הרבה לפני מבצע "צוק איתן" הרהרתי באפשרות של ביטול המינוי לעיתון "הארץ", או לחלופין לחתום רק על זה המוגבל, של גיליון סוף השבוע בלבד, כפי שעשו לא מעט מחבריי. לא מאמריו הכתובים היטב של גדעון לוי הביאו אותי למחשבה הזו. גם לא עמירה הס. ההתלבטות שלי, ושל רבים אחרים כפי ששמעו אוזניי לא פעם, נובעת מכך שזה עיתון שלא סופר אנשים כמוני. מה שהיה פעם עיתון הבית של השמאל הציוני הפך בשנים האחרונות לעיתון בועתי, נישתי. כזה שמשדר סוג של התנשאות, אפילו בוז מסוים כלפי אותו שמאל בורגני, אשכנזי, יש שיכנו אותו לאומי, שגר ברמת השרון ובצפון תל אביב, או ברעננה, כפר סבא והרצליה, עובד קשה, משלם בזמן את מסיו, מחנך כפי יכולתו את ילדיו, ובין השאר מטמיע בהם אהבה לארץ הזו, על כל חסרונותיה, אבל גם על הרבה ממעלותיה.
אני גאה להיות בקבוצה הזו. נכון, אנחנו שבעים, די מרוצים מחיינו, סליחה על הביטוי, ורבים מאיתנו קוראים "הארץ", או לפחות קראו. זה היה עבורנו העיתון היחיד שבא בחשבון. העיתון של המחנה שלנו. המחנה שוחר השלום, שגם לוקח חלק פעיל בהתארגנויות כאלו ואחרות שנועדו לקדם אותו. אנחנו כועסים מאוד על הממשלה שלנו שרואה באותו שלום ובשתי מדינות לשני עמים עניינים שוליים, כאלה שלא שווה לאבד בשבילם שלטון ושררה. אנשים מעורבים. כאלה שמתגייסים לפני בחירות לסייע למפלגת העבודה, למרצ וגם (רחמנא לצלן) ליש עתיד. ומצד שני, כועסים גם על הנהגת הפת"ח, שלא לדבר על חמאס. על הנוקשות שלהם, על אי־היכולת או הרצון לעשות כברת דרך משמעותית לטובת הסדר מיוחל. החיים מורכבים. ראיית המציאות כשחור ולבן אינה מומלצת לאנשים בוגרים, ודאי שלא לעיתון רציני.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
