fbpx

למה ז'אנר המסעות בזמן שוב באופנה // אלי אשד

0

"אם הייתה ברשותי מכונת זמן, הייתי מבקר את מרילין מונרו בעלייתה ובנפילתה, ומתבונן בגלילאו כאשר הפנה לראשונה את הטלסקופ אל הכוכבים" – סטיבן הוקינג

בסופו של מאבק הטיטאנים שניטש בין הזמנים יש רק מנצח אחד. העתיד ינצח את העבר. תמיד, בכל תקופה, בכל מקום. במנועי החיפוש, במסדרונות האקדמיה, בתלוש המשכורת. ציידי הכישרונות מההיי־טק לא מחפשים אתכם, דינוזאורים נכחדים עתירי ניסיון, אלא את חיית הפרא הצעירה. מעבר לפרקטיקה של מניעי העולם, זה גם עניין של דימויים. ארכיאולוגים הם אנשים מרובעים עם משקפיים עגולים. עתידנים הם אנשים שצובעים את האופק בגוונים שיגרמו לשמש להסמיק. הידיים הקשישות מרפות בלית ברירה את מושכות עגלת העולם, שעובר בכל דור ודור לאחיזתן האיתנה של הידיים הצעירות. אמנם במבחן הסנטימנטים – התרפקות על מה שהיה לעומת חשש מפני הלא נודע – יכול העבר לגבור על העתיד, אבל נדמה שמדובר בלא יותר מפרס ניחומים.

המשתנה המרכזי בניסיון להכריע איזה זמן טוב יותר – העבר או העתיד – מופיע בדמות הסקרנות האנושית. הסקרנות הזו, שנשענת על שתי שאלות בסיסיות – מצד אחד "איך היה" ומצד שני "מה יהיה" – היא זו שהולידה את המסע בזמן. כדי להבין לעומק את המסע בזמן, כרעיון, צריך להפנים את העובדה הפשוטה שכולנו, בכל רגע נתון, כרונונאוטים, נוסעים בזמן. אנחנו חיים בהווה מתמשך, מתקדמים לעבר העתיד עם כל תקתוק שעון, שנייה אחר שנייה, אבל בכל מבט לעבר הכוכבים אנחנו חוזים במה שהתרחש בעבר, לפני מיליוני שנים. אם כן, עכשיו, אחרי שהבהרנו לעצמנו כי אנחנו נוסעים תמידיים בזמן, אפשר להתקדם. או ללכת אחורנית, מה שתעדיפו.

וזו בדיוק הנקודה שבה טמון הקסם השובב של רעיון המסע בזמן. אם היה אפשר לנסוע בזמן, לאיזה כיוון היינו מעדיפים לכוון את הנסיעה – קדימה או אחורה, אל העבר או לעבר העתיד? מה מסקרן אותנו יותר – לדעת איך היו יכולים להיראות החיים לרגלי דינוזאורים עצומים או לגלות אם שואב האבק הארור ישלוט בנו ביום מן הימים? ומה מצית יותר את הדמיון שלנו – לחוות שוב את האתמול או לדעת מה יוליד המחר?

ומכאן נובעת שאלת השאלות, זו שמותחת קו בין העבר להווה לעתיד, זו שעצם קיומה גורם להאצה של הלמות הלב – אילו יכולנו לתקן את העבר, האם זה היה משפיע על ההווה, כלומר על העתיד של העבר? ואם כן, האם היינו יכולים להשפיע על עתיד כלל האנושות?

ולמה להשאיר את השאלה הזו מעורפלת כל כך אם אפשר לנקוב בשמות: אם היינו יכולים לחזור בזמן ולחסל את היטלר, או לשכנע את פרד ומרי טראמפ להשתמש באמצעי מניעה – האם בהכרח העולם שלנו כיום היה טוב יותר?

פרק א: השינה הגדולה

"הביטו במדף הספרים הביתי ותוכלו למצוא בו ספר שמכיל רעיונות בני לפחות אלף שנים. הרעיון שבני האדם יצרו מנגנון לנסיעה בזמן על מנת להשליך רעיונות לעבר העתיד – הוא סוג של תומך־ספרים כשלעצמו. ספרים, למעשה, הם מכונת זמן" – ג'ונתן נולאן, תסריטאי ('האביר האפל', 'ווסטוורלד', 'בין כוכבים')

המסעות הראשונים בזמן נולדו במיתולוגיות של תרבויות ודתות עתיקות, וכולם נעו בכיוון אחד – קדימה. בעבר הרחוק, כשמישהו רצה לנסוע בזמן הוא לא נזקק למכונת זמן, אלא הסתפק בכדור שינה קטן. המשותף לכל הכרונונאוטים הראשונים היה תרדמת עמוקה שסייעה להם לדלג על פני עשרות ולפעמים אפילו מאות שנים.

