חשבתי על זה לעומק והגעתי למסקנה שהחד־משמעי, הפשטני, הבלתי ניתן לערעור, המוחלט, הטוטאלי, השחור או לבן הוא ההפוך־על־הפוך החדש. בישראל של ימינו, כלומר. השיח בישראל חד־ממדי ופשטני כיום, עד לרמת הבנאליה, יותר מאי פעם. ישראל נחלקת ל"פטריוטים" ו"בוגדים", ל"ציונים" מול "בוגדים", ל"ימנים" מול "בוגדים", ל"מרכז שפוי/מתלבט" ול"בוגדים". אפילו שמאלני כבר אי אפשר להיות. כי המילה הזאת, "שמאלני", התרוקנה מערכיה האידיאולוגיים, ההיסטוריים, הערכיים, האינטלקטואליים והתחלפה במילה אחת: "בוגדים". שחור מול לבן. ימין אחד גדול (מאוד) מול כל ה"בוגדים".
על פניו, זה עושה את החיים יותר פשוטים ואת השיח הרבה יותר ברור. ברור עד למאוד מי בטובים ומי ברעים, מי בנאמנים ומי בבוגדים. החלוקה נעשתה, היא פשוטה וחדה: 90 וכמה אחוזים שהם לא בוגדים מול כל אלה שהם, ובכן, בוגדים. יש כמובן תתי־חלוקות מאוד בלתי סלקטיביות לז'אנר הזה: ישראלים מול ערבים, יהודים מול מוסלמים ויהודים מול אנטישמים (לברון ג'יימס, למשל), אבל, בגדול, נורא קל להתמצא במרחב הישראלי החדש הזה וגם למקם את עצמך על הציר של הטובים למול הבוגדים. אבל זו אשליה; האבסולוטיות הזאת היא רק למראית עין והיא ההפוך־על־הפוך החדש. בפועל, אין ימין בישראל. כי אין דיון אידיאולוגי בישראל. מה האידיאולוגיה של הימין? פטריוטיזם? זו אינה אידיאולוגיה. זו נטיית לב. אז שנאת ערבים? זו אינה אידיאולוגיה. זו הפרעה נפשית. אז בטח נאמנות למדינה. לא, גם זו אינה אידיאולוגיה, כי אם בחירה חברתית וקטגוריה בהשתייכות שבטית. אז אולי ציונות? נו, באמת. מהי ציונות? יש שמבלבלים בינה לבין דמוקרטיה. יש שחושבים שהיא בכלל זרם חדש ביהדות. יש שסבורים שציונות היא בכלל תנועה חינוכית. יש שסבורים כאן, בתוכנו, שציונות פירושה נימוסים נאים. בקצרה, העניין הבסיסי למדי של יישוב העם היהודי בארץ ציון אינו מובן עוד לאף אחד מאזרחי המדינה. חיילים מתבלבלים בין טוהר הנשק לבין ציונות. רופאים מתבלבלים בין שבועת הרופאים לבין ציונות. "ציונות" הפך למושג ערטילאי, מקושקש, ריק מתוכן ואפילו מעט סתום, שלתוכו ישליך כל ישראלי, ברצותו, איזה ערך, תכונה והתנהגות שימצא להיות מתאימים. לטעמי, הפרויקט הציוני הסתיים. ומכאן: הציונות מתה. העם היהודי התיישב בארץ ישראל, ולראשונה מאז היציאה לגלות יש רוב ליהודים בארץ ישראל על פני אלה בתפוצות. בטניס אומרים "Game, Set and Match". באלגברה אומרים "מ.ש.ל". הסתיימה הציונות. עכשיו יש כאן משהו חדש, אחר. אולי ישראליות. אולי מלחמת אחים. אולי כאוס. אולי פשיזם יהודי. אולי אמוק. אולי סתם גנון שיצא משליטה. הסיפור הזה של הציונות – שכולם נאחזים בו כאידיאל המוסכם האחרון שנותר לישראלים – חלף כלא היה.
