החודש הלכתי לתרום טרומבוציטים. התייצבתי בשעה היעודה במרכז הרפואי שיבא, מילאתי את הטופס, הפשלתי את השרוול – ונדהמתי לגלות שהתהליך מורכב יותר ממה שדמיינתי. בעודי שרועה על כורסת התורמים, שתי ידיי מחוברות לצינורות המהודקים למכונה, ומראי הכללי מזכיר את האיורים הנלווים למאמרים על האינקוויזיציה, הרהרתי עד כמה לא־מוכנה הגעתי אל האירוע.
למעשה, לא טרחתי לבדוק דבר על אודותיו. לא כמה זמן ייקח, כמה ורידים או ידיים יהיו מעורבים בתהליך, ובאופן כללי מה הולך לקרות.
בעוד המכונות שואבות ומחזירות דם, הרהרתי בשני סמלי מוכנות שנפרדו מאיתנו החודש: בתיה עוזיאל, כוהנת מלאכת היד מכאן, ופול בוקוז, מגדולי השפים הצרפתים, משם.
המשותף לשניים, והשונה כל כך מההווי הישראלי הטיפוסי, הוא ההכנות. "במקרה הכינותי מראש" נוהג לומר כל ילד שגדל בישראל משנות ה־70 ואילך, מחקה את כוהנת היצירה. אבל לא, הגברת עוזיאל לא אמרה את המילה "במקרה". היא אמרה רק "הכינותי מראש". כי הכנה מראש אינה עניין של מקריות. יש בה כוונה ויש בה רצון. יש בה למידה ויש בה שקידה. את ה"במקרה" הוספנו אנחנו, ילידי הארץ הפרועים, רק מאוחר יותר.
זהה הדבר במטבחים. צעירים ישראלים שהולכים לחפש את השראתם ועתידם תחת סינרם של שפים גדולים בעולם, נדהמים מהצורך בתכנון. מטבח ההכנות חשוב לא פחות מהאש היוקדת בזמן הסרוויס. ואם יש משהו שהטירונות אצל בוקוז וחבריו מלמדת אותך, זה שכל מנה צריכה להיות מתוכננת מראש לפרטי־פרטיה. אין אלתורים.
יש מקבילה גם בעולם המשרדי. אצל האמריקאים, למשל, לכל ישיבה יש ישיבת הכנה, ולכל פגישה – חזרה גנרלית. "בואו נעבור על זה עוד פעם, צעד אחר צעד", הם יאמרו בהתלהבות. המאזין הישראלי ירצה בעיקר לעבור לעבר דלת היציאה, צעד אחר צעד.
כי היצור הישראלי הוא חיה בלתי מתוכננת בעליל. תכנון משול בעיניו לעבודה כפולה. שעמום. אפילו חולשה. שלא יספרו לכם כי קפיצה על רימון או חילוץ פצוע הם בלב מורשת הגבורה הישראלית. לא, המבחן הגדול של הישראליות הוא האלתור. איזהו גיבור? המאלתר את מצגתו.
קשה להתחקות אחר שורשי האלתור הישראלי, אבל הקורא החרוץ יוכל למצוא להם סימנים כבר במקורות. "נעשה ונשמע", אנחנו מתגאים כי ככה בחרו אותנו מכל העמים. בטח שככה יבחרו, כי כל עם אחר אמר: נשמע, נתכנן ואז נעשה. ואלוהים בסך הכל מצטייר בתולדותינו כחסר סבלנות. זה אותו האלוהים, אגב, שצוחק כאשר אנו מתכננים, כמאמר הפתגם היידי.
היחידים שלא הפנימו את זה, ובאופן מפתיע, הם דווקא הפרסומאים. הם עוד לא התייאשו מלנסות לשכנע אותנו להתכונן לעתיד: לחסוך, לאטום את הבית, להכין את הרכב, ללמוד מה עושים במקרה של רעידת אדמה. בפרסומות הבחורות מוכנות לכל תרחיש – מצניחה לאוקיינוס ועד מסיבה בווגאס – עם משחת שיניים, תחבושת היגיינית וצבע שיער. במציאות אנחנו מסתובבות עם שורשים חשופים במשרד, פותחות מגירות של מזכירות כדי לגלות טמפון אחד משנת ייצור לא ידועה, כי האירוע החודשי הקבוע תפס אותנו בהפתעה.
ומה שהכי יפה בכל זה: אנחנו לא לומדים. הישראלי, שיודע להסתגל לדברים רבים – מבצורת ועד שיטפון, גם כשהם קורים באותו שבוע – לא מוכן להיות מוכן. "שיחת טלפון בהפתעה" היא לא רק שם של פינה אהובה ברדיו – היא פילוסופיית החיים שלנו.
.
.
צילומים: Arielinson, ויקיפדיה. Arnaldo Magnani, Getty Imagaes
