קשה לומר שהחרדים יצאו בשן ועין מפרשת הרכבת. בכל זאת, הם ניצחו. העבודות, בסופו של דבר, הופסקו. ההישג הדתי־אידאולוגי כאן בולט ומרשים, אבל הוא בכל זאת עורר תחושת חמיצות גדולה בקרב הציבור החרדי. איש לא מחה ברצינות ואיש לא חגג. מאבקי השבת הגדולים, שפעם הקהילו עשרות אלפים בהפגנות, נעלמו. הפעם לא היו הפגנות לפני העבודות ולא אחריהן. משהו השתנה במצב רוח החרדי, וזה הרבה יותר עמוק ומורכב ממה שחושבים.
הציבור החרדי חרד מחילול שבת. זה לפני הכל. אבל הוא חרד גם מהתגובה של החברה האזרחית. אין דבר יותר חשוב לקהילה, כמעט על כל החצרות שבה, מאשר אהבת החברה הישראלית. הם רוצים לשמור על הייחוד, אבל מסרבים להיות זרים בארצם. הם רוצים להשתלב בדרכם. הם רוצים לצאת מהמצור סוף סוף.
השנה וחצי האחרונות, מאז הבחירות, הן תור הזהב של ההשתלבות החרדית. לא מדובר רק באיחוד כוחות עם הציבור האזרחי, אלא בהנהגה של החברה כולה. את מניות היסוד למהפך הזה אפשר לרשום לזכותו של יאיר לפיד. עתירה לבג"ץ שהגישה יש עתיד הפכה את יעקב ליצמן לשר הבריאות. ליצמן, אחד האנשים החכמים במדינה, השכיל לפרק את הדימוי הסקטוריאלי, ולהפוך לשר הבריאות של כולם. שר חרדי ראשון, וכזה שדואג למגזר שלו, אבל יודע גם לעבוד ולחלק לכולם. בסך הכל החילונים מבסוטים והחרדים נהנים מחיים שקטים ונוחים ויכולת להשפיע ולהשתלב (האינטרנט תורם לתהליך הזה באופן דרמטי, אבל זה נושא לדיון אחר).
אבל לפתע בא הקרב החדש על השבת וכמעט הרס את הכל. הניצחון הטוטאלי של החרדים ב־3 בספטמבר, אחרי ההחלטה של נתניהו להפסיק את העבודות, מה שגרר כאוס תחבורתי, עורר מיד את הזעם הציבורי על החרדים. זה לא היה עליהום כמו פעם, כי המאבק בין ראש הממשלה והשר ישראל כ"ץ האפיל על הכל, אבל בכל זאת נראו שוב ניצני הכעס וההסתה. הפגיעה בחיילים, שזה הדבר הכי גרוע, הוטלה גם לפתחם של הפוליטיקאים החרדים.
החרדים רצו בסך הכל לבסס את המעמד החדש שלהם. הסטטוס קוו התאים להם דווקא בתקופה הזו. הם לא יצאו נגדו. הם אפילו ברחו מהעיסוק בשבת כמו מאש, ולכן אריה דרעי כבר לא במשרד הכלכלה ולא מחלק היתרי עבודה. הם היו מאפשרים בעצימת עין גם את העבודות ברכבת, אבל כאן נכנס לתמונה שחקן שהבעיר את השטח. זו התקשורת החרדית החדשה שמתגלה כבעלת כוח עצום.
התקשורת הזו, עם מאמרי המערכת בעיתוניה ועם שלל אתרי האינטרנט, קווי הנייעס בסלולר, הציוצים בטוויטר וקבוצות הווטסאפ – היא שעוררה את מאבק השבת סביב הרכבת. היא שדרבנה את הפוליטיקאים החרדים להילחם נגד חילול השבת הנורא. העיתונאים החרדים ידעו גם לשסות היטב את הפוליטיקאים שלהם זה בזה, ויצרו מריבות על פי מפתח של סיעות וחסידויות.
למרבה התדהמה, כוכבי התקשורת החרדית החדשה, אלה שמתחברים לאמצעים הטכנולוגיים ואמורים לספוג קצת השפעה מהחברה האזרחית, מתגלים כקנאים יותר לדת וסובלניים הרבה פחות. אולי זה אופיים של עיתונאים, גם חרדים, שמאמצים קו רדיקלי יותר; אולי זה הרצון של כל עיתונאי ליצור כותרות; אולי זה הצורך להוכיח לרבנים כי ההתמכרות לאינטרנט אינה בהכרח שעבוד לחילוניות. כך או כך, התופעה החדשה הזו חייבת להיחקר.
.
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
.
צילום: עופר וקנין, אמיל סלמן, הארץ