–
ולתוך הוואקום הזה, ההיסטורי, צריך תמיד להיכנס משהו. ומה שישראל של ימינו מכניסה זו חרדה קיומית הישרדותית. כן, כן, בחזרה לנקודת ההתחלה, להרגלים הרגשיים הישנים, להתניות הפבלוביות ולחרדות הפוסט־גלותיות המוכרות – קמים עלינו לכלותנו (סכינאים פלסטינים, עורפי הראשים של דאעש, איראן המתגרענת, אירופה האנטישמית, אמריקה הבוגדנית ואפילו יהודים וישראלים שפשוט מסרבים להכיר בעובדה שישראל מצויה בסכנה קיומית של ממש וקמים עליה לכלותה מבחוץ, מבפנים, מהצדדים, לגובה, לעומק ולרוחב). אז מה עושים? מה שעשינו תמיד, כאומה – מתבצרים פנימה. אלא שהפעם מנגנון ההתבצרות שונה. אם בעבר מנגנון ההתכנסות פנימה התאפיין בלכידות ובזהות אינטרסים כלל־לאומית, כיום הוא מתאפיין בבידול מול האחר. כל מי שאינו חרד להישרדותה של מדינת ישראל הוא בהגדרה "בוגד". וזה עניין חמקמק במקצת – מכיוון שיש בין הללו שאינם חרדים לקיומה גם ראשי שב"כ, ראשי ממשלה לשעבר ולא מעט אנשים ששכלם אינו ריק לחלוטין. מה עושים? החוצה אל מחוץ למחנה. כי במלחמה כמו במלחמה. שקט, יורים וכו'. ובישראל, יורים תמיד והשקט נדרש תמיד, גם כשאין יריות וגם כשהמולת המציאות הסותרת את כל הנחות היסוד הפרנואידיות והחרדתיות האלה מחרישת אוזניים. אז מחלקים את העולם כולו לאוהבי ישראל מול שונאיה ומעמידים פני שגרה, כי ביונסה צפויה להגיע בקיץ להופעה ויש לנו הישגים גדולים בתחום אפליקציות הניווט מונחה הג'י־פי־אס.
וכאן נוצר פרדוקס לוגי מעניין – אונה אחת של הנפש וההכרה מבקשת לייצר מראית עין של שגרה ונורמליות ואונה אחרת מוציאה להורג נערה עם סכין, אחרי שכבר כותרה על ידי עשרה לוחמים. הפער בין ההופעה של ביונסה בקיץ לבין סצנות הלינץ' המטורפות בחדשות הערב מערער את הנפש. אין מה לעשות. פערים כה קיצוניים בין "הישג לישראלים באליפות אירופה בג'ודו" לבין "המחבל נוטרל" גורמים לנפש לתזזית ולחוסר יציבות. והנפש, ברייה חמקמקה שכמותה, מבקשת יציבות, שקט, בהירות. וכיצד משיגים בהירות ושלווה בעולם מעורער? נכון. נאחזים באמיתות גדולות. זו אחת הסיבות להתחזקות הדתית בכל העולם, זו גם הסיבה שישראל נחלקת ל"בוגדים" מול "נאמנים". כי בעולם קורס, כאוטי, מעורער מחרדה ובלתי מובן – ההיגיון היחיד שניתן להכניס לראשם של אנשים הוא היגיון בסיסי, גם אם הוא נעדר כל היגיון.
