fbpx

כמה תסריטים למלחמה הקרובה // שי גולדן

0

כולם מדברים על מלחמה בצפון בקיץ הקרוב. אולי באביב.

בעצם, כשאני חושב על זה: האביב כבר כאן והקיץ ממש מעבר לפינה. ואני גר בצפון.

ואני לא אוהב מלחמות. לא עם חזבאללה, ולא עם סוריה, ולא עם אוהדים של הקבוצה היריבה. אבל המלחמה, הם אומרים, בצפון, היא בלתי נמנעת. כי בצפון יושב החזבאללה (תזכורת: גם אני יושב בצפון. רק שבצפון אחר), והחזבאללה חמוש עד מעל לראשו בטילים לטווח קצר, בינוני, ארוך ובינוני־ארוך. ובספר המבריק 'תולדות הלחימה' של ג'ון קיגן כתוב שמעולם לא היה ברשות צבא נשק שהוא לא השתמש בו. ושצבאות, משחר ההיסטוריה, לא יושבים על תחמושת ועל נשק כדי להתהדר בהם, כי אם כדי להשתמש בהם לבסוף. כי טיבו של צבא וטיבו של נשק הם הפעולה ההכרחית של צבא ושל כל כלי נשק: מלחמה באמצעות כלי נשק.

אז צריך להוריד מהשולחן את האפשרות הסטטיסטית שחזבאללה אגר את כל הטילים האלה רק לצורך אכלוס מחסנים ומצבורים ומסתורים, ושבכוונתו להשתמש בהם, כי זה מה שצבאות בעלי נשק עושים לאורך ההיסטוריה.

ונזכרתי בשיחה שניהלתי עם פרשן צבאי די רציני, של אחד מכלי התקשורת היותר רציניים, בעניין המלחמה בצפון; והוא אמר לי, בגדול, שלחזבאללה יש יכולת שיגור של כאלף טילים ביום, לפחות בפרק הזמן של השבוע הראשון של המלחמה, עד שצה"ל יפגע ביכולת הזאת בצורה משמעותית. ושמבחינה סטטיסטית, גם אם 95% מהטילים ייורטו או ייפלו בשטחים לא מיושבים, עדיין: 5% יפגעו בשטחים בנויים ומיושבים, שזה אומר כ־50 נפילות ביום בלב אוכלוסייה עירונית מיושבת בישראל.

וגם אם רק 10% מה־50 הללו יפגעו בבתים שתושביהם לא ברחו או נמצאים במקום אחר, זה אומר שבכל יום במשך שבוע צפויים חמישה טילים, מבחינה סטטיסטית, לפגוע בבתים מיושבים לגמרי וחמישה מוקדים כאלה כפול 20 או 30 הרוגים ביום בשבוע, מבחינה סטטיסטית, הם דבר שמדינת ישראל, במצבה הנפשי הנוכחי, אינה מסוגלת לעמוד בו בשום תסריט.

ועוד אמר לי הפרשן הצבאי הרציני ש־200 עד 300 הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בשבוע הראשון הוא התסריט הכי אופטימי שמציירים בצה"ל לקראת המלחמה הקרובה (באביב או בקיץ הקרובים, כן?) ושהמקום הכי בטוח להיות בו הוא ירושלים, כי שם נמצאים גם פלסטינים תושבי מזרח העיר, וגם מקומות קדושים לאסלאם, ואף מוסלמי לא יירה טיל שעלול בטעות לפגוע בכיפת הסלע; כך שעצתו הייתה לקחת את המשפחה לירושלים בשנייה שנשמעת הצפירה הראשונה.

וחשבתי על זה שאין לי משפחה או קרובים או חברים בירושלים, וגם שהווייז תמיד יוצא מדעתו בניסיונות הניווט שלו בעיר הבירה שלנו. וחשבתי שהכי נכון מצידי יהיה להמר על מזלי הטוב ולהישאר בביתי, להסתגר בממ"ד ולסמוך על אלוהי הסטטיסטיקה, שיחליט מבחינה סטטיסטית לא לפגוע בי או במשפחתי.

ופרשן רציני אחר, מכלי תקשורת מאוד רציני, אמר שהתסריט האופטימי היחיד שהוא מסוגל לצייר הוא כזה שבו הרוסים מחזיקים את החזבאללה קצר ומרסנים גם את צה"ל, ובפועל הופכים לדמות מאוד דומיננטית במזרח התיכון; דבר שיאיים על האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון ועלול לגרום, באופן אירוני, להחלטה אמריקאית לתת לחזבאללה ולישראל להקיז קצת דם הדדי, בכדי שתידרש מעורבות אמריקאית באזור שבו הרוסים מנסים לסמן טריטוריות.

ועוד הוא אמר שעומד סיכוי לא רע שפוטין וטראמפ יחליטו על פקס רומנה חדש במזרח התיכון ועל איזון אסטרטגי של אינטרסים; דבר שהוא רע מאוד לישראל, מהבחינה הזאת שהרוסים אדישים לדם ישראלי וערבי, ועלולים לעודד מצידם שפיכות דמים הדדית כדי להראות לאמריקאים מי בעצם הבוס בשכונה.

ובגדול, הוא אמר, מלחמה היא בלתי נמנעת, וכנראה גם הכרחית כדי לייצב את מפת המזרח התיכון החדש, אחרי האביב הערבי של אובמה, ושרצוי להתרגל לרעיון שחיינו ודמנו הם, כפי שהיו, קלפי מיקוח מאוד זולים במאבק הפנימי בין המעצמות על שליטה במזרח התיכון, שהוא אזור שלא ברור כבר אם הוא נחוץ כלל לאחת מהמעצמות מבחינה אסטרטגית, אבל ברור לכל אחת מהן שאסור לה לוותר עליו ולהפקיר אותו לשנייה, ולו בשם הסיכוי שהאזור הזה הוא למרות הכל בעל ערך אסטרטגי.

וחשבתי לעצמי שהכל טוב ויפה, אבל מה זה אומר מבחינה סטטיסטית על סיכויי וסיכויי משפחתי לשרוד את המלחמה הבאה עם חזבאללה (ממש בקרוב, כאמור). וחשבתי על זה שמותנו או חיינו כאן, כישראלים, הם עניין שלא מעניין אף אחד; אפילו לא את אלה מבינינו שצפויים למות במלחמה הקרובה עם חזבאללה. או לשרוד אותה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook