בבית קפה שכונתי שמעתי לאחרונה אישה צעירה מודיעה לחברותיה שהיא נוסעת לשבועיים בחו"ל עם בן זוגה ושני ילדיהם הקטנים. הפעם, אמרה, החלטנו לא לרבוץ איתם ב"הכל כלול" בקוס. זה אמנם נורא נוח, אבל נמאס. וחם.
גם פה חם, ענו לה. אבל אף אחד לא מגיש לך קוקטייל לבריכה.
כן, אבל רצינו לטייל קצת במקומות קרירים ולראות נוף אחר.
אז לאן אתם נוסעים?
לשוודיה.
לרגע השתררה דממה.
לשוודיה? לחשו שתי החברות באימה. השתגעת?
כן, התגוננה הצעירה, אני יודעת. נורא יקר, וצריך להתארגן להליכות עם הילדים בעיר, ונסיעות לכל מיני אתרי נוף, אבל חלמתי על זה מזמן ו…
מה יקר? מי מדבר על יקר? הזדעזעה חברתה. איך את לוקחת את הילדים שלך לשוודיה? כולם שם אנטישמים!
מה…? גמגמה הצעירה במבוכה. לא שמעתי שהיו תקריות – בשוודיה? את בטוחה?
את לא קוראת עיתונים? הוכיחה אותה השנייה. לא שמעת מה ששרת החוץ המנוולת שלהם אמרה?
אבל אני לא נציג רשמי של ישראל, ניסתה הצעירה לצחקק. אנחנו יוצאים לטיול! אני רוצה להראות לילדים את הארץ של בילבי ונילס הולגרסן! יכול להיות שנספיק אפילו יומיים בלפלנד! אלה קרי! מה לא בסדר? מה עובר עליכן?
העולם נהיה ממש, אבל ממש מגעיל, אמרה בצער חברתה. בפריז מלא כל מיני זרים. בבריסל מתפוצצים כל דקה. בלונדון יש אפילו יותר ערבים מאשר בפריז, והסקנדינבים האלה מה־זה אנטישמים, זוועה. לגרמניה אני לא נוסעת ממילא, ורק תדעי לך שקוס הייתה ממש מגעילה בשנה שעברה עם כל הפליטים. ותחשבי על זה! נסענו לשם בגלל שלטורקיה כבר באמת אי אפשר!
את טורקיה אני דווקא אוהבת, אמרה השלישית בקול עגום, כאילו נשאה קינה. לא את הטורקים, נחפזה להוסיף למראה מבט התוכחה ששלחה אליה חברתה. הם מ־מש אנטישמים. אבל השירות שהם נותנים – והים – שמת לב כמה נקי אצלם?
נו, אז בגלל זה אנחנו נוסעים לשוודיה, אמרה הראשונה.
שם הכי גרוע, אמרה השנייה. ועכשיו גם מלא מהגרים.
כן, אמרה הראשונה וקמה. בעיקר פינים. מפינלנד. קראתי בוויקיפדיה. ושתדעו לכן שהרסתן לי את היום, הוסיפה. אם אני לא פוגשת אתכן כאן בעוד שבועיים, תדעו שהוויקינגים שלחו אותי, את יוסי ואת הילדים למחנה ריכוז והכריחו אותנו לאכול סמורגסבורד שש פעמים ביום. תודיעי לחברים שלך במשרד החוץ שכבר יקימו חדר מצב.
מעמקי החרדה הקיומית הצליחו החברות להעלות חיוך. לסיום התחבקו והתנשקו, ונפרדו ברוח טובה. האמת? אמרה השלישית, ספק לחברותיה ספק לעצמה, הכי טוב בבית. בחיי. מה רע? כאן לפחות אני מרגישה בטוחה.
********************
מוזר, חשבתי. ימים אחדים קודם לכן גייסתי את כל כוחותיי הדלים לשכנע חברה יוונייה שעברה להתגורר בניקוסיה, שהמצב בישראל לא באמת גרוע יותר ממה שהיא חוותה כששירתה כאן כדיפלומטית. תל אביב, את יודעת, התחנפתי אליה. מה כבר קורה. בואי. אבל הפיגוע בשרונה, והדיבורים על מלחמה שמתחילה להתגלגל מדרום והטילים של חזבאללה מצפון, וכל זאת כשתעריפי החדרים במלונות גבוהים כל כך וארוחה ממוצעת במסעדה היא עניין יקר כל כך, הטו אצלה את הכף לטובת שבוע בחדר שכור עם ארוחת בוקר מעל לנוף השקט והיפה ביותר שאפשר לחלום עליו, באי היווני קסטלוריזו מול העיירה הטורקית קאש.
