fbpx

למה הקצינים הבכירים בורחים מהפוליטיקה?

0

רמטכ"ל, שני אלופים, שני אלופי משנה, תת־אלופה ושני ראשי שב"כ – כולם לשעבר, כמובן – נעמדו בסוף מרץ במליאת הכנסת והצהירו חגיגית "מתחייב אני". למרות המצאי המרשים הזה, נדמית הכנסת כריקה מאנשי צבא, או לפחות מהילה צבאית. אולי בגלל תדמיתו השקולה של שר הביטחון יעלון, האפיל הציבורי הפגוע של יואב גלנט, וזה הלא קיים של אייל בן־ ראובן, העובדה כי אלופי המשנה מוטי יוגב ועמר בר־לב עברו קודם באזרחות, האפיל העממי־חברתי בעיקרו של מירי רגב, והאפרוריות המאפיינת את כהונותיהם הפוליטיות של ראשי השב"כ לשעבר אבי דיכטר ויעקב פרי עד כה. ואולי בגלל שאנחנו עדיין מחפשים את תהילת הגנרל באנשי הצבא שבאים לפוליטיקה – והיא איננה. כבר שנים ארוכות שאין לנו בפוליטיקה דיינים, ויצמנים, רבינים ודומיהם. אחרון הגנרלים עטורי התהילה שהגיעו על כנפיה לפוליטיקה ונישאו על גביה עד לשכת ראש הממשלה היה אריאל שרון ז"ל, והוא גם זה שהצליח, בזכות דמותו הייחודית ותהילתו הבלתי נגמרת – לנצלה גם כשהוציא לפועל תכנית כה שנויה במחלוקת כמו ההתנתקות. אבל בכנסת, ביום ההוא, נשבעו שבעה ביטחוניסטים לשעבר, שיא שלילי מבחינת כנסות ישראל, לעומת עשרה עיתונאים לשעבר. מקצוע שהקפיצה ממנו לפוליטיקה נחשבה עד לא מכבר חידוש של ממש.

"עד מלחמת יום הכיפורים היו ניצחונות גדולים. השיא היה אחרי מלחמת ששת הימים, ואז גם החיזור של המפלגות אחרי אנשי הצבא היה בשיאו", מסביר פרשן ynet רון בן ישי. "גם מבין הלוחמים במלחמת יום הכיפורים היו הרבה אנשי צבא מחוזרים: רפול, קהלני, שרון. אלה היו אנשים שניצחו ניצחונות גדולים או שהצילו את עם ישראל – או גם וגם". אבל מאז השתנו המלחמות והשתנה גם המעמד הציבורי של אנשי הביטחון. "עם יד על הלב, מאז אנטבה אין ניצחונות גדולים", ממשיך בן ישי. "מהמבצעים אנחנו יוצאים כשהשאלה היא אם יוצאים בתחושת חמיצות גדולה או קטנה. זה טבעה של המלחמה נגד הטרור, השונה ממלחמה נגד אויב שהוא מדינה – מלחמות נגד מדינות מוכרעות, מלחמות נגד טרור לא מביאות ניצחונות. אין בסופן דגל לבן, ואם אין דגל לבן – איה תהילת הגנרלים?". פרופ' אודי לבל, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, שעוסק בקשר שבין הצבא לחברה, חושב גם הוא שמהות הגיבור הצבאי השתנתה: "היום כבר אין את האלוף שצלח את התעלה וניצח או מפקד חיל האוויר שבזכותו חיסלנו את כל הטיס המצרי. היום יש לנו בירוקרטים שמתמודדים עם המתנחלים והפלסטינים בצ'ק פוינט בשומרון. כששרון הגיע לפוליטיקה הסתכלו עליו כמשיח כמעט. ההרואיקה שלו ליוותה אותו לאורך שנים. עכשיו לכי תשאלי תלמיד תיכון מהי ההרואיקה של אייל בן־ראובן, למשל. צורת המלחמה שונה, היא יותר משפטית וטכנולוגית ובקרות ותיאום. אפשר היה לראות את זה בצל"שים האחרונים של 'צוק איתן', שניתנו למשל לנשים על  רמת כפתורים או צפייה במסכים. ה'אולד בויז' הרימו גבה, אבל היום זה כבר לא רק בלדה לחובש וסחיבת פצוע".

לדברי פרופ' לבל, כל נושא המנהיגות והפיקודיות פשט ולבש צורה אחרת. "ההחלטות הפיקודיות המוצלחות היום יכולות להיות סוג של תבונה ואיפוק, הפניית כוח אדם – אתגרים ניהוליים. שמעתי תשבחות על נפתלי בנט שדחף לטיפול במנהרות ב'צוק איתן', או את ארנס משבח את עמיר פרץ על כיפת ברזל – אלה החלטות ניהוליות שביצעו אנשים בדרג אזרחי. בכלל, אנו חיים בתקופה שבסוציולוגיה מגדירים אותה פוסט־הרואית, וזה לא מתייחס רק לצבא. זה נכון לתהליכים תרבותיים שונים". התהליכים התרבותיים האלה בהחלט משפיעים על אופן קבלתם של אנשי הצבא – בחברה בכלל, ובפוליטיקה באופן מיוחד. אם פעם הם היו שמורת טבע, "סלבס" מורמים מעם, היום זה כבר לא בהכרח סמל סטטוס, ובמקומות מסוימים – אולי אפילו ההפך.

אמנון אברמוביץ, עמר בר לב, חיים רמון, ציפי לבני, משה ארנס ורבים נוספים מנתחים בפרויקט מיוחד, למה הקצינים הבכירים כבר לא רוצים ללכת לפוליטיקה בישראל.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook