"אמרו לי שגובה עוזר", נוהג יאיר לפיד להתבדח, "הכי נורא זה בפגישות עם שגרירים סקנדינבים, הם כל כך גבוהים. כשנפגשתי עם ג'ו ביידן הוא אמר לי שאם היה לו את השיער שלי הוא היה נשיא ארה"ב. אמרתי לו שאם היה לי את הגובה שלו גם אני הייתי כבר נשיא ארה"ב".
בשיחות פרטיות לפיד מתגאה בעובדה שרעייתו ליהיא גבוהה ממנו בכמה סנטימטרים, בצילומים מהמסע שלו לכיבוש משרד ראש הממשלה הוא מעדיף להצטייר כגבוה יותר מכפי שהוא במציאות. כי אצל לפיד, הכול מתוכנן עד הפרט האחרון, שום דבר לא נשאר ליד המקרה. כל פרט בלוקיישן של הנאום הבא, כל פסיק באותו הנאום. היכן יתראיין, וגם מאיזו זווית הוא יצולם. ואם נחזור לעניין הגובה, גם הצלם של 'יש עתיד' שמלווה את המנהיג יודע כבר לצלמו כך שלפיד נמוך הקומה ייראה גבוה יותר.
******************
המסע שלו לראשות הממשלה החל מיד אחרי הבחירות. מי שחשב שלפיד – שצנח מ־19 מנדטים ל־11 – יתאבל על ההפסד בבחירות, לא מכיר את האיש ואת סביבתו. "דני וסלי, חברו, יועצו הקרוב ואיש סודו של לפיד, לא ינוח ולא ישקוט עד שיהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה", אומר אדם שעבד בעבר עם יו"ר 'יש עתיד'. לפיד שאפתן. הוא נעול על המטרה. משוכנע שהדרך הקצרה אבל האינטנסיבית שעבר בפוליטיקה כבר מכשירה אותו להנהיג. "אין מסלול הכשרה לראש ממשלה", הוא אומר לבני שיחו, ומזכיר שגם קלינטון היה רק מושל של מדינה קטנטנה לפני שנבחר לנשיא, "עכשיו אנחנו בונים בסבלנות, אבן אחרי אבן".
האבנים מונחות בקפידה. התקרבות לחרדים; שבירה ימינה; הזרקת נופך "מדינאי" למותג האישי, מעין מיצוב כשר חוץ אלטרנטיבי; וגם התרחקות מנושאים כלכליים שעלולים להזכיר שפעם, לא מזמן, היה כאן שר אוצר בשם לפיד, שהפופולריות שלו ירדה בהתמדה. גם הוא עצמו מעדיף, כנראה, לשכוח את אותה תקופה. כמה דקות אל תוך שיחתנו הראשונה הוא מייצר את פליטת הפה הפרוידיאנית הבאה: "אל לורן פביוס ידידי הגעתי אחרי שהייתי שר החוץ, סליחה, שר האוצר".
.
כשלפיד צד ליכודניקים
בתקופה האחרונה ליווינו את הקמפיין שלו. בחצי השנה האחרונה לפיד נוסע בארץ ובעולם, נואם באירועים ובמסיבות עיתונאים; וממשיך בסיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו במרכזי ערים. בפרק הפוליטי הזה, הכנסים מתקיימים בערים שהצביעו לליכוד באחוזים גבוהים. לפיד, סוקריו ואסטרטגיו, מכוונים אליהם. אל הימין הרך ואל מאוכזבי נתניהו שבתוכו. האנטי־ביבי, מכנים אותם במטה. "ליכודניקים של בגין" שכבר לא מרגישים נוח בליכוד, שחשים שמפלגתם נכבשה על ידי שיח קיצוני ושמנהיגה מנותק. על פי פילוח שנעשה ב'יש עתיד', ישנו אוקיינוס של כ־30 מנדטים שאפשר להזיז ממקום למקום. כמיליון מצביעים בכל רחבי הארץ, אשכנזים ומזרחים, נשים וגברים, תושבי הפריפריה והמרכז שמתעניינים בשכר הדירה יותר מאשר בהר הבית, שאוהבים את ישראל, אבל אוהבים לא פחות את החיים עצמם. במטה של לפיד הם נקראים "בית התפוצות" של החברה הישראלית.
בשבועות האחרונים ביקרו לפיד וחברים מסיעתו בטבריה, באר יעקב, באר שבע, נהריה, חולון, מעלה אדומים, קריית אונו, מודיעין ופרדס חנה. במטה של לפיד מאמינים שאם יצליח להגיע פיזית אל אחוז ניכר מתוך אותם מיליון מצביעים פוטנציאליים, יזכה בבחירות. הוא חזק במפגשים האישיים. אנשים נכבשים. הרבה נלמד מהמסע הפיזי שעשה ברק אובמה בדרך לכיבוש הבית הלבן. גם שם, ההגעה הפיזית ל"פריפריה" האמריקאית הצליחה להביא למפלגה הדמוקרטית קולות שלא חלמו עליהם בעבר. היועצים של לפיד למדו טוב־טוב את השיטה. את העבודה הסיזיפית. את הדרך לגעת בקהל. את הפגנות החמלה האנושית, את הניסיון לפתור בעיות מקומיות ולהוכיח לאחרון האזרחים שהמועמד שם בשבילו. המועמד עצמו, בשר ודם, הוא ולא הדגל או ההמנון או הסטיקר. אנשים מחפשים את האינטראקציה הזאת, מסבירים ב'יש עתיד'. במרכז יש לאזרחים יותר נגישות לשלטון, בפריפריה פחות. כשלפיד מופיע מולם, הם מאמינים לו. במעלה אדומים שטחו בעלי עסקים קטנים את טענותיהם, בנתניה דיברו על סוגיית דיור מקומית. לא תמיד אפשר לפתור את הבעיות, אחרי הכול אנחנו באופוזיציה, מזכירים ב'יש עתיד', אבל לפעמים אוזן קשבת היא פתרון לא פחות מהפתרון עצמו.
בערב קר, בשכונה חולונית הגובלת בבת ים, המתנ"ס המקומי מלא עד אפס מקום. רבים יושבים על המדרגות. ראש הסניף המקומי מספר ש'יש עתיד' סייעה לנער עם צרכים מיוחדים שהיה זקוק לכיסא ממונע. הכיסא הגיע השבוע. האולם רועד ממחיאות כפיים. ואז עולה לפיד. הבמה מקושטת בתשעה דגלי ישראל. היו"ר הקומפקטי נראה כמו המלך המשיח. שלא כמו אהוד ברק – גם סחבק, גם מנהיג. מלא חמלה ואמונה, שאם רק ייתנו לו הזדמנות הוא יעשה את זה נכון. מדבר על דפנה מאיר מעתניאל ועל אלון בקל שנרצח בפיגוע בדיזנגוף; אומר שלנצח נישן עם החרב מתחת לכרית; מודיע שהוא מתנגד לתכנית התנתקות חד־צדדית, אבל רוצה כמובן להיפרד מהפלסטינים. וגם ממתיק סוד עם המאזינים, תוך שיחה על יחסי החוץ שלנו ומתיחת ביקורת על הממשלה: "על הקירות בכור האטומי יש עדיין כתובות בצרפתית", הוא מזכיר את היחסים שהיו לנו עם אומת הבגט פעם, לפני שאירופה החלה להפנות לנו עורף.
.
כשלפיד תוקף את השמאל
הנאומים של לפיד קבועים. כמעט תמיד תהיה בדיחה קטנה, בסגנון "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך", או "בשנות ה־70 היה לנו כאן חינוך מפואר, ותאמינו לי שכתלמיד ניסיתי להוריד עד כמה שאפשר את הרמה". הוא מזכיר את השחיתות ואת העברות הכספים הקואליציוניות. תמיד ידבר על חיילי צה"ל שהם הילדים שלנו ועל האנשים הנפלאים במדינה הנפלאה והשלם שגדול מסך חלקיו ועל דיאלוג בין כל חלקי החברה, א־לה ריבלין. הוא רוצה מדינה בטוחה, צודקת, יהודית, דמוקרטית. את החלקים החזקים הוא אומר בלחישה דרמטית. בפאתוס. במרבית הנאומים יזכיר סקר שראה לאחרונה, בו עלה כי רוב האקדמאים בעלי המשפחות שוקלים לעזוב את הארץ; ומספר איך תובע בבית המשפט זכה בפסק דין אחרי שמונה שנים וחצי, אבל לא שמח על הזכייה מפני שארבע שנים לפני כן הלך לעולמו. בדרך כלל יתאר איך פגש בבית החולים סורוקה את רסאן עליאן הדרוזי, מח"ט גולני הפצוע, שנעלם מבית החולים כדי לחזור לשדה הקרב; ואז קושר אותו איכשהו לאיסורי הרבנים להשכיר דירות לערבים. לרוב יסיים בסיפור חיובי על בית השאנטי.
וזה מצליח. על פי הסקרים האחרונים שפורסמו, המפלגה כבר נושקת להישגה המקורי מ־2013: בין 15 ל־18 מנדטים. בחלק מהסקרים הוא בשוויון עם 'המחנה הציוני'. בתרחישים מסוימים כבר עקף את הרצוג וחבריו. עם זאת, בניתוח הסקרים האלה מגלים שהתזוזות הן עדיין בתוך המחנות עצמם. אותה קניבליזציה בתוך המרכז־שמאל ובתוך הימין. האקס־ליכודניקים עוד לא נוהרים בהמוניהם אל לפיד.
בסביבתו של לפיד אומרים שהמאבק שלו בשמאל לא נולד במוחו של יועץ אסטרטגי. לפיד תמיד היה מרכז־ימין בדעותיו. לפיד מרבה להזכיר את עברו העיתונאי והפוליטי של אביו טומי. מספר שבעצמו חילק ב־1981 סטיקרים של מח"ל. בנאומיו כמעט תמיד יזרוק עקיצה לכיוון השמאל: "השמאל רוצה שנמשיך להיות עם הפלסטינים בשם השלום". ו"השמאל הגיע לאובדן דרך בכל מה שקשור לנושא המדיני". לא אחת הוא מתחבר לנרטיב הרווח בסביבת נתניהו, בסגנון: "שתיקת השמאל מול שקריו של אבו מאזן היא אובדן דרך מוחלט". עמוד הפייסבוק שלו מלא באמירות דומות: "משהו רע עובר על השמאל. הניסיונות שלהם להצדיק את הפלסטינים בכל מחיר הפכו להיות הדבר היחיד שהם מביאים לשולחן הפוליטי. הקריאה של זהבה גלאון וחבריה להבין את הצד השני היא קריאה מתנשאת".
גלאון עצמה דואגת לתקוף בחזרה את לפיד בפייסבוק בכל הזדמנות. איתן כבל סונט בשיחתנו איתו כי "ההתחזקות של לפיד בסקרים היא פועל יוצא מהעובדה שאנחנו נתנו לו לשחק כמעט לבד אחרי הבחירות. מותר לו לחשוב שהוא יהיה האלטרנטיבה, אבל הוא לא יהיה. עם כל הכבוד ללפיד, אף אחד עוד לא נהיה ראש ממשלה מהופעות בשבתות תרבות". ועמיר פרץ מוסיף: "מבחינה מדינית הוא מנסה להיות בשני מקומות ובסופו של דבר לא מציע כלום. כך גם בתחום הכלכלי. ההתקפות שלו על השמאל הן פופוליזם לשמו שעלול לפגוע בצורך לבנות מחנה רחב שיילחם בשלטון של בנימין נתניהו".
.
רוצים לקרוא את המשך הכתבה? לחצו כאן ותוכלו לקבל במתנה את הגיליון החדש של ליברל
.
איור: אלון ברייאר
