באזיקיה: כך שורדת היצירה הארוטית בעידן הפורנו // מאת מעין רודה

מתי ואיפה נולדה היצירה הארוטית | איך היא מצליחה לכבול אליה את ההמונים גם היום | האם היא מעידה על שחרור נשי או מנציחה שוביניזם | מה מונע בעדה לכבוש את המסך הקטן | ולמה, בכל זאת, היא תמשיך לשבת לבד, בחושך

לא המצאנו כלום.

גם אם נשב מדושנים, מסתכלים על ההיסטוריה במבט מתנשא של בני המאה ה־21, חווים עצמנו פורצי דרך בתחום המיניות הקוראים בסלון ביתם ספרי ארוטיקה ונהנים מצילום אסתטי של גבר עירום – עדיין לא המצאנו כלום. הרעיון הראשוני שלפיו הסקס מוֹכר, נודע לבני האדם בערך מהרגע שבו הבינו מה עושים עם הפין והפות האלה. יש חוקרים שטוענים כי היצירה הארוטית הראשונה – ציור של איבר מין נשי על קירות מערה באנגליה – נוצרה כבר לפני 12 אלף שנה בתקופה הפליאוליתית. למען ההגינות, חוקרים אחרים סבורים כי מדובר בציור של ציפור. כך או כך, ב־2005 מצאו חוקרים גרמנים פסל בן 7,200 שנה של גבר גוהר מעל אישה. ברכות לאנושות, היא גילתה את קסם הארוטיקה.

אצל המצרים מצאו פפירוס שובב משנת 1,150 לפני הספירה. ז'אן־פרנסואה שמפוליון, החוקר הראשון שבחן את 'הפפירוס הארוטי מטורינו', הגדיר אותו ב־1824 כ"גסות מפלצתית". והוא לא התייחס בכך לציורי החיות המשתעשעות שהופיעו בצידו הימני. מה שהחריד את החוקר הצרפתי היו 12 ציורים בצידו השמאלי של הפפירוס, המתארים פעילות מינית של נשים וגברים המצוידים באיברי מין גדולים. מטרת הציורים לא ברורה, אבל ייתכן ששימשו אמצעי סאטירה, או סתם שעשוע לבני המעמד העליון.

ביוון העתיקה ציירו תיאורים הומו־ארוטיים על כדים במקדשי תפילה. עם הפסלים המשעשעים של התקופה נמנה פסל האל פריאפוס, אל הפריון, שסמלו היה פין גדול במיוחד, שנחשב בתקופה ההיא לנלעג. את הפסל נהגו להציב בכניסה לבית, והכאת הפין המפוסל נחשבה כסגולה למזל. הרומאים ציירו איברי מין גבריים על דלתות ביתם למזל, ובפומפיי, אם הייתם מחפשים את הדרך לבית הזונות הקרוב – הייתם רק צריכים לעקוב אחרי שלטי הפין והאשכים שנחרתו בצידי הדרכים. על פי רוב נחשבו הציורים המיניים לקישוטים בטוב טעם, ובין השרידים שנותרו בעיר שנחרבה נמצא אפילו פסל של האל פן, כשהוא מקיים יחסי מין עם עז.

גם בחלקים אחרים של העולם לא זנחו את נפלאות המין. בשנים הראשונות לספירה איירו שבטים פרואניים על כדים סצנות סקס מפורשות, כשהנפוצים ביותר היו דווקא איורים של מין אנאלי, ולעתים קרובות נראה בהם פעוט היונק מאמו בזמן אותו המעשה. בהודו טרחו באותן שנים על ה'קאמה סוטרה' ועשרות תנוחות המין שבו. הארוטיקה חדרה גם לספרות האסייתית – 'מעשה גנז'י' המרומז שהיה לקלאסיקה יפנית ונחשב לאחד הרומנים הקדומים ביותר, או בספר הבוטה יותר 'לוטוס הזהב' הסיני מהמאה ה־16. באותה מאה כתב בעולם הערבי השייח' התוניסאי עומר נפסאווי את 'הגן המבושם', המשלב סיפורים, שירים והדרכה מינית.

לא המצאנו כלום.

