חודש חלף, התקציב אושר, ההפגנות נרגעו והסיסמאות התקפלו. אבל הפערים נותרו כשהיו, והכול מן הסתם ישוב לכותרות בפעם הבאה שבה ייסגר מפעל בפריפריה, יפורסמו נתונים על תוחלת החיים בפריפריה או על הזכאים לבגרות בפריפריה.
כאשר החליט השר אריה מכלוף דרעי להתפטר ממשרד הכלכלה ולהקדיש את עצמו לפריפריה, והיה לשר לענייני הנגב, הגליל והפריפריה – זה יכול היה להיות צעד מבורך; בתנאי שהצעד היה מגיע עם תכנית פעולה, משאבים, וגם – לא פחות חשוב – כלי מדידה לבחון אם הצליח לשפר את מצב התושבים.
הפריפריה צצה ומככבת כמעט בכל דו"ח – ממשלתי או של ארגון חברתי – שמצביע (שוב) על פערים. כך כיכבה סביב הוויכוח על עוגת ההטבות הממשלתית. העילה הייתה רשימת היישובים שיקבלו הטבות מס: אחת הדרכים של הממשלה לעודד ולתמרץ תושבים. בעבר שימש המנגנון לפיצוי תושבים המתגוררים על הגבול, בשל היותם חשופים לסכנה ביטחונית. אחר כך שימש המנגנון כעידוד מעבר להתנחלויות, אחר כך הוחלט להעניק פיצוי ליישובים עניים.
עם גיבוש הרשימה האחרונה התברר שהקריטריונים מעורפלים. יישובים ערביים שלא נכללו ברשימה עתרו לבג"ץ שחייב את המדינה ליצור קריטריונים שוויוניים. בסופו של דבר, אחרי מחאה קולנית של ראשי רשויות, הוסכם על רשימה של עשרות יישובים שיקבלו הטבות מס.
אבל לפני שהפריפריה היא נכס פוליטי, גם לדרעי וגם לראשי הרשויות, כדאי לזכור שהפריפריה היא קודם כל בני אדם. גברים ונשים שלא נמצאים שם בהכרח מבחירה חופשית. וגם אם הלכו לשם מבחירה חופשית, הם עדיין צריכים להתפרנס. וכדי שיוכלו להתפרנס ולפרנס בכבוד את משפחותיהם, הם צריכים שיהיה להם מקום עבודה. וכדי ליהנות מכל הטוב שהממשלה מרעיפה עליהם, רצוי שהשכר שיקבלו יגיע לרמה שמעניקה את ההטבות ממסים. ועל הרקע הזה היה מפתיע לראות את העוצמה שבה נאבקו ראשי הרשויות להיכנס לרשימת היישובים שמקבלים הטבות מס, כשברור שרוב התושבים ביישובים האלה אינם מגיעים כלל לסף תשלום המסים, ולכן אינם יכולים ליהנות מההטבה. שיעורי האבטלה בפריפריה גבוהים לעתים עד פי שלושה מאלה שבמרכז הארץ. השכר הממוצע במרכז גבוה ב־25% מזה שבפריפריה (עפ"י נתוני הלמ"ס); שלעצמו מגרד בקושי את הסף התחתון של הטבות המס. ולכן, יש להניח שהטבות המס ייטיבו עם החזקים והמשתכרים היטב, גם אם הם מתגוררים בפריפריה, ועל ידי כך יעמיקו עוד את הפערים בין העשירונים.
מפתיע שראשי הרשויות לא נאבקו על השקעה בחינוך, בבריאות וביצירת מקומות עבודה. השכלה היא מקדם מובהק למוביליות חברתית, אבל בחלק מהיישובים שזכו להטבות במס, שיעור הזכאים לבגרות נמוך באופן קיצוני. בצפת, למשל, רק כמחצית ממסיימי התיכון זכאים לבגרות, בטבריה אפילו פחות (47%), וכך באופקים (45%) וברהט (46%).
על פי הלמ"ס, בעלי הכנסה גבוהה יותר הם בריאים יותר. ועם זאת, מספר הרופאים לאלף נפש בתל אביב גדול בפי שניים ויותר ממספר הרופאים לאלף נפש בדרום.
בפריפריה יש מעט מקומות עבודה. זה לא היה משמעותי אילו אפשר היה לגור בפריפריה ולעבוד במרכז. אבל לשם כך דרושה תחבורה ציבורית מתוקתקת, איכותית ומרושתת היטב. רוב המשתמשים ברכב פרטי כדי להגיע לעבודה עושים זאת על חשבון מקום העבודה. מי שעובדים בעבודות פחות מתגמלות, לא יכולים לסמוך על התחבורה הציבורית. אי אפשר לגור בכרמיאל או באופקים ולעבוד באזור תל אביב.
ולכן, ספק אם מפת הטבות המס, או אפילו השר החדש לענייני פריפריה, יצליחו באמת לצמצם את הפערים.
–
- אופורטוניזם, קווים לדמותה: סיפורה של פוליטיקאית שנויה במחלוקת // שרה ליבוביץ־דר
- וירוס התודעה // על קורונה, ממשלות, קונספירציות ורשתות חברתיות // הטור של נדב איל
- הפיכת היוצרות // כך השתלטו הנשים על אחורי הקלעים של הטלוויזיה // לילך וולך
