אהבת חינם. או: למה יצאתי לבלות בתשעה באב // הטור של אביעד קיסוס

בבית הספר היסודי שלמדתי בו, אמרה לנו אחת המורות שאסור ללכת לים בתשעה באב, משום שטובעים. מילא הנימה הפסקנית, כאילו אביעד הקטן בן השמונה הוא באמת אדון לביקוריו בים, ויש לאיים עליו בל ייקח מגבת, יעלה על האוטו וינהג לחוף הנכים בהרצליה. מילא זה. לו רק הייתה משכילה להזהיר כי בים טובעים בכל יום, גם בימים שבהם הים מותר, אולי בתור אדם מבוגר הייתי מרגיש פחות טובע. אך עכשיו, בכל תשעה באב, בכל יום כיפורים, בכל אבל לאומי ובכל לוויה, הריאות שלי מתמלאות מים ואין לי אוויר.

עד שבערב תשעה באב האחרון יצאתי. כלומר ממש יצאתי. אכלתי שרצים, שתיתי אלכוהול, צחקתי עם חברה. עוד יותר גרוע: נהניתי. נהניתי בערב תשעה באב. חזרתי הביתה, שמח על כך ש־yes אמנם סגרה את ערוץ הקומדיה בתואנת התענית, אבל השאירה את אופציית הקומדיות בוי־או־די פתוחה. וכך, מבעד לחור במוסר של חברת הלוויין הצצתי בכמה פרקים של "סיינפלד", לפני שהתעלפתי על הספה מרוב שכרות. זה האבל שלי, זה האלוהים שלי, זהו חורבני וזוהי תקומתי. התעוררתי לפנות בוקר בסלון, לבוש בבגדיי הטובים, עם הבל פה של טקילה ושנאתי את עצמי שנאת חינם.

בעיר עמדה תחושה בי־פולארית מרגשת ומשונה. מסעדות וברים חשוכים וריקים, ולצדם כאלה שהתעלמו מהתאריך והיו מלאים עד אפס מקום. רחובות שוממים בדרך כלל נסתמו בכלי רכב, ורחובות ראשיים שפעו בחניות כחול־לבן. הנהג של 'גט טקסי' חבש כיפה. רציתי לשאול אותו על הסתירה הבלתי נסבלת הזו, בזמן שהסיע אותי למסעדה ברחוב מונטיפיורי; אבל נזכרתי שבאפליקציה נמסר כי התחביב שלו הוא "גידול ציפורי נוי" (ברצינות), ולא התחשק לי להסעיר את נפשו הרכה כציפור בעניינים של כיעור וקיצוץ כנפיים. הצטנפתי במושב האחורי, כמו הייתי ציפור הנוי שלו, וקיוויתי שאם הוא אכן אדם שמתרגש מציפורים, שמסוגל ללטף אותן בכף ידו הגדולה בלי למעוך אותן למוות, הוא מבין שאחיזה מעט רופפת איננה בהכרח דבר רע.

–

האחיזה בתשעה באב מתרופפת. אני לא יודע אם גם אתם חשים בכך. העצב, כמו השמחה והצחוק, סובל משחיקה מסוימת במערכת היחסים שלו עם בני האדם, ודברים שפעם היוו עילה להתעצב, כבר איבדו מהאפקט הטראגי שלהם, בהשוואה לטרגדיות אחרות. חורבן בתי המקדש, ואני כמובן מדבר רק על עצמי ועל כמה מסובביי, נדמה היום כטריגר מאוד רחוק ותלוש להשבית בגללו את החיים; תזכורת למשהו שהטעם להיזכר בו הולך ופוחת. חשיבותם של המאורעות בשיעורי התנ"ך וההיסטוריה נותרה – נניח – כשהייתה, אבל להחשיך מסכי טלוויזיה? להשמיע שירים מרסקים ברדיו? לסגור בתי עינוגים? למה? אחרי יותר מאלפיים שנה, האיסור לשמוח הוא לא קצת עז וקונקרטי מדי כשמדובר בבית המקדש?

לא שאני חושב שכל אדם דתי שגוזר על עצמו צום ט' באב בהכרח מהרהר בצער בבית שחרב, ומתפלל שיום אחד יוקם מחדש. מסורת היא מסורת, ועושים כי עושים, כי "מכבדים". אלא שאני אינני אדם דתי, ואולי מיותר לציין זאת, אך אציין בכל זאת: במקום שבו הבחירות המוסריות שלי, שאין להן שום נגיעה ממשית לחייו של מישהו אחר, נחשבות פגיעה בכבודו – שם-שם מונחת הכפייה הדתית.

בתור משל, יש לי סיפור ממש ממש לא רוחני: בבעלותי דירה בשכונת רמת אביב הישנה והמתפוררת. לפני כחודש הוזמנתי לפגישה של בעלי הדירות, כדי לדון בגביע הקדוש של הנדל"ן התל אביבי – האפשרות למימוש תכנית "תמ"א 38 ב'", כלומר פינוי והריסה של הבניין, שנייה לפני שהוא מפנה אותנו, והקמת בניין חדש. במהלך הישיבה מחו בעלי הדירות בקומת הקרקע על כך שיש להם גישה לחצר האחורית, ואפילו ויטרינה יפה שנפתחת אליה מהסלון, ולכן במקרה של בנייה מחדש, יש לפצות אותם בדירות גן, כי לא יוכלו עוד להשתלט על החצר. "זו המסורת ברמת אביב", אמר אחד מהם, ולא מצמץ אפילו כשהמילה "מסורת" נשרה לו מהפה, "דירות הקרקע משתלטות על החצר". ובכן, לא. ודאי שלא. אתה לא יכול לתבוע פיצוי על משהו שמעולם לא היה שלך, בין אם המשהו הזה הוא החצר המשותפת של הבניין, או לשם הנמשל, זיקתי או אי-זיקתי הפרטית לבית המקדש וחורבנו.

ואגב, גרועה מן הכפייה הדתית, היא כפיית האבל: כולם צריכים להתאבל על אותם הדברים ובאותם הכלים. העצב הוא כרגיל לאומי. תשעה באב הוא יום הכיפורים, הוא רצח רבין, הוא לוויה של חייל בודד. יש לו השירים שלו והתכניות שלו וסט ההתנהגויות הנורמטיביות שלו, שיקבע האם אתה אדם טוב. ואם מדובר בתאריך בעל חשיבות דתית – האם אתה יהודי טוב?

–

אני יהודי טוב מספיק. ואני בכלל לא עצוב בתשעה באב. ההוראה להיעצב מלמעלה היא, כרגיל, מה שמעציב אותי. ואני לא חושב שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. בתי מקדש לא חרבים, הם ממשיכים להתקיים מעבר לקיומם הגשמי, כי אחרת הם הרי סתם בתים ומעולם לא היו מקודשים. מן הסתם, הייתה זו נפש האדם שנחרבה, עולמו הערכי והאגו שלו, ולכך זה אין שום קשר לא לטיטוס ולא לסיינפלד. ואם היה אפשר לומר משהו אמיתי לילדים על אובדן זהות, הם היו גדלים לכדי אנשים מפורקים פחות ומפרקים פחות. אבל אין מי שיגיד להם את זה בבית הספר, אז בסוף התפשרנו על "תזהרו לא ללכת לים כי תטבעו".

האם בילוי במסעדה בערב תשעה באב גם הוא אובדן זהות? רק אם תשעה באב הוא מרכיב בזהותך. בזהותי הוא לא. וכשאני שואל את עצמי מאיפה בכל זאת בא הדחף המוגזם לצאת ולשתות, שהלא אני כידוע אדם שלרוב הערבים שלו יש וייב של ערב תשעה באב, אני עונה לעצמי שהדחף קשור גם לאובמה. יותר נכון לאמירה של אובמה על כך שהאהבה ניצחה. הוא אמר זאת כזכור בהקשר של התרת נישואים חד-מיניים בכל ארצות הברית, אך בלי להבין אמר גם משהו על תשעה באב. אהבה ושנאה הם הדברים הפרטיים ביותר שיש, וכשהנשיא האמריקאי אומר "האהבה ניצחה", הוא למעשה אומר "הפרט ניצח". ניצח את המדינה, וניצח ההגדרות הישנות של אסור ומותר, והוא רשאי לפעול כעת לפי נטיות לבו בלי להיחשב לאנוכי. סתם אגזים אם אקשר בין דבריו לבין ריבוי בתי העסק שנפתחו בתשעה באב, אבל אצלי נפתחה דלת לקיום חופשי וכן יותר, שיהיה מאוד קשה לסגור.

אז באשמת אובמה יצאתי בערב תשעה באב עם חברה. להגנתנו אומר כי בהתחלה שוחחנו על דברים מאוד עצובים: משבר גדול בנישואיה, משבר קטן שחוויתי יום קודם כשפגשתי אקס שלי ולא עמדתי בפיתוי. דיברנו ושתינו ודיברנו ושתינו, עד שהגענו למסקנה המתבקשת, שעם כל מה שאנחנו יודעים היום, סביר להניח שבית המקדש הבא יתמוטט בגלל אהבת חינם. בגלל כל האהבה שנתנו, שלא טופלה וטופחה כיאה לציפור הנוי שהיא, ושלא קיבלנו אפילו רבע ממנה בחזרה. תשנאו קצת. זו מצווה.