פאני היל מיד ליד

בתקופת הרנסנס בלטו ציורים של נשים עירומות וענוגות. בוטיצ'לי תיאר ב'הולדת ונוס' את אלת האהבה והיופי כדמות שופעת שיער אדום המסתיר את ערוותה. ליאונרדו דה וינצ'י צייר את לדה מהמיתולוגיה היוונית כשהיא עירומה לגמרי וחובקת את הברבור שעיבר אותה בסיפור המיתי. גם איברי מין גבריים היו חלק בלתי נפרד מכל יצירת אמנות ראויה. הארוטיקה הצליחה לחדור די מהר לכל צורת אמנות או ביטוי שהומצאו לאורך השנים.

השינוי הגדול הגיע עם מהפכת הדפוס של גוטנברג, שאיפשרה מצד אחד להוציא לאור ספרי תנ"ך, ומצד שני תרמה את שלה לסיפורי סקס שהחלו לזלוג להמונים. למעשה, ההיסטוריה האנושית הייתה רצופת עירום עד שמישהו החליט להזדעזע ממנו. הצרות הופיעו ברגע שהכנסייה באירופה ראתה שהתועבה מתפשטת בקרב בני העם. האפיפיור קלמנס השביעי, למשל, לא אהב במיוחד את ספר האיורים הארוטיים 'אי מודי' (I Modi), שפרסם ב־1524 האמן האיטלקי מארקאנטוניו ריימונדי על בסיס ציוריו של ג'וליו רומנו. אחרי שהפיץ ברבים את האיורים הבוטים, נשלח ריימונדי לכלא וכל עותקי הספר הושמדו. למרות זאת יצא ספר האיורים בגרסה שנייה, הפעם כולל שירים בלשון בוטה, אולם גם עותקי המהדורה הזו הושמדו על ידי הכנסייה.

ככל שהרבתה הכנסייה להתעצבן מהעירום ומהבוטות – כך הם הפכו לכלי ביקורת חזק יותר נגדה. בצרפת של המאה ה־17 החלו להופיע סיפורים ואיורים שהשתמשו בסקס כאמצעי סאטירה חברתית ותיארו בין היתר כמרים ונזירות משתוללים בחטא. התרבות הצרפתית אחראית להרבה מרעיונות הבסיס של הארוטיקה ושל הפורנוגרפיה בנות ימינו. הסופרת הבריטית א"ל ג'יימס חבה כמה דולרים מהצלחת סדרת ספרי 'חמישים גוונים של אפור' למרקיז דה סאד, שתיבל בנדיבות את תיאורי המין באלימות, כמו בספר 'ז'וסטין, או ייסוריה של המידה הטובה' (1787), שבו עוברת הנערה התמימה ז'וסטין חוויות מין נוראיות, ובספר ההמשך 'ז'ולייט, או שגשוגה של המידה הרעה', המתאר את עלילותיה של ז'ולייט, אחותה ההוללת של ז'וסטין.

באמצע אותה המאה פורסם בבריטניה 'זיכרונותיה של אשת תענוגות', המוכר יותר בשם 'פאני היל'. הרומן הארוטי של ג'ון קלילנד מתאר את קורותיה המיניים של פאני, הכוללים זנות, אורגיות ויחסים לסביים. הספר נאסר להפצה בבריטניה זמן קצר לאחר פרסומו ב־1748, וכאשר הגיע לארה"ב ב־1821 הפך לספר הראשון שמוצא מחוץ לחוק מטעמי תועבה.

המאה ה־19 אף העלתה את ההפרדה בין פורנוגרפיה לבין ארוטיקה, לרבות ההבחנה בין עירום לצורך אמנותי, רגשי או מדעי לבין תיאור טכני וגס של מין ואיבריו. האמצעי הטכנולוגי החדש שנולד באמצע המאה, המצלמה, נוצל מימיו הראשונים לתיעוד של עירום. אך גם אליו נלוו קשיים. אם היית, למשל, אמן צרפתי שחפץ בצילום של גבירה עירומה, היה עליך להצהיר בפני האקדמיה הצרפתית למדעים כי מדובר במחקר. מבט מהיר בתמונות האלה מוכיח כי שאלת המחקר היחידה שעולה מהן היא האם התמונה הזו מגרה מספיק.

בשל העובדה שהמצלמות הראשונות דרשו זמן חשיפה ארוך כדי להשיג תוצאה ראויה, ויתרו המשתמשים הראשונים על תיעוד יחסי מין, וצילמו בעיקר נשים חשופות איברים שעמדו בפוזות מגרות. גם אדוארד מייברידג', הצלם שהבין את עקרונות צילום התנועה שעליהם יבוסס הקולנוע, הרבה לצלם נשים עירומות בשלל תנוחות. כשרצה לצלם אישה יורדת במדרגות ב־1887, היא עשתה זאת ללא בגדים. באותה תקופה היו התמונות כל כך יקרות, עד שבשנות ה־40 של המאה ה־19 היה זול יותר לשכור זונה מאשר להשיג תמונה של אחת, מה שהפך את הצילומים למנת חלקם של העשירים בלבד. הנערות המצולמות בפוזות פתייניות קיבלו באותה העת את התואר "נערות פין־אפ". הן כמעט אף פעם לא היו עירומות, אך גילו רגליים אינסופיות או מחשוף נדיב.

גם צלמי הקולנוע לא חיכו יותר מדי זמן עד שהחלו להשתמש בטכנולוגיה החדשה לצרכים דומים. ב־1896, שנה לאחר הקרנת הראינוע הראשונה, אפשר היה לראות סטריפטיז קולנועי בסרט צרפתי בן שבע דקות שיצר הצלם אלברט קירשנר תחת שם בדוי. שנה לאחר מכן נולדה הצנזורה הקולנועית, כאשר אגן של רקדנית הבטן הסורית פטימה בסרט האמריקאי 'ריקוד הקוצ'י קוצ'י' כוסה ברישום של גדר לבנה. ופטימה אפילו לא הייתה עירומה.

ב־1953 שִכלל את תעשיית הפין־אפ בחור צעיר בשם יו הפנר בעזרת תמונות עירום של מרילין מונרו. הוא פרסם אותן בעבור חצי דולר במגזין שנקרא 'פלייבוי'. המגזין, שהציג שפנפנות חשופות שדיים, הפך להצלחה שהגיעה לשיאה בסוף שנות ה־70. לאף אחד לא היה אכפת שפורסמו בו פיסות של גדולי הסופרים, כמו יצחק בשביס זינגר, סול בלו או ולדימיר נבוקוב. כולם רצו לראות בחורות עירומות. מה שהיה כל כך מזעזע, נראה חיוור מול מגזינים שערורייתיים יותר כמו 'פנטהאוז', ויותר ממנו – 'האסלר', שנחשב לפורנוגרפיה של ממש. היום, בהתחשב במצאי הסקס והפורנו שנמצאים בכל מקום ברשת, גיליונות פלייבוי שבני נוער היו מחזיקים מתחת למיטה נראים תמימים לחלוטין; לפעמים ארוטיקה היא פורנוגרפיה שכבר לא מזעזעת אותנו יותר.

שחרר אותי, אהוב אותי

תהליך שחרור הארוטיקה מכבלי הממסד דרש שנים ארוכות, הרבה לפני שהגיע האינטרנט והפך את הצנזורה לבדיחה. ב־1960 עמד במרכז משפט בבריטניה 'מאהבה של ליידי צ'טרלי', ספר של ד"ה לורנס הבריטי שפורסם לראשונה ב־1928 באיטליה. הספר הפך למוקד סערה כאשר נחשד כתועבה בשל שימוש מרובה במילים "Fuck" ו"Cunt". הוצאת הספרים פינגווין העלתה על דוכן העדים מומחי ספרות ואקדמיה שביקשו והצליחו להוכיח כי יש ליצירה ערך ספרותי. הספר, שמתאר את קורותיה של קוני, המספקת את תשוקתה באמצעות שומר היערות לאחר שבעלה קליפורד הפך משותק, נאסר לפרסום במשך 30 שנה, אך נכנס בשנות ה־80 לתכנית הלימודים הבריטית ונחשב כיום לקלאסיקה.

השינוי ששחרר את הפקק החל ב־1969, עם הפיכתה של דנמרק למדינה הראשונה שהתירה פורנוגרפיה, ונמשך עם "מבחן מילר" שכוננה מערכת המשפט האמריקאית ב־1973. המבחן נועד להכריע אם יצירה היא תועבה או שמא מותרת תחת סעיף חופש הביטוי בעזרת שלוש שאלות: האם האדם הסביר יכיר בתוכן המוצג ככזה הפונה לסיפוק צורכי תאווה; האם היצירה מתארת בצורה פוגענית או מפורשת התנהגות מינית; האם ליצירה חסר ערך ספרותי, אמנותי, פוליטי או מדעי.

סוף שנות ה־60 הביאו לארה"ב גל של סרטים מתירניים, בעקבות ביטול קוד הייז – צנזורה עצמית שאומצה ב־1930 על ידי אגודת מפיקי ומפיצי הקולנוע של אמריקה – והוליווד החלה לסווג סרטים לפי גיל, בשיטה הנהוגה עד היום. שנה אחרי ביטול הקוד הגיע לארה"ב הסרט השוודי 'אני סקרנית (צהוב)' של הבמאי וילגוט סיומן, שהותר להקרנה בזכות הערך החינוכי שמצא בו בית המשפט העליון.

הקולנוע האירופי, שלא היה כפוף לאותו קוד נוקשה, הנפיק בשנים ההן כמה להיטים ארוטיים, כמו 'הטנגו האחרון בפריז' (1972), בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י ובכיכובם של מרלון ברנדו ומריה שניידר, שכבשו את הקהל האמריקאי, שעדיין לא היה רגיל לראות מין על מסך הקולנוע. באמצע שנות ה־70 הפך הסרט הצרפתי 'עמנואל' של ז'וסט ז'אקין לסרט הארוטי הראשון שזכה להצלחת ענק בבתי קולנוע "רגילים", אליהם נהרו המונים כדי לצפות בשחקנית סילביה קריסטל מגלמת את דמותה של דוגמנית פרועה שלומדת את רזי עולם המיניות.

בשלהי שנות ה־80 ובתחילת שנות ה־90 פרחו בארה"ב סרטים שנמצאים על הציר שבין פורנוגרפיה לארוטיקה, כדוגמת 'סחלב פראי' ו'תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים', וביניהם כיכב בעיקר ז'אנר המותחנים הארוטיים, עם סרטים כגון 'משיכה ארוטית', 'אינסטינקט בסיסי', 'סליבר' ואפילו 'חיזור גורלי'. סרטי הז'אנר חייבים את עיקר הצלחתם לספריות הווידיאו, שלבלבו בעזרת סרטים שדילגו על מסכי הקולנוע ופנו ישירות לצפייה סלונית של זוגות בוגרים, ולערוצי הכבלים המתפתחים, שניסו למלא את לילותיהם בתכנים לא מפורשים מדי שמתאימים למבוגרים. אחת הדוגמאות להצלחת הז'אנר הוא הסרט 'Night Eyes' משנת 1990 של הבמאי ג'אג מונדרה – עלות הפקתו הסתכמה במיליון דולר, והוא הכניס 30 מיליון דולר ממכירות וידיאו בלבד ואף זכה לסרטי המשך.

גם ערוץ הכבלים הבתולי בישראל ניסה מראשיתו לקרוץ לקהל בני ה־18 פלוס בעזרת הצגת סדרות נועזות בערבי שבת, כמו 'יומן הנעל האדומה' בכיכובו של דיוויד דוכובני. ממרום ימינו, מרחק של חצי יובל, נראית סצנת שילוב הרגליים של שרון סטון ב'אינסטינקט בסיסי' כמו מעשה תמים; ואפילו 'קליפורניקיישן' מהעשור החולף, עם דוכובני המבוגר, היא סדרה הרבה יותר סליזית מאותם סיפורים ארוטיים של דוכובני בגרסתו הצעירה. אבל נדמה כי לבני הדור שגדל באותם ימים אין זיכרון שובב יותר מאשר להתגנב בלילה למקלט הטלוויזיה היחיד שהיה בבית, להכניס קלטת למכשיר הווידיאו או לזפזפ בין ערוצי הסרטים החדשים, כדי לצפות בקצת חומר אסור.

הבריחה מג'אנק פוד

למרות פריחתה וזמינותה של הפורנוגרפיה בעידן האינטרנט, ממשיכה הארוטיקה להיות כלי מרכזי באמנות. ד"ר בן ברוך בליך, מרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ובאוניברסיטת תל אביב, שמנחה את הקורס 'פורנוגרפיה: תרבות גבוהה או נמוכה?', סבור כי שימוש אמנותי בארוטיקה עשוי להיות אמצעי מתוחכם להעברת מסרים מורכבים. לדבריו, "יצירה ארוטית היא כלי לא פשוט לטיפול, מכיוון שהיום קשה להפתיע אותנו עם עירום, אבל בניגוד לפורנוגרפיה – לארוטיקה או לעירום באמנות תמיד תהיה הצהרה או טענה שמועברות דרכם". כדוגמה הוא נותן את המחזה של איב אנסלר 'מונולוגים מהווגינה' (1996), שגילה לאנושות כי יש דברים שמותר ואף כדאי לדבר עליהם למרות המבוכה. "אמנם המחזה מספק לכאורה זום על האיבר הספציפי בלבד, אבל למעשה מסתתר מאחוריו סיפור סוציולוגי על מעמד האישה".

בליך משרטט שלושה הבדלים נוספים בין סרטון פורנוגרפי ליצירה ארוטית. ההבדל הראשון מתבטא בהשפעה על הצופה ובתגובתו המיידית: "פורנוגרפיה היא ניצול גוף האדם לעוררות מינית, ולרוב היא כוללת השפלה של הגוף וגם של הצופה בה, ואילו ארוטיקה היא סוג של ביטוי אמנותי שמטרתו ליצור עונג והנאה אצל הצופה". ההבדל השני נמצא בהיבט האסתטי: "הפורנוגרפיה היא די מכוערת, ולא פעם גם מגעילה, תוך שימת דגש על איברי המין ועל האופן שבו הם פועלים, בעוד הארוטיקה תמיד תהיה אסתטית, נעימת עין, מענגת ומשובבת לב, גם אל מול מראה עירום". ההבדל השלישי מתממש בסיפור הרקע: "בוטיצ'לי, לדוגמה, מציג את ונוס עירומה כביום היוולדה ונעימת מראה, וכך מוצגת כל הסביבה בציור, ואילו בפורנוגרפיה הרקע יהיה דלוח, חסר משמעות, ולא ישחק תפקיד".

כי בניגוד לפורנוגרפיה, "הארוטיקה עסוקה מאוד בבניית מערכות יחסים ובניסיון לעורר רגש", מחזקת נועה מנהיים, ראשת מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן ומבקרת תרבות. אם להעתיק את הדימוי לעולם הבישול – פורנוגרפיה היא כמו ג'אנק פוד זול וזמין, שנועד לספק רעב רגעי, בעוד ארוטיקה היא ארוחה במסעדת יוקרה לאור נרות ולצלילי מוזיקה נעימה.

ארוטיקה כמדע בדיוני

בדיוק לחלל הזה חודר הטרנד שפרץ לפני שש שנים עם פרסומו של הספר הראשון בטרילוגיית 'חמישים גוונים של אפור'. הספר, שמגולל את המפגש של אנסטסיה סטיל הבתולה עם החיה הטורפת והפצועה כריסטיאן גריי, שמלמד אותה איך עושים סקס בתיבול מנת ספנקינג הגונה, זכה להצלחה עצומה, בעיקר בקרב נשים, ובמקביל ספג בוז עמוק, בדומה לאופן שבו התקבלו יצירות ארוטיות לאורך ההיסטוריה. "מעולם לא קראתי כתיבה כל כך גרועה שזכתה לפרסום", חרץ סלמן רושדי, "הוא גורם ל'דמדומים' להיראות כמו 'מלחמה ושלום'". ב'ניו יורק טיימס' קבעו שהספר "משעמם וכתוב בדלות", וב'הפינגטון פוסט' הכתירו אותו כ"בדיחה עצובה".

"חלק מהזלזול כלפי הז'אנר", מסבירה מנהיים, "נובע מכך שאנחנו לא תופסים ספרות מגויסת כספרות טובה. וספרות ארוטית היא ספרות מגויסת לכל דבר ועניין – לא למטרה פוליטית, אלא למטרה פיזית ורגשית. אנחנו רוצים לתפוס ספרות גבוהה כספרות שהמטרה היחידה שלה היא עצמה, אבל כאן מדובר בספרות פרקטית שיש לה מטרה. לכן, מראש, אנו חשים זלזול כלפי ספרות ארוטית. יש מדריך גינון ויש ספרות ארוטית – ומה בעצם ההבדל ביניהם?".

אבל הרבה לפני הזלזול, סדרת 'חמישים גוונים' היא כאמור הצלחה סנסציונית. הספר הראשון הפך לספר הנמכר במהירות הגבוהה ביותר אי פעם. הטרילוגיה תורגמה ליותר מ־50 שפות ונמכרה במאות מיליוני עותקים מודפסים ואלקטרוניים. שניים מתוך שלושת העיבודים הקולנועיים שיצאו עד כה (האחרון שבהם, 'חמישים גוונים של אופל', עלה בפברואר האחרון) הכניסו קרוב למיליארד דולר ברחבי העולם. הבהלה לא פסחה גם על תעשיית אביזרי המין שהבליטה מרצ'נדייז מסעירים בהשראת העלילה, על קהילת הסאדו־מאזו שעוררה סקרנות מחודשת במיינסטרים, ועל בתי מלון ברחבי סיאטל שמיתגו עצמם מחדש ברוח הסדרה המתרחשת בעיר. כמו כן הולידה 'חמישים גוונים' גל מחודש של ספרים ארוטיים שחדרו לחדר המיטות בעזרת שמות חושניים כמו 'חשופה לעיניך', 'הגבר הזה' ו'מאהב מהאופל', ובזכות כריכות שמבהירות ממבט ראשון כי ערב הקריאה יסתיים מתחת לסדינים ולא בשיח אינטלקטואלי על מורכבות היחסים.

מבקרי ספרות ומוציאים לאור ברחבי העולם ניסו לנתח את סוד הפופולריות של הסדרה שניפצה פתאום את תקרת הזכוכית הארוטית. בסופו של דבר, הסיבות השיווקיות והעלילתיות מתנקזות יחדיו לאופן שבו הכיל הספר דווקא את תחושת חוסר הנוחות האפשרית בקרב המכנה המשותף השמרני ביותר מבין הקוראים. אחד מיתרונותיו הגדולים היה שיווקו הראשוני כספר אלקטרוני: כאשר אדם מחזיק בידו טאבלט, אין לאף אחד מושג אם הוא קורא דוסטויבסקי, דיקנס או ספרות זולה שמכילה תיאורים מיניים בשפה נחותה, מה שמנטרל מראש את המבוכה. באופן דומה, גם הכריכות של הגרסאות המודפסות הקלו על הקוראים, משום שהן אינן מעוטרות במיניות בוטה אלא מסתפקות במבט מרומז – אזיקים, מסכה ומפתח במקום זוג עירום בתנוחה מינית כפי שנהוג היה לשווק מותחנים ארוטיים באייטיז. נוסף על כך, עלילת הספר הראשון לא דחפה בבת אחת את הקוראים למחוזות הסאדו־מאזוכיסטיים, אלא חשפה בהדרגתיות את הקוראים לעולם משחקי הכוח והשליטה. והכי חשוב: הספר מתואר מנקודת מבט נשית מובהקת – דבר חריג בכל הנוגע לתעשיית המין, שפונה באופן מסורתי לגברים, אם בעולם הפרסום המיינסטרימי ואם באתרים ובמגזינים הפורנוגרפיים.

בגוף אני מבינה

המוקד הנשי של התכנים הארוטיים הוא אולי המהפכה האמנותית הגדולה ביותר שעברה הארוטיקה בשני העשורים האחרונים – מ'מונולוגים מהווגינה' דרך 'סקס והעיר הגדולה' ועד 'חמישים גוונים'. ב־1996 למדנו מאיב אנסלר שמותר להגיד "וגינה", ב־1998 למדנו מקנדיס בושנל בעזרת קרי בראדשו וחברותיה שמותר לדבר על זיונים, וב־2011 למדנו מאנסטסיה סטיל שמותר גם ליהנות מהם. המשותף לכולם, מלבד הצלחתם הגדולה, הוא העובדה שמדובר ביצירות שנכתבו עבור נשים – על ידי נשים. אמנם מרבית היצירה הארוטית לאורך ההיסטוריה תיארה נשים ואף נכתבה מנקודת מבטן, אבל לראשונה בהיסטוריה הפך הקול להיות קול נשי באמת – ולא כזה שבוקע מגרונו של גבר.

בליך מחדד את עניין נקודת המבט הנשית דרך השוואה בין 'חמישים גוונים' ל'סיפורה של או' (צרפת, 1954), שנכתב תחת הפסבדונים פולין ריאז' וגילה לעולם את זהותה האמיתית של הסופרת דומיניק אורי רק אחרי 40 שנה. אריקה לנרד, השם האמיתי מאחורי שם העט א"ל ג'יימס, מתארת ב'חמישים גוונים' לא רק את העולם דרך עיניה של אנסטסיה המספרת, אלא גם בוחנת דרכה את הגבר. לעומת זאת, "ב'סיפורה של או' מתואר כיצד הגבר היה רוצה לראות את האישה, כמו גם מסכת האימונים שהוא מעביר אותה כדי שתתאים לו", אומר בליך. "אין פה תיאור של אישה שמתבוננת על הפנטזיות שלה ושל האופן שבו היא רואה את הגבר".

אותו "חינוך מחדש" שעוברת הדמות ברבות מיצירות הז'אנר הוא מרכיב נוסף שנעלם מהארוטיקה הפופולרית עם פרוץ המאה ה־21. ב'חמישים גוונים' אנסטסיה סטיל לא מתפשרת, ומצליחה לעשות את הבלתי אפשרי כשהיא משנה את הגבר שבו היא מעוניינת – מאחד שלא רוצה מערכת יחסים היא הופכת אותו למרגרינה רכה ודביקה. אולי בכלל ניתן לסווג את הספר כמדע בדיוני.

אבל לא צריך למהר ולהתנפל על הגל החדש של הארוטיקה כעל סממן פמיניסטי משחרר. "יש טענה שאומרת שהז'אנר יכול להיות מאוד מזיק כיוון שהוא מעודד פנטזיות לא מציאותיות על מערכות יחסים", אומרת מנהיים. "יתרה מזאת, תפיסות מיניות, שהן שמרניות מאוד, יכולות להיות פוגעניות מבחינת הדימוי הנשי".

הזרם העיקרי ביצירה הארוטית משמר ברובו את עקרון משחק הכוחות בין השמרנות לשחרור. אנסטסיה, למשל, לומדת את נפלאות המין באווירת סאדו־מזוכיזם. בלי חיבוקים ובלי כרבולים. מנהיים מתארת תת־ז'אנר נוסף שבו פורחת הארוטיקה – רומנים תקופתיים כדוגמת סדרת 'נוכרייה' של הסופרת דיאנה גבלדון, שעובדה ב־2014 לסדרת הטלוויזיה 'זרה'. 'נוכרייה' מגוללת את קורותיה של אחות צבאית בריטית שנוסעת בזמן למאה ה־18, ומגלה את עצמה דווקא בתקופה השמרנית ההיא. "מיקומן של העלילות דווקא בעולמות שמלאים במעצורים ובמוסכמות, מדגיש את התחושה של השחרור המיני", מסבירה מנהיים. "האיסורים והמגבלות הם הרבה פעמים משהו שמתדלק את האקט המיני, במיוחד בתקופה כמו שלנו".

כך, מול תחושת החופש שנשים הולכות ומשיגות, מביא הז'אנר הזה רגרסיה מסוימת. "אנחנו חיות בעולם בלי גבולות שבו נשים מועצמות יותר ויותר", מוסיפה מנהיים. "כבר מותר לנו להיות משוחררות מינית ולהיות תובעניות לגבי הצרכים שלנו, אבל עבור נשים רבות יש בזה משהו קצת לא סקסי, ואפילו יש בהן פחד מהחופש הזה".

בראייה זו, פריחת הארוטיקה הפופולרית היא דווקא מכת־נגד לפמיניזם. קשה עד בלתי אפשרי לשכנע את הקהל כי סצנה שבה גבר קושר אישה ומצליף בה היא לא דבר מחרמן, ובכל מקרה, הניסיון למשטר פנטזיות הוא כנראה לא רעיון מאוד פמיניסטי מלכתחילה.

עוד גוון של אפור. סוף דבר

מה שמצליח כל כך ברשימות רבי המכר, עדיין לא הצליח לחדור לקולנוע ולטלוויזיה. נכון, כל צופה ב'משחקי הכס' יודע שהוא עומד להיחשף למנה הגונה של עירום, אך למעשה הבשר החשוף אינו משמש ככלי ארוטי, אלא מצטרף לחופת הברוטליות שמאפיינת כל כך את הסדרה – הצופים ייחשפו לשדיים באותו אופן שבו יתגלו בפניהם סצנות של עריפות ראשים, גילויי עריות והתעללויות פיזיות.

העירום והמיניות שחדרו לטלוויזיה משמשים בדרך כלל ככלי לציור העולם. הדבר בולט במיוחד ביצירה הנשית, שהפכה בשנים האחרונות מתוחכמת יותר על המסך הקטן. לינה דנהאם ('בנות'), איסה ריי ('לא בטוחה'), טיג נוטרו ('אחת במיסיסיפי'), פמלה אדלון ('דברים טובים') וג'יל סולוויי ('טרנספרנט') עוסקות בשאלות פרטיות בעלות השלכות מגדריות עמוקות. המין בסדרות שלהן הוא כלל לא מטרה – לפעמים הוא אפילו בקושי אמצעי; הוא בדרך כלל יופיע על מנת לתאר עוד שכבת צבע דהויה על קירות החיים, עוד גוון רנדומלי של אפור בפלטת הצבעים שעוטפת את הגיבורה. אותן יוצרות, נביאות הפמיניזם העדכני, נוגעות בסוגיות יומיומיות, על הספקטרום שבין ריאליזם לנטורליזם, אשר בינן ובין פנטזיה מינית אין הרבה נקודות דמיון, אם בכלל. סצנת ההטרדה המינית בעונה השישית של 'בנות', סצנת המין בין קשישים באמבט ב'טרנספרנט', סצנת הבגידה ב'לא בטוחה' – אין בהן אזיקים, מסכות ומפתחות לחדרים סודיים. הן סצנות לפעמים קודרות ולפעמים אפלות מעצם היותן בנאליות, כמו צעידה בת דקה של מיליוני נשים ברחבי העולם בשעת לילה בחשכת החניון, כמו ראיון עבודה של אם לילדים מול מעסיק פוטנציאלי ממין זכר, כמו המתח שבין סיכוי לסיכון כשאת מכניסה גבר זר הביתה בסוף פגישה עיוורת.

אין היום שום גל של סדרות ארוטיות בטלוויזיה, והסרטים הפופולריים היחידים שזוכים להשתייך לז'אנר הם העיבודים לספרים המצליחים. אולי כי ספר אפשר לקרוא לבד, בפרטיות של חשכת המיטה, או בטאבלט ברכבת הומה, מבלי שאף אחד מסביב יבחין בסומק העולה על הלחיים בעקבות תיאור מין מרגש במיוחד. לפי הערכות, 10%–15% מהספרים הדיגיטליים הנמכרים הם ספרים מז'אנר הארוטיקה. את אפקט הקריאה הפרטית יכול להעריך כל מי שמצא את עצמו יושב בהקרנת סרטי 'חמישים גוונים' לצד עשרות נשים, והרגיש את המבוכה שנובעת מהתאספות של קהל שלם מרוגש מינית באולם הקולנוע. הפנטזיה גם מדגישה את הקסם שעדיין לא נזנח בספרות – הפנטזיה היא גמישה, ויכולה להתעצב בדמיון של כל קוראת או קורא בהתאם להנאותיהם. המעבר לקולנוע הופך את הדמויות והמעשים לגשמיים, ואת הפנטזיה לזהה עבור כולם, ובכך מתקלף ממנה ממד המסתורין.

המסתורין הזה כבר מזמן חלף. פרטיות הפכה להיות מילה שמשתמשים בה מבוגרים כדי להפחיד בני נוער. כרטיס הכניסה של אדם אנונימי לעולם הסלבס יכול להירכש תמורת קלטת לוהטת או צילומי עירום נועזים. אתרי היכרויות פינו את מקומם לאפליקציות שמאפשרות מפגש מיני חטוף ולא מתנצל. במציאות הזו, שבה קל כל כך להשיג את הדבר עצמו, חסר הריגוש שאמור להתניע את כל התהליך.

פריחת הארוטיקה מסמנת איזושהי כמיהה לרגש הולך ונעלם. בעולם שבו המין זמין בלחיצת כפתור והחיים הפכו להרבה יותר פורנוגרפיה מארוטיקה, להרבה יותר פיזיים וקליניים מאשר היסחפות פנטסטית לתוך מערבולת התשוקה – הרעננות הזאת, שעוטפת את עשיית האהבה בסיפור, במערכת יחסים ובתפאורה נעימה, בעצם מחזירה את קהל הקוראים והצופים למקום רגשי חמים ובטוח. אולי זה מה שהיינו צמאים אליו כל כך – קצת רומנטיקה בתוך כל המין הבוטה הזה.

–

• כשהארי זרק את סאלי // הדה-רומנטיזציה של הקומדיה הרומנטית
• המדריך לבטוח סקס // תם אהרון
• תיירות סדרתית // אם צופים מגיעים למקומות נפלאים // מאת רותה קופפר