מי שמאמין לא מפחד. ההמנון הלאומי החדש, שמסתלסל בקולו של אייל גולן למילותיו של יוסי גיספן, עולה בשנים האחרונות בסערה השמימה על רקע אקסטזת זיווגים בחתונות, משתעל מתוך רמקולים של מכוניות מתרחקות המדיפות ריח נעורים, בוקע בתשוקה מגרונותיהם של מי שמבקשים נקם בזירות אירועים בעלי רקע לאומני, פוקד התקהלויות על בסיס אמוני והתגודדויות בעלות אופי פוליטי, וכובש ללא רחם את אוזני ההמונים. המילים העבריות האלה, כמו מילים אחרות בשפות זרות, הן משכך כאבים עבור מיליארדי אנשים בעולם שמאמינים כי מסתובב בשמים אל רואה ובלתי נראה, רחום וחנון, ארך אפיים ורב־חסד ואמת. אמונות דתיות כמו היהדות, הנצרות, האסלאם, הסיינטולוגיה, הדת הבהאית והארי קרישנה זוכות להמוני מאמינים אדוקים בדרגות שונות של ליברליות ובדרגות שונות של קיצוניות. העיתונות משריינת עשרות שערים ומאות אלפי מילים מדי שנה בגיליונות ופרויקטים חגיגיים על זמרים, שחקנים, סלבריטאים וכוכבי ילדים ש"מתחזקים", מתקרבים לדת וחוזרים בתשובה, בעזרת השם. ובעוד למגדלי הזקנים וחובשי הכיפות יש על מי להישען – הן על אלוהים והן על קביים תרבותיים – מי שמצהירים בריש גלי "אין אלוהים" מסתכנים בתיוגם כחילונים פנאטיים, כמתריסים, כמתגרים, כבעלי תשובה שאינה לגיטימית.
הפסיון של ישו המחושמל
יוצרים אתאיסטים בישראל ובעולם מתמודדים עם תחושת מצור מתמיד. הם חשים כי הודאה באי־אמונה מסכנת את הקריירה והביטחון הכלכלי שלהם. לא ברור אם אזהרות כמו "ברגע שתטען שאין אלוהים, תאבד 88% מהקהל שלך" הן חששות פרנואידיים או אמיתות מוצקות, אבל המיתוס כידוע חזק ומפחיד יותר מהחיים.
החשכה הזאת מוארת מדי פעם על ידי כוכבים.
הסופר, המשורר והמחזאי האסתטיקן אוסקר וויילד הצהיר כבר במאה ה־19, בעיצומה של התקופה הוויקטוריאנית השמרנית, כי "דת היא כמו אדם עיוור המחפש בחדר חשוך אחר חתול שחור שאינו נמצא שם, ומוצא אותו".
עמדה אנטי־דתית תקיפה הביע גם הקומיקאי היהודי־אמריקאי לני ברוס בעיצומן של שנות ה־40 וה־50 השמרניות של המאה ה־20. "אם ישוע היה נהרג לפני 20 שנה", טען ברוס, "תלמידי בתי ספר קתוליים היו עונדים על צוואריהם כיסא חשמלי קטן במקום צלב". ברוס לעג מעל כל במה אפשרית למיסטיקה־שמיסטיקה: "קיים רק מה שישנו וזהו זה. מה שאמור להיות, לעומת זאת, זהו לא יותר מסתם שקר גס".
אי האמונה באל, וכתוצאה מכך החיפוש החילוני אחר משמעות לחיים, הם כוחות המניעים את יצירתם של כמה מהאמנים פורצי הדרך בהיסטוריה. הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי, האייקון האתאיסטי הראשון בתרבות המודרנית, פרסם ב־1866 את 'החטא ועונשו', נבירה חילונית ביקורתית ומופתית באפלת נפשו של רוצח שאין לו אלוהים, ובכך הקדים ב־17 שנים את קביעתו של פרידריך ניטשה כי "אלוהים מת". דוסטויבסקי לא היסס לבקר בחריפות אתאיסטית את הכנסייה הקתולית: "האתאיזם צמח מהקתוליוּת עצמה ונולד יחד איתה", הוא הסביר, "כלום אנשי הכנסייה יכולים להאמין בעצמם?".
הצייר הבריטי פרנסיס בייקון הביע עמדה דומה כאשר העז לצייר בשנות ה־50 של המאה שעברה את האפיפיור כדמות שואגת ומפחידה ביצירתו 'מתווה בעקבות הדיוקן שצייר ולאסקז של האפיפיור התמים X'. בייקון תואר כעבור 60 שנה על ידי ג'ונתן ג'ונס מה'גרדיאן' כ"אתאיסט עם תחושה של גיהינום שציוריו נעים בטווח הדמיון של הקפלה הסיסטינית".
חבורת מונטי פייתון, שחיבבה את הציניות של בייקון, פרצה דרך בסאטירה הטלוויזיונית בבריטניה בסוף שנות ה־60 ואחר כך גם בסאטירה הקולנועית כאשר יצרה ב־1979 את 'בריאן כוכב עליון', גרסה כופרת ואף לעגנית לסיפורו של הצלוב (כולל הסצנה האלמותית שבה היהודי הדווקאי מתעקש לצעוק את שמו המפורש של האל ונענש בסקילה אך אינו מרפה).
אכזריות קדושה זוכה לביקורת גם אצל הקולנוען האמריקאי רוברט אלטמן, שגינה בקומדיה המקאברית המופתית שלו 'מ.א.ש' (1970) את המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם והצהיר כאקטיביסט אתאיסט: "אני לא מאמין באלוהים ולא מאמין במלחמות".
וודי אלן, שכרך זו בזו את הידיעה שאלוהים מת ואת קביעתו שקשה למצוא שרברב בסופי שבוע, מקפיד לשחרר מדי ראיון אמירות אתאיסטיות, אם זו טראומת ילדות ("גדלתי בבית דתי. זה היה דבר חסר שמחה, לא נעים, טיפשי וברברי – וטרם התגברתי על תחושה זו") או התבוננות בשלה ("מבחינתי, אין הבדל בין מגדת עתידות, עוגיית מזל ודתות מאורגנות. כולן תקפות או בלתי תקפות במידה שווה, ולמען האמת, גם יעילות באותה מידה").
הסאטיריקן ביל מאהר, המגיש זה 12 שנים תכנית אירוח ב־HBO, נוהג להפליא בצופיו נזיפות כגון "אנחנו אומה בלתי נאורה בגלל הדת", "אני חושב שהדת מונעת מאנשים לחשוב ואני חושב שהיא מצדיקה שיגעונות", "אלוהים סובל מבעיית אגו גדולה – למה אנחנו צריכים לסגוד לו כל הזמן?". ב־2008 כיכב מאהר בסרט התעודה הביקורתי 'Religulous' (הלחם של 'Religious' ו'Ridiculous' – 'דת' ו'מגוחך'), שבו הוא מנסה להראות כיצד הדת מגבילה את הפוטנציאל האנושי ומסכנת את הציוויליזציה. "דת זה כמו מפעל הפיס", הוא אומר בסרט, "אתה לא יכול להיוושע אם אינך מצטרף למשחק". במפגש עם קבוצת נוצרים אדוקים הוא מתבדח, "היי! לקחתם את הארנק שלי!", כרמז ביקורתי עבה למנגנוני הכספים המשומנים של כנסיות אמריקאיות רבות־עוצמה.
זו הייתה רק שאלה של זמן עד שבשורת האתאיזם תגיע מהקולנוע אל עסקי המיוזיקל. אחד הלהיטים הגדולים ביותר בברודוויי ובווסט אנד בשנים האחרונות הוא 'ספר המורמונים', סאטירה מוזיקלית הטוענת כי תעשיית הדת בימינו היא המשך טבעי לעסקי השעשועים, ולועגת לשני מיסיונרים מורמונים צעירים שמגיעים לכפר באוגנדה ונתקלים במציאות של עוני מחפיר, רעב נורא, מלחמה אכזרית ומגפת האיידס. מאט סטון, אחד מיוצרי המחזמר, שאחראי בין השאר לסדרת האנימציה הנשכנית 'סאות' פארק', הצהיר כי 'ספר המורמונים' הוא "מכתב אהבה אתאיסטי לדת".
וכאן, פחות או יותר, זה נגמר. שאר האמנים, היוצרים ואנשי התרבות מתחלקים לשתי קבוצות – אלו שמאמינים ואלו שאינם מאמינים, אבל מפחדים.
המאמין הטוב, האתאיסט הרע
היצירה התרבותית הולידה לאורך ההיסטוריה אלפי גיבורים שחוטאים ולאחר מכן "חוזרים בתשובה". ברבים מהמקרים מתיישבת הגאולה עם עקרונות דתיים ומתבטאת בחזרה לחיק הכנסייה, לחיק האלוהים. הדימויים המוכרים ביותר שחוזרים על עצמם הם שיבה למעטפת הקהילתית, המשפחתית, שמיוצגת על ידי הליכה משותפת בכל יום ראשון לכנסייה; פרישת ידיים לצדדים וזעקה השמימה שמתלווה לא פעם בדמעות ומתרחשת תחת מטח גשמים וברקים; הבטחה ממולמלת לעבר ישות בלתי נראית; תפילה אחרונה על ערש דווי; חרטה משוכנעת ומשכנעת בתא הווידויים אצל הכומר הטוב; נעימת רקע שמימית, לפעמים קלאסית ולפרקים גוספלית, שמאמתת כי הבחירה בדרך הנשגבת היא אכן הבחירה הנכונה.
כאשר יצירות קולנועיות מאתגרות את אלוהים הן לאו דווקא מטילות ספק בקיומו אלא בוחרות בדרך כלל להציג באור שלילי את שליחיו בעיני עצמם. הכנסייה כמוסד מושחת ותאב בצע, כמו במותחן שובר הקופות 'צופן דה וינצ'י' (2006), שבו אף מוצגים מסדרים דתיים פנאטיים כרצחניים; הכמרים כחובבי ילדים רכים, כמו בדרמה הקולנועית 'ספוטלייט' (2015) שמתמקדת בעיתונאים נטולי מורא החושפים את הפרשה חובקת הכנסיות; הקהילה הנוצרית שבכוחה לחבק אך גם לאמלל חיי אדם ומשפחה, כמו ייצוגה של כת האמיש כקבוצה אקזוטית ומסוגרת שאינה מגלה סובלנות כלפי החורגים מתכתיביה המסורתיים בסרט 'העד' (1985); הסגידה האלוהית הבלתי מתפשרת שפוגמת בשיקול הדעת ובשכל הישר, כמו זו שמפגינה האחות אילישיוס, נזירה נטולת ספקות (מריל סטריפ) שתומכת בציד מכשפות מודרני כלפי האב פלין (פיליפ סימור הופמן) בסרט 'ספק'.
בעוד אמנים רבים מעדיפים לבקר את כוהני הדת, באקדמיה יש מי שמקפידים לכפור בעיקר. בספרו 'יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת' ('The God Delusion') שהופיע ב־2006, מציע פרופ' ריצ'רד דוקינס מאוניברסיטת אוקספורד, מגדולי האתאיסטים בבריטניה, לדמיין עולם ללא דת. "דמיינו עולם ללא טרוריסטים מתאבדים, ללא אסון התאומים, ללא פיגועי התופת בבריטניה, ללא הצלבנים, ללא ציד מכשפות, ללא שיסוי ההינדים והמוסלמים בהודו זה בזה, ללא המלחמות בין ישראלים ופלסטינים, ללא המלחמות בין הקרואטים הנוצרים ובין הסרבים המוסלמים, ללא רדיפת יהודים באמתלה ש'צלבו את ישוע', ללא הצרות של צפון אירלנד, ללא 'רצח על רקע חילול כבוד המשפחה', ללא המטיפים הטלוויזיוניים המתעשרים בארצות הברית. דמיינו לכם עולם ללא הטליבאן מחריב העתיקות, ללא עריפת ראשים של כופרים, ללא הלקאה של נשים שהעזו לחשוף חצי סנטימטר מהגוף שלהן".
הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רווייס ('המשרד', 'ניצבים') תמצת את השקפת עולמו של דוקינס לכדי ציוץ אחד בטוויטר: "אני רואה אתאיסטים נלחמים זה בזה והורגים זה את זה סביב השאלה מי הכי לא מאמין באלוהים כלשהו. אה, רגע, זה אף פעם לא קרה". אבל למרות הפיתוי לדמיין עולם אתאיסטי חופשי ומשוחרר ממלתעות הדת, האתאיזם כמעט שאינו זוכה לביטוי בתרבות ובאמנות בימינו.
לפעמים מצליח האתאיזם לזקוף את קומתו. אבל כאשר הפרוטגוניסט כבר מעז לכפור באל, הוא יתעטף בידי יוצריו על פי רוב בתכונות אנושיות שליליות. הסיטקום האמריקאי 'המפץ הגדול' מציג את שלדון קופר, פיזיקאי צעיר מחונן עתיר תארים, שחצן חסר־תקנה שלא כל כך מצליח להבין בדיחות, טיפוס רובוטי נטול רגשות. האתאיזם של שלדון נמצא בפרטים הקטנים: הוא חבוט, נרפה, אינו מתריס ומלווה על המסך בצחוק מוקלט, ולכן אינו מאיים על אחוזי הצפייה של 'המפץ הגדול' (שמדגדגת את רף 20 מיליון הצופים בממוצע לפרק) או על החיבה לגיבור (השחקן ג'ים פרסונס, שמגלם את שלדון, זכה בארבעה פרסי אמי ובפרס גלובוס הזהב).
ברשימת הדמויות האתאיסטיות הנגטיביות ניתן למצוא גם אחרים: דקסטר מורגן, גיבור הסדרה 'דקסטר', שמעז לתהות בקול רם מדוע ילדים צריכים ללמוד על צליבתו של ישו ואיך בכלל ניתן לדעת שאלוהים קיים, הוא רוצח סדרתי. ד"ר גרגורי האוס, כוכב דרמת בית החולים 'האוס', אמנם אינו רוצח אך הוא מוצג כאנטיפת שונא אדם. ד"ר פרי קוקס מ'סקראבס' הוא נרגן, שתיין וציניקן. פרנק אנדרווד, נשיא ארצות הברית בסדרה 'בית הקלפים', מתגלה כשטן בהתגלמותו כשהוא מטיל את מימיו על מצבת אביו ורוצח את העומדים בדרכו לעבר התפקיד הרם בעולם המערבי. גם בקולנוע מצטיירת דמותו של האתאיסט בצבעי שחור או אפרפר. איל הנפט האתאיסט דניאל פליינוויו, דמות שמגלם דניאל דיי לואיס בסרטו של פול תומס אנדרסון 'זה ייגמר בדם', לא רק מוצג כאדם מפלצתי וחסר מצפון, אלא אף נענש על עובדת היותו נטול אלוהים באכזריות מלאת שנאה שאין בה ולו גרם של חמלה. ואילו וודי אלן מציג את דמותו ביצירות כמו 'אדיפוס הורס' (מתוך 'סיפורי ניו יורק') ו'הרומן שלי עם אנני' כלוזר נוירוטי שנכשל ביחסיו עם נשים ורחוק מלהיות סמל מין הוליוודי נחשק.
התרבות כמו מקעקעת באותיות של קידוש לבנה: אם אינך מאמין בקיומו של האל – אזי משהו בך כנראה לא בסדר. דמויות כופרות מורשות להיראות על המסך בתנאי שהן מוצגות כמעוותות או אומללות. לעומתן, דמויות יראות שמים מוצגות בתור לב־לבו של המיינסטרים, הכי נורמטיביים שאפשר. תעשיית הטלוויזיה בדרך כלל מקפידה שלא לפאר כפירה ולא ללעוג בגלוי לאמונות דתיות. כל עוד המאמינים אינם משתייכים לקבוצות דתיות קיצוניות במיוחד, אוונגליסטיות ופונדמנטליסטיות (הנחשבות שק חבטות לגיטימי בממלכת המיינסטרים), הם חסינים מפני ערעור ציני על אמונתם.
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
//
איור: דניאל גולדפרב
