fbpx

למה שיהיה לי אכפת מהערבים? / אבירמה גולן

0

מה באמת אכפת למישהו, יהודי כלומר, מהערבים, וליתר דיוק – מהערבים אזרחי ישראל. אלה שנשארו כאן ב־1948, ולאחר תקופה ארוכה של חיים תחת ממשל צבאי הפכו לאזרחים שווים (על הנייר), במדינה שהיא ביתו הלאומי של העם היהודי. מה אכפת למישהו, יהודי כלומר, אם הם מופלים לרעה, נניח, בכל התחומים. מה אכפת לנו, מה. אין לנו מספיק צרות משל עצמנו? יוקר המחיה למשל? הדיור?

אז בסדר, אומרים רבים מהמחנה המגדיר את עצמו בשם המוזר "שמאל־מרכז" (ודאי שהימין, ברור שהימין, אבל בהחלט גם אנשי יש לפיד ויש מחנה ציוני־בוז'י ואפילו יש מרצ). הם יש להם את הנציגים שלהם בכנסת, 13, לא פחות, שיתעסקו הם בבעיות של הציבור, או המגזר, או איך שלא קוראים להם. אבל לא! הם, כלומר הזועבי'ז, מתעניינים יותר בגורל הפליטים הפלסטינים, או בספינות טרוריסטים שמפליגות לעזה, מאשר בחיי היום־יום של אחיהם כאן. אז מה את רוצה שאני אדאג להם?

השיח הזה נשמע פופוליסטי ומייאש, מפני שהוא מבטא שילוב של בדלנות והסתגרות מגזרית. אבל כיוון שהוא נפוץ כל כך, הוא דורש תשובה ממשית. ותשובה ממשית יכולה לבוא רק מתוך הבנת המצוקה שמולידה את צורת המחשבה הזאת. למצוקה הזאת יש הגדרה ברורה, והיא כתובה באותיות קידוש לבנה על כל רחוב בארץ הזאת. במילה אחת קוראים לזה פחד. ובנוסח מורחב – פחד מפני כל מי שמאיים לקחת ממני את הפריבילגיה הקטנה שלי.

*************

הפחד הזה מופיע בצורות שונות, אך בבסיסו הוא משותף לכל השכבות תחת ההגדרה שלעיל. בתחתית החברה, בעשירונים הנמוכים, הפחד הזה לפחות ניתן להבנה. אדם בעמדת חולשה, שכל מי שמעליו דורך על ראשו כבר שנים רבות כל כך, ותקוותו להיחלץ מתחתית הערימה הולכת ומצטמצמת בשנים האחרונות במהירות מבהילה – צודק בהחלט כשהוא פוחד. הוא אמור, אמנם, לפחוד מנוחי דנקנר ומיצחק תשובה ומאליעזר פישמן, מהבנקים ומהפוליטיקאים שמשקרים לו בהתמדה, אבל אלה רחוקים ממנו יותר מדי. באנשים המוחלשים האלה עושה שלטון הימין מניפולציה שחוקה שמצליחה, מתברר, בכל מקום ובכל זמן: הוא משווק להם פריבילגיה מדומה. אתם אולי עניים, אתם אולי גרים בדיור ציבורי עם עכברושים וגג קורס ורטיבות מעופשת ליד המיטות של הילדים, אבל לכם יש יתרון גדול: אתם יהודים.

אין לזלזל ביתרון הזה. לכאורה הוא וירטואלי בלבד. למעשה – הוא מקנה מפתח להיחלצות מהמצוקה, או לפחות מראית עין של מפתח כזה. אחד המפתחות המובהקים מוביל למדינת הרווחה שמעבר לקו הירוק: מי שמוכן לעזוב את עיר/עיירת הולדתו ולעבור להתנחלות, יזכה שם בדיור, חינוך, תשתיות טובות ואולי אפילו תעסוקה – כל מה שאין לו סיכוי להשיג במקום שבו הוא חי. כך קרה, למשל, לרבים ממצביעי ש"ס שעברו למודיעין עילית, שם הם מתחככים ללא הרף עם שכניהם הפלסטינים, תהליך שהופך אותם באחת ליותר יהודים מיהודים, ולמעשה לחלק מתנועת ההתנחלות, בעיקר מבחינת השקפת העולם. וכיוון שהם באמת מאוימים הרבה יותר מהתל אביבי הממוצע וחשופים להתנגשויות אלימות, וממילא אין להם שום מגע או מפגש עם פלסטינים אזרחי ישראל (מהגליל למשל, או מחיפה, לוד, רמלה ויפו), הפחד מערבים הופך לחלק מהותי מזהותם.

הזהות היא המפתח הנוסף של פריבילגיית המוצא היהודי. מזרחים רבים שסבלו במשך שנים (או ראו כיצד הוריהם סובלים) מאפליה והדרה לא רק, אבל בהחלט גם, בגלל זהותם התרבותית, שמחים לאמץ את הזהות היהודית המחוזקת – באמצעות סימנים כמו כיפה, שרשרת עם תליון מגן דוד ועוד – כדי להתבדל מהערבים. כמובן, מפני שהערבים הם האויב (והימין הפך את האויב הזה לחסר פנים ונצחי, הרבה מעבר לסכסוך הלאומי), אבל גם מפני שמעמד הציבור הערבי הוא הנמוך ביותר בהיררכיה הישראלית. אין ספק שהם גם חוששים מתחרות בשוק העבודה, הברוטלי עכשיו במיוחד.

