כמה פעמים בחיים רציתי לצעוק, או פשוט לומר מה אני חושבת באמת, ונאלצתי לחנוק או להחניק את דעותיי? כמה פעמים נאלצתי לשייף את דבריי, כדי שיהיו במקום טוב ומאוזן או שיהיו ב"צד הנכון"? כמה פעמים עסקתי בחישוב ההשלכות של הפגנת דעותיי וגנזתי אותן במקום? התשובה המצערת לכך היא המון. ישנם כל כך הרבה שיקולים המונעים ממני ומאחרים להגיד מה אנחנו חושבים באמת. זה לא רק מול מצלמה, בדיון מרובה משתתפים או בשיחה עם נהג מונית. זה מגיע עד ההתנהלות היומיומית שלנו, כמו הערות לילדים שלנו או חוות דעת לחברים. על נקיטת עמדות נחרצות באופן פומבי בכלל אין מה לדבר.
שנים רבות אנחנו הטיפוסים "המצנזרים". מאמנים את עצמנו לסנן ולשתוק, לא להעליב, לא לנקוט צד, לא לפגוע באינטרסים שונים ומשונים; ועוד כהנה וכהנה שיקולים ערכיים יותר – וערכיים פחות. למעשה, בשנות בגרותנו אנחנו מסתובבים בעולם עם צרצר דמיוני בסגנון דיסני על כתפינו, בתפקיד הצנזור שחוזר ומזכיר לנו מה לא כדאי, לא משתלם או אסור להיאמר. עם הזמן רבים מאיתנו הופכים את עצמנו למעין פוליטיקאים מיומנים, שמשחררים אמירות שנשמעות אולי מאוד נחרצות ומלאות ביטחון עצמי, אך לרוב הן עמומות, רחוקות מלהיות מחייבות.
זוהי השרידות האישית שלנו בעולם. הצורך לנווט בין מה שמוחנו מעבד לבין מה שנכון לנו לומר. באופן אישי, עם השנים שכללתי את השליטה המיומנת הזו לדרגת אמנות של ממש. על אוטומט, המוח מסוגל כיום במהלך הדיבור הקולח לערוך שקלול מושכל של כל ההיבטים של דבריי – ורק אז לשחררם לאוויר העולם. על אף שפעמים רבות ברור לי שהדבר הכי נכון לי לעשות הוא פשוט לומר את אשר על לבי, או אז נכנס צנזור פנימי לפעולה ומזכיר לי שבתור חיה מיומנת ומאומנת, בל לי ליפול בקטנות.
**************
לא כולם עשויים כך. בפוליטיקה, למשל, תמיד יהיו הסמוטריצ'ים והיחימוביצ'ים. באמנות יהיו הגרבוזים ובתקשורת האברמוביצ'ים – אלה שתמיד יאמרו את דעותיהם, בלי קורטוב של דיפלומטיה ובלי חשש יוצא דופן מההשלכות. הם לא לבד; ישנם רבים אחרים שגדרותיהם נפלו מזמן, או מעולם לא הוצבו, ואומרים את אשר הם חושבים מבלי לדאוג אם זה מעליב או קיצוני, מתסיס או משניא; ואפילו אם עצם ההיגד מחבל באינטרסים האישיים שלהם.
אז, למי קל יותר? למפטפטים עצמם לדעת או למחניקים ומשייפים את אמירותיהם?
תמיד נראה לי שחייהם של הפטפטנים משוחררי דאגות, במובן מסוים. הם אלה שמתמסרים לזרם התודעה שלהם, כמעט ללא שליטה, ואינם דרוכים וקפוצים כמו האחרים. מהצד השני, הם גם אלה שנושאים באחריות לאמירות שלהם ובוחרים צד; ולא תמיד הצד שלהם יהיה הצד המנצח.
האם זו בגרות או דווקא ילדותיות? שהרי ההבדל העיקרי בינינו לבין הילדים שלנו הוא שילד בדרך כלל פולט את שחשב. עולל טרום שלב הסובלימציה, אין לו שום צורך לסכור את פיו. ילד יכול להעליב חבר, לגלות סוד או לשחרר אמירה בוטה מבלי שירגיש אי־נוחות. תמימות הילדים היא זו שמאפשרת להם לא לסנן דרך פילטר של שיקולים והגנות, אלא לבטא במיידיות את אשר עיבדו במוחם. גם אם מדובר בצרכים בסיסיים אנושיים, במידע רגיש (עד כמה שבגיל שלוש או ארבע מידע יכול להיות רגיש) או בחוות דעתם על העומד מולם.
ילד אינו יכול לשמור סוד, כי הוא גודש אותו עד סף פיצוץ. ילד אינו יכול לשמור לעצמו, או אינו יודע מדוע כדאי לו לשמור לעצמו, את מה שהוא חושב על האדם שלמולו.
לעומת הילדים שלנו, כבני אדם בוגרים אנחנו מכבירים בשיקולים על שיקולים שונים, לפני ששרירי הלשון והגרון מייצרים את המילים. הבגרות הרגשית מאפשרת לנו לחוס על האחר. האינטליגנציה הרגשית מאפשרת לנו לעבד כמה צעדים קדימה, להבין את ההשלכות ורק אז להחליט אם אנחנו מעוניינים לשלם את המחיר או לא.
*********************
אבל ייתכן שהבגרות האמיתית טמונה דווקא בישירות. הבגרות השנייה היא אולי ידיעה והבנת ההשלכות ולמרות זאת, הרצון בדרור אמיתי. בגיל מסוים, במצב תודעתי מסוים, בעקבות אירועים ותהליכים אישיים שמעצבים אותנו מחדש, אנחנו קצים לפעמים בפוליטיקלי קורקט. מבקשים לעצמנו לשחרר את הסכר התודעתי, לאפשר לנהר ה"אני האמיתי" שלנו לשצוף מבלי לחוס על הכפרים הדמיוניים שעל גדותיו.
ודאי נתקלתם בהארה הזו. באנשים שעברו אירועים דרמטיים בחיים, כמו מחלה קשה, פגיעה רגשית או כישלון, ושרוצים לשים סוף לשתיקה ולהעמדות הפנים, לשחרר את הנצרה.
זוהי אולי ההתבגרות השנייה, ההתבגרות האמיתית, שתופעותיה שאולות דווקא מעולמם של ילדים. מעין אינפנטיליות חיובית דווקא, שמאפשרת עולם בו אין חישובים, אין פילטרים; שיש בו אמת פנימית שמבוטאת החוצה בלי חסמים ובלי מכשולים. לשם אנחנו מגיעים כבר בשלים הרבה יותר, עם ביטחון עצמי שמעקר איומים עצמיים ישנים.
השלב הזה נראה כמו חלום כמעט. מקום שבו אנחנו לא חוששים יותר להיות בצד הלא נכון, שבו אנחנו מבינים שתג המחיר של העמימות כבד יותר ברוב המקרים מעול הנחרצות. ההקלה האמיתית שלנו מגיעה רק כשיש הלימה חיצונית ופנימית. ההקלה הזאת תגיע רק כשכבר לא צריך לשאת חן בעיני מישהו או שאין צורך להימנע מעימות כלשהו. היא פשוט תהיה שם, פשוטה וברורה כל כך, כי היא פשוט הייתה שם תמיד. אלה אנחנו שבחרנו לא ללקט אותה ולתת לה דרור, ורק עכשיו מבינים שהאמת משחררת. שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לנשום עמוק – ולעמוד מאחוריה.
.
צילום: thinkstock
/
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