אגב אנטישמים, לפני שנתיים צפיתי שם בטקס חגיגי שכלל תליית בובה־גבר בראש ערימת עצים, זריקת חצים על ראשו, ולבסוף הצתתו עד שנותרה ממנו בקושי נעל חרוכה אחת. זה היה בפסחא, והאיש־בובה היה יהודה איש קריות. אל תיעלבי, אמר לי הכומר החביב. זה רק מנהג. בעל המסעדה, לעומת זאת, הפטיר בשלווה מוחלטת: אתם מסכנים. ראש הממשלה שלכם דיקטטור חולה בשיגעון גדלות בדיוק כמו ארדואן. מילא הטורקים, להם מגיע, אבל אתם עם של חכמים, איך קרה לכם דבר כזה? לשים לך צלפים בסלט?
אז מה העניין הזה עם האנטישמים ושונאי ישראל ואיך הוא קשור ל"מצבנו"? ובכן, אנטישמיות הייתה, יש ותהיה לנצח. וכמו שנאמר כבר מזמן, לא צריך להכיר יהודי או אפילו לראות יהודי כדי לשנוא יהודים. זה נצחי ממש כשם שזה זורם עמוק בדם של מיליוני בני אדם. יותר מזה: בעולם המערבי יש לא מעט שמאלנים חסודים, כמה מהם יהודים ו/או ישראלים לשעבר, שמטיפים השכם והערב נגד עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל.
הציונות בעיניהם איננה תנועה לאומית של עם נוודים ופליטים, וישראל איננה מדינת העם היהודי שאומות העולם הכירו בה לאחר השואה, אלא תנועה קולוניאלית אירופית לבנה שהשתלטה בסוף המאה ה־19 בכוח על הפלסטינים בעזרת מעצמות קולוניאליות אחרות (בריטניה, למשל), ולכן אין לה זכות קיום. הזרם המלבב הזה מתחבר יפה לתנועת ה־BDS, שלרבים מחבריה אין מושג ירוק על מהות הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, וחלקם נגועים, אכן, באנטישמיות ישנה מהסוג הנבזי ביותר.
*********************
אלא שבשנים האחרונות הצליחה ממשלת ישראל לספק לכל אלה, ולרבים אחרים שלא התעניינו בנו בכלל, חומרי בעירה בשפע. ראשיה מתנהגים כמו הילד הפסיכי של הכיתה: פעם, בכיתה א', הוא היה החנון המתוק שהמורות נתנו לו יחס מיוחד. מאז נעשה אלים, תוקפני, חסר גבולות וצרחן, ומייבב "שואה, שואה" ו"איך אתה מעז להשוות" בכל פעם שמישהו מותח רמז של ביקורת עליו. וככל ששונאים אותו יותר, כך הוא ממציא תעלולים חדשים שיעצבנו את כולם.
לא הישראלים כאלה. גם אם הם לא התיירים הכי מנומסים, לא זו הסיבה שבגללה שונאים אותם. האנגלים שיכורים יותר, הגרמנים גסי רוח יותר, ובעלי ההון הרוסים מעליבים יותר. ובעצם, אף אחד לא שונא ישראלים. לא כפרטים. פשוט בשנים האחרונות כולנו, כל אזרחי ישראל, מרגישים לא נוח בעולם. אנחנו פוחדים מטרור כאילו אין בבית כל כך הרבה מזה, רועדים מ"ערבים" כאילו גדלנו בניו המפשייר ולא במזרח התיכון, וחרדים מאנטישמיות כאילו כל בוקר בדרך לעבודה יורק עלינו מישהו ברחוב וצועק עלינו ז'יד.
הלוא סביר להניח שהצעירה שנסעה לשוודיה תיתקל בהתנהגות אלימה של המשטרה שם כלפי מהגרים מוסלמים דווקא, אבל אין מה לבלבל את חברותיה המבוהלות עם עובדות. האזהרות שלהן מעידות על הצלחתם המסחררת של ראש הממשלה נתניהו והתקשורת המגויסת שלו. יום אחרי יום מוגשות להן החדשות מהעולם מפריזמה צרה ומעוותת המציגה את העולם כאויב מטופש, מפחיד ומרושע.
כל נאום של נתניהו וכל כותרת אדומה זועקים אותו מסר: על אירופה השתלט האסלאם הקיצוני, והוא משתף פעולה עם השמאל הרדיקלי האנטישמי והצבוע. כל מנהיג מוגדר על פי יחסו לישראל, כלומר לנתניהו, וכל אירוע – מהפגנות בצרפת ועד משאל עם באנגליה – נבחן על פי השאלה החבוטה אם זה טוב ליהודים. וזאת היא התגלמות ההישג הגדול של נתניהו: בשנים ספורות הוא הצליח להחזיר את היהודים בישראל לבור האפל שממנו ביקשה הציונות להעלות אותם – הגטו. העולם כולו נגדנו. איזה מזל. כי רק סביב החרדה הנעלבת הזאת יכול נתניהו לקבץ את פירורי החברה השסועה. לא סולידריות, לא אחווה אזרחית ולא מטרה משותפת. רק הסתגרות מרצון בגטו של פחד ושנאה.
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
צילום: אימג'בנק