************

השאלה היא מה מאיים על מעמד הביניים. ובכן, מתברר שאותם דברים במינון אחר ובמופעים אחרים. אפשר לשער שהמעמד הזה סובל בעיקר מאובדן הקִרבה לצלחת ולמוקדי ההשפעה. עד מהפך 1977 היה רוב הציבור הזה פריבילגי מעצם השתייכותו המעמדית, הגיאוגרפית והפוליטית, ופרט ליוצאי דופן מעטים – גם מעצם השתייכותו העדתית (למעשה יש חפיפה בין כל הגורמים האלה – מרכז ופריפריה, מוצא, מצב כלכלי, יכולת הורשה לילדים ועוד). מ־77' ועד היום, למעט הפסקות קצרות פה ושם, הציבור הגדול הזה מתרחק בהתמדה ממוקדי ההשפעה, וצאצאיו, שזכו בכלים משוכללים להסתדר היטב בעולם הגלובלי, כבר לא כל כך כאן, גם אם הם כאן בפועל.

ככל שהסולידריות והחוסן החברתי בישראל מתערערים, היכולת לגלות אמפתיה לזולת בכלל, ולזולת השונה כל כך והמאיים על הפריבילגיה של המעמד הזה – מתאדה. יתרון הזהות היהודית אולי שקוף בעיניהם, אבל יתרון הנינוחות הכלכלית ומצבור הנכסים בהחלט מגדיר אותם, ונוח להם לחשוב שבכך שהם מדברים בנימוס לרוקח הערבי בסופר־פארם או מתגברים על הפחד כשהם נקלעים למונית עם נהג ערבי – הם מילאו את חובתם האזרחית. במילים אחרות, שנשמעות לעתים קרובות במחוזות האלה, "אין לי שום דבר נגד ערבים, אבל…".

ה"אבל" הוא האמירה שמחייבת תשובה. וזו התשובה: מי שחושב שהדרת 1.4 מיליון איש (לא כולל ערביי מזרח ירושלים), אפלייתם ובשנים האחרונות גם ההסתה הפרועה נגדם והמהלכים הבלתי מרוסנים של מחיקת הלגיטימציה שלהם כאזרחי המדינה, היא "בעיה שלהם" – לא מבין שהוא הולך על קרח דק. גם בלי להיכנס לכל העובדות המוכיחות עד כמה הציבור הזה ישראלי עד לשד עצמותיו, ואין לו ארץ אחרת, כמו כל אחד מהיהודים הישראלים – הבעיה איננה "שלהם", אלא של הדמוקרטיה הישראלית. זו מדינה שמעזה להרוס באלימות בתים, לירות כדורי גומי באזרחים, להאשים מורה תיכון בהשתייכות לדאעש ובכך להתיר את דמו, לטפול על ציבור שלם "טרור הצתות" ו"טרור הסתות" ולהפחיד ש"הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות" ועוד ועוד. וכל זה מצליח לה, וכמו נרקומן כוח היא בכל פעם רעבה לעוד מנת התעמרות ומחריפה את האמצעים; זה אולי התחיל עם הערבים, אבל לא יעצור אצלם.

בעקבות "הערבים הנוהרים" באה התקשורת הבולשביקית, השמאלנים השתולים, האמנים הבוגדים, האקדמאים המסיתים, וכך הלאה. הערבים אינם אלא אמצעי; הריסת הבתים – שעומדת בניגוד משווע להחלטה 922 של הממשלה, המתייחסת להסדרת הבנייה הבלתי חוקית בערים הערביות – אינה אלא שוחד מוזר למתנחלי עמונה, וכך גם אירוע הדמים באום אל־חיראן. ברור שכל המופעים האלימים האלה צריכים להדאיג יהודים לא פחות מאשר ערבים. שום פריבילגיה לא תשמור על אף אחד לנוכח תאוות ההרס של הממשלה. כל אזרח יבוא יומו בהתאם לנסיבות ולצרכים.

מהתהום הזאת הפעורה לרגלינו לא יחלץ אותנו איש פרט לנו עצמנו. וזה אפשרי. הנה, במוצ"ש של 4 בפברואר צעדנו, יותר מ־5,000 יהודים וערבים ביחד, ברחובות תל אביב, בסיסמה "הם הורסים, אנחנו בונים". כ־30 ארגוני חברה אזרחית ונציגי לפחות שלוש מפלגות הצטרפו ליוזמה של תנועת 'עומדים ביחד' וצעדו למען עתיד טוב יותר לכולנו. זה נר קטן באפלה כבדה, אבל ככה נראית תקווה, וזוהי רק ההתחלה.

אהבתם? רוצים לקרוא "ליברל" למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

צילום: תומר אפלבאום, הארץ

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook