הכינו את הקלפיות. הבחירות בדרך. הן יתקיימו באביב הקרוב, לכל המאוחר בסתיו. מי שהכריזה על הבחירות היא סמנתה פאוור, השגרירה של ארצות הברית באו"ם, שתקעה לישראל אצבע בעין. האיברים אצבע ועין מחליפים כאן, בגלל הנימוס, את השחקנים האמיתיים שהשתתפו במחווה הזאת. מה שארה"ב תקעה לנו לא היה אצבע, וזה לא היה בעין.
הבחירות בדרך, ואין שום דרך למנוע אותן. הזקיפים על משמר חומת הימין כבר יורים את חיצי האש שלהם על האויבים משמאל, שבגללם באה עלינו כל הצרה הזאת. אשמת השמאל מוכחת בעזרת מתודולוגיית החקירה הקלאסית. מחפשים את אלה שהכי נהנים מהפשע. תראו את צהלות השמאל, אומרים בימין, איזו עוד הוכחה אתם צריכים.
ברק חוסיין אובמה צורף לרשימת הצוררים הארוכה שלנו. פרעה ועמלק, המן וערפאת, אדולף ונאצר. אין דבר, אומרים בימין, תכף מגיע טראמפ ומתקן את הקלקול. ימים חדשים מגיעים. אלף עמונות יפרחו כאן. זה מה שאומרים זקיפי הימין, אבל למעלה־למעלה, בקומה השנייה של הבית ברחוב בלפור, יודעים את האמת. בלטינית אומרים "אלאה יקטה אסט". הפור הוטל. בעברית מדוברת זה "אכלנו אותה". החלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות נחקקה על צוקי ההיסטוריה. זהו. גבולות 67', פלוס־מינוס, תיקוני גבול מוסכמים, ירושלים המזרחית הולכת לפלסטינים.
מירי רגב ממליצה לא לדאוג, כי "יש לנו את טראמפ". עוד חודשיים־שלושה מצב הרוח שלה ישתנה. הסיכוי שהנשיא החדש ייתן לישראל רשות לספח את הגדה, או לפחות את שטח סי, די זהה לסיכוי שהדחפורים של אורי אריאל יפסיקו לנהום ליד בית המשפט העליון, ויסתובבו בשעטה לכיוון הר הבית.
מה שדווקא יקרה יהיה שהנציג של טראמפ, יהודי עם כיפה, יניח את המתווה של הנשיא החדש על השולחן. טראמפ מציל את ישראל. אמנם ההחלטה אומרת שכל ההתנחלות מעבר לקווי 67' אינה חוקית, אבל הגבולות הסופיים ייקבעו בידי הצדדים. וטראמפ יכתיב את הגבולות. זו מפת ברק, מפת אולמרט, מפת קלינטון. פחות או יותר. אירופה תתמוך. הליגה הערבית תתמוך. מדינות המפרץ. גמרנו. חותמים־הולכים. מהיר. כמו בעסקים של טראמפ. שום דבר לא ארוך יותר מציוץ שלו בטוויטר, שום דבר לא פחות נחרץ מסימני הקריאה שלו. הלאה. Enough is enough. וכולם יחתמו. חוץ מהבית היהודי, שתפיל את הממשלה. לא רק בגלל האידיאולוגיה. בגלל הפוליטיקה. מה בנט יכול למכור אחרי שחותמים? טיולים מופרדי בנים־בנות של בני עקיבא? הולכים לבחירות.
–
הליכודניקים החדשים
נספרסו ועוגות גזר על ספות איקאה
נתניהו הגיע אל הצומת שממנו פחד כל חייו הפוליטיים. הלב אומר ימין, הראש מסביר אחרת. לגביו, ההחלטה בעצרת האו"ם היא נוראית. לדעתו, אם הוא עדיין מסוגל לחשוב בצלילות אחרי הזעזוע שלא צפה, שערי הגיהנום הבינלאומי נפתחו. אם לא ילך על מתווה טראמפ, זה יהיה הסוף. לעולם לא נראה נשיא אוהד יותר בבית הלבן, לעולם לא נשיג יותר ממה שנוכל לקבל עכשיו.
הבחירות, הוא מבין, יהיו על עניין אחד. או שמספחים חלק מהגדה והולכים לעימות עם כל העולם, או שמתחילים להתקפל. ביבי מתנדנד. העבר שלו מורה לו ללכת ימינה. לפחות בהצהרות. לפחות בתעמולת הבחירות. שם, בימין, נמצא בסיס הבוחרים שלו. שם הוא באלמנט. השמאל שכח מה זה להיות יהודים. הערבים נוהרים. טילים על נתב"ג. חמאסטן בגדה. תראו מה קרה בעזה. ובכלל, אנחנו מוכנים לשתי מדינות, תמיד אמרתי, אבל אנחנו מדברים על מדינה ערבית ומדינה יהודית. אני אומר את זה בפה מלא, שגם הם יגידו. בלי זה, לא נזוז. לא הקמנו את ישראל כדי לתת אותה לחמאס.
המומחים הפוליטיים, בדיוק כמו העם, משוכנעים שבחירות הן בזבוז זמן וזריקת כסף. כל ההמולה הגדולה מתרחשת כדי לקבוע מי, בתוך כל גוש, מרוויח או מפסיד. אם בנט לוקח בחזרה מביבי את הקולות שנעלמו לו ביום הפאניקה. אם לפיד ממשיך לבלוע את המחנ"צ, או שמפלגת העבודה מצליחה לבלום קצת את הקורוזיה שאכלה אותם בסקרים. בין הגושים, כולם מאמינים, אין שום תזוזה. ככה או ככה, ביבי ימשיך לשלוט כאן. אפילו אם הנס של אלדד יניב יקרה ונתניהו יעוף לכלא – מישהו אחר מהליכוד ינצח.
הימין, קובעת הדעה הרווחת בסטטוסים ובעמודי המערכת – מה כבר ההבדל ביניהם – רק גדל. העם, הם אומרים, נעשה יותר דתי, יותר לאומי, יותר מזרחי. כמו בשלשות ההן בצבא, כולם מטופפים ברגליים, מצופפים שורות, מרימים את היד הנכונה, ומפנים את הראש הזקוף. לימין שור. זו הנחת העבודה של מפלגת העבודה שמחפשת דרך להצטרף לממשלה. זו תפיסת המציאות של יאיר לפיד, שמקווה להיות מספיק גדול כדי לסגור עם ביבי הסכם רוטציה אחרי הבחירות הבאות. זו תפיסת העולם של הרבה אנשים טובים, שהחליטו כי אם אין דרך לנצח את הליכוד מבחוץ, צריך להתפקד למפלגת השלטון ולשנות אותה מבפנים. להעיף משם אנשים כמו אורן חזן ומיקי זוהר, ולשים אחרים.
"שים חמישה שקלים וחצי בחודש", ליאור מאירי מבהיר את האסטרטגיה של 'הליכודניקים החדשים', "וקח מניה במפלגת השלטון".
יש כבר אלפי אנשים שהתפקדו לגוף הזה שמאירי הקים אחרי המחאה של 2011. זה מתחיל להיראות כמו כוח פוליטי שצריך להתחשב בו. מין פייגלינים מהצד השמאלי. דן מרידור הוא האליל שלהם. אם יעבדו כגוש אחד, אולי יוכלו לדחוף כמה מועמדים לרשימה. חוגי הבית שלהם הם כינוסי נספרסו ועוגות גזר על ספות איקאה, אנשים בני 30 ומשהו, מנומסים, אכפתיים, מעמד הביניים. מרכז. בדיוק כמו לפיד. מה הם מחפשים בליכוד.
"'יש עתיד' היא מפלגה דיקטטורית של איש אחד. הליכוד, עם כל הכבוד, זו מפלגה עם מסורת ועומק".
בסוף, אחרי שתוציאו את כל האורן חזנים, תישארו עם ביבי.
"גם הוא נבחר רק בגלל 35 אלף מתפקדים. גם אותו נחליף".
–
ארבעים ומשהו מנדטים
אותה תפילה משמאל, אותה תוצאה מימין
צריך אפליקציה. צריך מתכנת טוב. קואליציות נבנות כאן עם כל כך הרבה תנאים מקדימים. לפיד לא הולך עם מרצ. החרדים לא יתחברו ללפיד. מרצ לא תשב עם הליכוד. גם לא עם ליברמן. יש הרבה תנאי אם־אז בשורות הקוד. ובכל זאת, יש מפתח. לימין, מאז הכנסת ה־18 שהחזירה את ביבי לשלטון (2009), יש 40 וקצת מנדטים. זהו. הימין זה הליכוד, הבית היהודי, ליברמן. יש גם חרדים, שאוהבים להתחבר לימין אבל ילכו עם כל אחד תמורת מספיק כסף. יש מרכז – כחלון, שגם יצטרף אל המנצח. ויש ערבים, שאף אחד פה לא סופר אותם. גם לא בכנסת.
במחנה השני, של המרכז־שמאל, יש גם כן 40 וכמה מנדטים. גם כאן, אלה שלוש־ארבע מפלגות. המחנה הציוני, יאיר לפיד ומרצ. גם כאן, המצביעים של הגוש מסובבים כל מערכת בחירות את חרוזי התפילה שלהם, ומזיזים עם האצבע את ההחלטה. עבודה־מרצ־יש עתיד. זו תמיד אותה תפילה (רק לא ביבי), זו תמיד אותה תוצאה (ביבי).
"זאת המתמטיקה", חיים רמון מחשב, "בלי מפלגת מרכז חדשה זה תמיד ייצא אותו דבר".
שיחה עגמומית. היא מתקיימת במבואה הנטושה של מצודת זאב, מעוז מפלגת השלטון, מתחת לפסל של ז'בוטינסקי. המזנון העתיק, שפעם רחש מתככים ואנרגיית שלטון, כבר מזמן לא עובד. עכשיו הוא בר, שפתוח בלילות לקהל אחר, שמצביע, אם בכלל, למפלגות אחרות. איש לא מחכה למעליות האיטיות. איש לא נכנס, איש לא יוצא. בקומות המשרדים רחש הפעילות היחיד הוא שכשוך מי הקומקום החשמלי שנשפכים על אבקת נס קפה בכוס של פקידה מפהקת. רמון, בטלפון, אמור להציג את המראה. מה שקרה למפלגת העבודה שלו קורה עכשיו לליכוד. פעם, בנאום הלווייתנים שבאים להתאבד על חוף, הוא הזהיר את מפלגת השלטון הישן.
"כן, גם הליכוד מסתאב, אבל זאת לא הבעיה. אם לא יהיה מעבר בין הגושים, לא יקרה כלום. ובלי מפלגת מרכז חדשה, כמו קדימה, זה לא יקרה. מה שצריך", הוא דוחף את הפרויקט החדש שלו, "זה לבדל בין היהודים לדו־לאומיים. אלה שרוצים מדינה יהודית, ואלה שמובילים אותנו למדינה דו־לאומית. היהודים", הוא חוזר ומדגיש, "היהודים נגד כל השאר".
–
מפלגת העניים
נדפקים – ומקטרים בוואטסאפ
לאדם הלא־ליכודניק, שדה הקרב הפוליטי נראה די ברור. בצד אחד נמצא המחנה שלו. שפוף, מוכה, שמרגיש כי המדינה ההיא, של 'אסקימו לימון' ו'הלהקה', הפכה להיות סט ענקי לסרטים של ג'ורג' עובדיה. סצנת הסיום של 'הלהקה', כמו סצנת הסיום של יצחק רבין על המרפסת, 'שיר לשלום', תישמע היום כמו שירי החלוצים על הגורן. את מי זה מעניין.
הלא־ליכודניק רואה הדתה, רואה הסתה, רואה חוקים לאומניים, רואה טוקבקים. הימין חוגג, הוא מרגיש, הימין רוקד לו על הקבר. אבל בימין, רואים תמונה שונה לגמרי. רמת הקיטורים של אנשי הליכוד גבוהה יותר, והרבה יותר נואשת. השמאל בכל זאת יכול לחלום על עתיד אחר, הימין תקוע בתוך הווה מתסכל. הוא כבר הגיע, וכלום לא קורה. לא למדינה, בטח לא לו. אם כבר, הכל יותר גרוע. גם הוא, הליכודניק, יודע לקרוא את תלוש המשכורת. גם אצלו דופקים בבוקר מההוצאה לפועל. גם לו לקחו את הרישיון ואת הדרכון. העניים נדפקים יותר, והליכוד היא מפלגת העניים (ר' סקר 'ליברל'). הנחמה היחידה שנותרה היא כאב הלב של השמאל. שייחנקו. אבל כמה אפשר ליהנות מהמפלה של היריב.
קיטורי הליכודניקים לא מתרחשים ברשת. לא בזו הגלויה. אבל בכל מפגש, בכל שיחה, ובעיקר במאות קבוצות הוואטסאפ של כל מיני פעילים. הנימה ברורה לגמרי. בדיוק כמו אנשי השמאל, גם הם לא סובלים את ביבי. הוא רק הלברון ג'יימס שלהם. כל זמן שהוא מנצח בשבילם, הם מוכנים לבלוע את האופי הנורא, את השקרים, את משוגות שרה, את החיסולים של האנשים שהם אהבו, כמו גדעון סער או סילבן. רק בטוקבקים הם משקרים. איזה מנהיג. איזו הופעה. מי יכול עליו. בוואטסאפים האמת יוצאת. עכשיו, אפילו האנגלית האמריקאית שלו, הגאווה האחרונה שנותרה, פועלת נגדו. מה היא עזרה לו מול אובמה.
–
20־60־20
תורת המספרים הליכודניקית
המתמטיקה לא משקרת. כדי להחליף את השלטון, 200 אלף מצביעי ליכוד צריכים לעבור למחנה השני. בערך חמישית ממיליון המצביעים שלו בבחירות האחרונות. שישה מנדטים שייגרעו מגוש הימין ויתווספו למחנה המרכז־שמאל. ההנחה כי לא ניתן להזיז אותם כבר התקבעה כמו אקסיומה, אבל בתוך הליכוד מסתובבים, כבר עכשיו, 400 אלף איש שרוצים להצביע אחרת (ר' סקר 'ליברל').
מיליון אנשים הצביעו ליכוד. אחרי עשורים בשלטון, חמישית מהם כבר תלויים בו ממש. אותם לא תזיז. הליכוד זו הפרנסה. הם מכירים באופן אישי וישיר מישהו מבכירי המפלגה. מי שמכיר את השליט, נהנה באופן ישיר מהממסד. ג'וב, קשר, פתיחת דלת. לפעמים זו רק נוכחות של הבכיר בבר מצווה של הבן. גם כבוד זה משהו. אבל יש עוד 800 אלף שסתם מצביעים. בגלל האידיאולוגיה. בגלל האלטרנטיבה שאין. בגלל ההרגל. בגלל הזהות.
"אני לא יודע איך לנסח לך את זה", חבר ותיק במפלגה מתפתל, "אבל הייתי עם מירי רגב בכמה מפגשים, והרגשתי בודד לגמרי".
כן.
"לא, אני מתכוון, היינו שם רק שני אשכנזים. אני והבעל של מירי".
יש איזשהו מִתאם בין מוצא לאופן ההצבעה. אסור להתעלם מזה. אבל מי שמנסה לפתות מצביעים מזרחים בעזרת מועמד עם הצבע הנכון – נופל. זה קרה עם מופז, זה קרה עם עמיר פרץ. מנגד, עד היום, לא היה לליכוד מנהיג מזרחי. המוצא הוא רק חלק אחד במשוואה, ולא בטוח שהוא החלק החשוב.
בכיר אחר, שכבר ניהל כמה מערכות בחירות, מסכים לנדב עצה. מה באמת צריך לעשות כדי לקחת את השלטון. נניח שהיית צריך לייעץ ללפיד או למחנה הציוני. "הם צריכים לעקוף את ביבי מימין".
הבכיר הזה קיצוני מנתניהו. הוא שייך ל־20% ממצביעי הליכוד ששוקלים גלישה ליותר־ימין. חלק מהם יצביעו לבנט. אבל הם רק חלק מבוחרי הליכוד שחושבים כי הנציגים שלהם לא באמת מייצגים אותם. יש שם, במאגר מיליון המצביעים, עוד כמעט 20% שדווקא מחפשים מפלגה מתונה יותר.
200 אלף איש. שישה מנדטים. הם שם, רוצים לזוז למרכז, ואף אחד לא לוקח אותם. גם לא יאיר.
.
איור: מיטב מובשוביץ
.