על אפימנידס איש כרתים מסופר שישן 57 שנים במערה, וכשהתעורר נדהם לגלות כי אחיו הצעיר הוא אדם קשיש. במסורת היהודית ידוע במיוחד סיפורו של חוני המעגל, שראה אדם נוטע עץ חרוב, נמנם במשך 70 שנים והקיץ כדי לראות את העץ נותן פרי. בסיפור הקתולי 'שבעת הישנים של אפסוס' נמלטים שבעה צעירים מפני הקיסר דקיוס, ננעלים במערה ופוצחים בשינה קבוצתית בת 140 שנה, וכשהם פוקחים את העיניים, נדמה להם כי חלף רק לילה אחד. באופן דומה מתארת 'סורת המערה' בקוראן את תרדמתם של נערים שנרדפו בשל אמונתם, מצאו מקלט במערה ושברו את שיא השינה הרצופה עם 309 שנים.

השיטה הזאת, תרדמת ארוכת שנים כסוג של מסע בזמן לעתיד, התחבבה גם על יוצרים בתרבות הפופולרית. סוכנים רדומים, כמו ב'אוסטין פאוורס' ו'קפטן אמריקה', הוקפאו לשינה עמוקה והתעוררו מקץ כמה עשורים לעולם שונה לחלוטין מזה שהכירו.

רק במאה ה־19 החלו סופרים בעולם המערבי להשתעשע עם הרעיון המשונה של נסיעה בזמן ברוורס. הסופר והמחזאי הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה מתאר במחזה המופתי 'פאוסט' מעין מסע בזמן שמתחיל בעבר הקרוב של המאה ה־16 ונגמר בעבר הרחוק של תקופת יוון העתיקה. מכיוון שלא נוצר לפניו סיפור דומה, החליט גתה להשאיר בערפל את המסע בזמן. המבקרים, אם כך, נחלקו בניתוח היצירה: היו שסברו כי מדובר בתיאור אלגורי שמתקיים בעולם מקביל, והיו ששיערו כי מדובר במסע פיזי ממש בין תקופות שונות. כיום מקובל לומר כי יצירה זו מבוססת על כמיהה של גתה להשיב במעט את הסדר הישן של העידן היווני הקלאסי, והסיבה שבגללה המסע בזמן אינו מוצג באופן בהיר נובעת ככל הנראה מתוך הנחה של המחבר כי הקוראים בני זמנו לא יצליחו להבין לעומק את כוונותיו. כך או אחרת, ב'פאוסט' נשתלה המחשבה על מסע אל העבר.

הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן היה ברור יותר בסיפור 'ערדלי המזל' (1838), שאיפשר מסע בזמן בזכות ערדליים מכושפים שהגשימו את משאלות האדם שנעל אותם. בשונה מהסופר הגרמני, אנדרסן לא הסתפק בדילוג בין שתי תקופות היסטוריות, אלא התחיל את המסע בהווה שבו הוא חי. הסיפור מבטא ניסיון להבין איזו תקופה הייתה טובה יותר – ימי שלטון המלך הנס במאה ה־16 או ראשית הליברליזם ועליית התנועות שחתרו לסיום הקולוניאליזם והעבדות במאה ה־19 – ומסתיים בניצחון מוחץ של העידן המודרני.

הראשון שכתב על מסע בזמן לשני הכיוונים – קפיצה לעתיד וחזרה להווה – היה צ'רלס דיקנס בסיפור 'מזמור חג המולד' (1843). דיקנס לא התמסר עד הסוף לרעיון הפנטסטי, אלא בחר להציג את הגיבור כמי שיכול רק לצפות באירועי העבר, מבלי שתהיה לו יכולת להתערב בהם או אפילו לתקשר עם בני אדם מזמנים אחרים, ולכן אפשר לראות בסיפור הזה בעיקר מסע מנטלי בין זמנים.

מארק טוויין, לעומתו, שחרר לחופשי את הדמיון. האנק, גיבור הספר הסאטירי 'ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור' (1889), הוא אמריקאי שמאבד את הכרתו בתאונת עבודה במפעל ומתעורר במאה השישית באנגליה. בעזרת הידע הטכנולוגי שרכש כבן המאה ה־19 הוא מתמנה לימין המלך ארתור ומחדיר רעיונות מתקדמים במטרה להפוך את אנגליה הנבערת למדינה תעשייתית פורצת דרך.

ב־1895 הבהיר גדול סופרי המדע הבדיוני הרברט ג'ורג' וולס כי ערדליים, תרדמת ואובדן הכרה זה נחמד בסך הכל, אבל יש רק דרך נכונה אחת לנסוע בזמן. הספר 'מכונת הזמן', שמהווה מניפסט נגד הקפיטליזם מחד ונגד הסוציאליזם המוקצן מאידך, מציב במרכז עלילתו מדען שקופץ באמצעות מכונת זמן בין תקופות שונות, נחשף לאבולוציה העתידית של המין האנושי (זן אחד נעשה טיפש, מנוון ועצלן, ואילו הזן השני נהיה אלים וטורפני) ולבסוף חוזה בהכחדת האנושות ובשקיעת כדור הארץ כתוצאה מגדילת השמש לממדים הרסניים. בסוף המסע, כאשר חוזר המדען לתקופתו המקורית ומתאר באוזני חבריו את חוויותיו, אף אחד מהם לא מאמין לו.