אבל זהו, שההיגיון הבסיסי הזה הוא ההפוך־על־הפוך החדש. מכיוון שמתחת לרוח הרעה הזאת, מתחת לנחשול הלאומנות המטורף ששוטף את המדינה, מתחת לגלים השוצפים של השנאה, של האלימות המשתוללת ברחובות (ולא רק כנגד סכינאים פלסטינים), מסתתרת ציניות גדולה של פוליטיקאים, שמזינים את החרדות הללו, כמו גם מתייצבים לצד נפגעי החרדה (אותה הם עצמם החדירו לראשם), משיקולים אלקטורליים ציניים לחלוטין. אחד מבקש לשמור על כיסאו באמצעות זריעת פחד (נתניהו). אחת מתחנפת למתפקדי הליכוד מתוך ראייה צרה של המיקום הבא שלה בפריימריז תוך ביצוע טיהור תרבותי במדינה (מירי רגב). אחד משרת נרצע של האינטרסים של הסקטור המתנחלי ועל הדרך מנסה לקושש לעצמו עוד קולות מהעדר העצום של הישראלים הפרנואידים (בנט). אחד קורץ שתי העיניים במקביל לכל המגזרים, כמו שבשבת בהתקף אפילפסיה (יאיר לפיד). אחד מתחנף ל"מרכז", בשם איזו "אחדות" פיקטיבית, כמו גם פוזל ימינה ("המחנה הציוני"? באמת, מר הרצוג?). אחד קורץ ל"ישראל החברתית" ובפועל מעביר את מתווה הגז השערורייתי (בעצם, שניים: כחלון ודרעי). ואחדים מדברים אל הציבור הפלסטיני במקום לדאוג לאינטרסים של אזרחי מדינתם ובוחריהם (הח"כים הערבים). ובקצרה, מתחת לאמת המוחלטת הזאת מסתתר שיח דו־משמעי, לעתים תלת־משמעי. השיח המופשט הזה – הציני, נעדר האמת המוסרית, הערכית והאידיאולוגית, שמתנהל רק בדיאלוג מול אינטרס צר ורגעי – מפשיט את ישראל מכל ערכיה ומייצר פער פתולוגי, בלתי ניתן לגישור בין "האמת" (בוגדים מול נאמנים וגו') לבין החארטה, הבלוף. והציבור יודע שהפוליטיקאים שלו מבלפים ומחרטטים וציניים וצבועים ושקרנים ואינטרסנטים ואפסים די גדולים, באופן כללי, אבל הוא זקוק לאמת האבסולוטית כדי לא לקום עליהם ולבצע בהם מעשים נוראים. כי אחרי הכול, אם יכיר הציבור בכך שמירי רגב צינית, שלפיד אופורטוניסט, שנתניהו דואג לאינטרס הפרטי הצר ביותר שלו בלבד וגו', הוא יידרש לעשות מעשה. אבל בישראל של היום אי אפשר עוד לעשות מעשה. מיליון איש יצאו לרחובות כדי לתבוע קצת איזון חברתי. זה נגמר בכלום בריבוע. נתניהו הבטיח לסכל את הגרעין האיראני. זה נגמר בהסדרת הפרויקט הזה בתיווך המעצמות. תקציב הביטחון מהווה כמעט רבע מתקציב המדינה, ותחושת הביטחון האישית לא הייתה בשפל שכזה כבר הרבה שנים. הכול בוקי סריקי. הכול אחיזת עיניים. והציבור מבין זאת. בדרכו. אבל הוא מפחד מההכרה הזאת, אז הוא נאחז בוודאויות היחידות שמותרות לו.
תסמין ידוע במהלך התקף חרדה או בשעת פחד גדול הוא שהאדם חוזר להתנהגויות אוטומטיות מילדותו. הוא קורא לאמא, הוא עושה במכנסיים, הוא פורץ בבכי. אנשים מבוגרים, בשעת חרדה, חוזרים להיות ילדים. המסננים והמגננות שצברו לאורך השנים מתמוססים, והם חוזרים לחשוב ולנהוג כילדים בני שלוש. למה? כי הם מרגישים ראשוניים. הם מרגישים בטוחים בהתנהגות הזאת. היא לגיטימית. היא נעדרת שיפוט. ישראל של ימינו מתנהגת כמו ילד בן שלוש ששב לעשות את צרכיו על עצמו. העולם בחוץ גדול ומפחיד ומורכב, והסיטואציה בלתי נתפסת, אז חוזרים לבכות ולהתקרבן כמו ילד. כי זה המקום המוגן היחיד שנותר. אבל גם המבוגר הזה, שעושה במכנסיים בשעת פחד גדול, זוכר שהוא מבוגר, גם כשהוא נוהג כמו ילד. וזה ההפוך־על־הפוך החדש בישראל – ההבנה שהאומה הזאת מתנהגת כמו תינוק מטומטם, ובאותה נשימה ההיאחזות באקטים התינוקיים והמטומטמים האלה כמעטפת הגנה נפשית למול הפחד שגורם לנו להתנהג כמו תינוקות מטומטמים. וחוזר חלילה. נקלענו ללופ לאומי נפשי הרסני, אובדני. נקווה שיתעורר המבוגר האחראי שייתן לאומה הזאת סטירת לחי מצלצלת, לפני שהתינוק ישפוך את עצמו אל מותו, ביחד עם המים.
–
