מלא כרסו בתלמוד, ומלבד שפתנו, שפת עברית, יודע הוא גם שפת המדינה, חכמת
החשבון ועוד, ונפשו חשקה בלימודים, אך סוגר לפניו כל בית ספר מבוא, כי עברי הוא (…) אבוא נא עם הספר לפני אדוני להיות למליץ בעד בני וליהנות מאת אדוני עצה ותושייה, כי מי כמוהו מורה?" ב־1906, והוא בן 20, הגיע דוד גרין לארץ ישראל. כעבור 42 שנים היה דוד – כעת בן גוריון – למייסדה של המדינה, מממש חזונו של הרצל. בתוך העשייה הקדחתנית, הבלתי אפשרית כמעט, בן גוריון לא הפסיק להתלבט בנושאי מורשת, דת ומדינה. להתחבט ולהתייסר. כאן, ננסה לבדוק מהם פירות הייסורים האלה, אילו מהם מתקו, ואילו הפכו באושים.
בן גוריון תיעד את עצמו בהרחבה. הוא הותיר ירושת ענק בכתובים, המקיפים את כל שנות חייו. יומנים, ספרים, דברי הגות, מסמכים, מאמרים. חשיבתו הייתה מחוץ לקופסה. סקרנותו הייתה בלתי נלאית וחרגה לעבר תחומים הרחוקים מרחק רב מסדר יומו, מנשק גרעיני ועד מבנה מוח האדם. פעם שאלתיו במה הוא מוצא עניין, ואז כיווץ את אצבעות ימינו, תופף על גבחתו רחבת הממדים, ופלט: "אותי מעניין מה יש בקופסה הקטנה הזו שהיא כל כך גדולה?". במורשת הכתובה שלו מצויים כתבי פולמוס אישיים רבים שיש בהם עניין רב. על פי פלפוליו בכתובים ניתן להקיש כי לו היה בן דורם של התנאים או האמוראים, מורשתו הייתה נכללת ודאי בכרכים עבי הכרס של התלמוד. הוא לא היה אדם דתי, אבל כהצהרתו בשני מכתבים פרטיים (1954, 1967) "אני מאמין באלוהים… אבל לא בסגנון של האדוקים" (כלומר, אי־שמירת מצוות).
רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של שלמה נקדימון? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
איור //יותם כהן