אם רק היה וולס ממתין בסבלנות עוד עשר שנים, אולי זה היה נשמע קצת יותר ריאליסטי.

פרק ב: לפרק את אלברט

"במציאות, הזמן אינו חולף; אנחנו חולפים. הזמן עצמו אינו ניתן לשינוי. העבר וההווה אינם מקומות נפרדים באופן שבו ניו יורק ופריז, למשל, הם מקומות נפרדים. ומכיוון שהעבר אינו מקום – אי אפשר לנסוע אליו" – מייקל קרייטון, 'טיימליין'

בתחילת המאה ה־20 ברח המסע בזמן ממרתפיו האפלים של המדע הבדיוני ועבר לזרועות המדע.

על פי תורת היחסות הפרטית של אלברט איינשטיין, שיצאה לאוויר העולם ב־1905, הזמן הוא גמיש, נזיל, אפשר להאריך אותו ואפשר לקצר, אפשר להאיץ אותו ואפשר להאט. ככל שמהירות התנועה תתקרב למהירות האור – תקרת הזכוכית של כל המהירויות היחסיות – הזמן יעבור לאט יותר.

עשור לאחר מכן הרחיב איינשטיין את התיאוריה שלו לתורת היחסות הכללית והסביר כי כוח הכבידה הוא עקומה במרחב־זמן. כלומר, כוח הכבידה משפיע לא רק על שלושת הממדים – אורך, רוחב וגובה – אלא גם על הזמן, הממד הרביעי. לוויינים במסלול כדור הארץ, למשל, נעים מהר יותר מעצמים בכדור הארץ, משום שהמסה מכבידה ומאטה את הזמן.

בספטמבר 2015 נשבר השיא למדידת זמן השהייה בחלל על ידי הקוסמונאוט גנאדי פדלקה, שחזר לכדור הארץ אחרי 879 ימים כשהוא צעיר ב־0.02 שניות. אבל כדי לבצע את הדבר המוזר הזה – לנסוע בזמן – לא צריך להיות אסטרונאוט או להצטייד בחללית משוכללת. הזמן משתנה גם במקומות נגישים יותר לכלל בני האדם. ניסוי הייפלי־קיטינג, שבוצע ב־1971, אימת את דברי איינשטיין: שעונים אטומיים שהועלו לטיסות מסחריות נעו בקצב איטי יותר מאשר שעון אטומי זהה שהמתין להם במנוחה על קרקע כדור הארץ. במילים אחרות, אנחנו יכולים לנסוע בזמן. ככל שהטכנולוגיה תתקדם, כך הפרשי הזמן יהיו משמעותיים יותר מאשר קצב של שתי מאיות השנייה בשנתיים וחצי.

ואם אפשר לנסוע לעתיד, זה אומר שאפשר גם לנסוע לעבר? ובכן, איינשטיין מוסר בתגובה: לא. בשביל לחזור לעבר צריך לנפץ את מהירות האור (כ־300 אלף ק"מ בשנייה), שהיא, כאמור, החסם העליון של כל המהירויות היחסיות.

ובכל זאת, לאורך השנים הועלו פתרונות שמאפשרים קפיצה אל העבר. המתמטיקאי האוסטרי קורט גדל טען ב־1949 כי ייתכנו קווי עולם בצורת לולאות דמויות־זמן סגורות, שיאפשרו לחללית לצאת מנקודה מסוימת במרחב־זמן, להסתובב במשך עשרות מיליארדי שנים ולחזור בדיוק לאותה נקודה במרחב־זמן, כלומר לתקופת הזמן שבה נפתח המסע. הפיזיקאי פרנק טיפלר טען ב־1974 כי אם נבנה גליל באורך 100 ק"מ, בקוטר 20 ק"מ ועם צפיפות חומר של כוכבי ניטרונים – "גופות" של כוכבים שקרסו – נצטרך להסתובב במהירות של אלפיים סיבובים בשנייה כדי לנסוע אחורה בזמן.

כל הרעיונות על מסעות בזמן מבוססים על תיאוריות שמעמידות במרכזן עצמים בעלי כוח משיכה אינסופי, כמו חור שחור, אשר מהירות המילוט שלו גדולה יותר ממהירות האור והוא שואב לתוכו עצמים בכיוון אחד; או כמו חור תולעת, מנהרה שמהווה קיצור דרך בין שני מקומות שונים ובין שני זמנים שונים.

רוב המדענים בטוחים כי אם אכן קיימים חורים שחורים, כל חללית שתיכנס לתוכם תתרסק. המתמטיקאי הניו־זילנדי רוי קר הציע ב־1963 אפשרות לקיומו של חור שחור מסתובב שמורכב מכוכבי ניטרונים. לפי קר, אותו חור שחור לא יהיה סינגולרי, כלומר צפיפות החומר שלו לא תהיה אינסופית, ולכן ניתן יהיה להיכנס לתוכו בלי חשש.

הפלרטוט של עולם המדע עם המסע בזמן נשאר בגדר תיאוריה. ומי שלקח את הנושא למחוזות הפרקטיים היה הקולנוע.

איור: יהודה דביר

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook