fbpx

העם דורש סדק חברתי // כך ריסק הקולנוע את רעיון החברה הדמוקרטית // גלעד פדבה

שפחות נאנסות, קופים שתלטניים ואזרחים רצחניים. דיקטטורות אכזריות, דמוקרטיות מסואבות ואוטופיות מתעתעות. כך ריסקה התרבות הפופולרית את כל המודלים של החברה האזרחית

0

בני אדם הם יצורים אינדיבידואליסטים מטבעם. מלאכת ההישרדות – הכוללת דאגה יומיומית למזון, קורת גג וביטחון קיומי – מובילה אותם לאגואיזם מנוכר ומכחידה רגשות הומניים של סולידריות חברתית, אכפתיות, נאמנות ואמפתיה.

התבנית החברתית, שאמורה להגן על חופש הביטוי, זכות הקניין, החירות האישית והזכות להגשמה עצמית מפני חוקי הג'ונגל הברבריים, כרוכה במקביל בצורך המכאיב לוותר, או לפחות לעדן את היצרים הכוחניים והחומרניים לטובת השתייכות למסגרת מגבילה. בעידן האמנה החברתית, מזגזגת האנושות באופן מרתק בין סגידה לשלטון וכמיהה לחופש, בין השתוקקות לסדר ומאבק לחירות, בין הערצה עיוורת למנהיג וערעור נועז על גחמותיו.

התרבות הפופולרית, המשקפת את התהליכים והקונפליקטים הללו, עשויה להתפעל מחברות דיסטופיות שמרניות או לבקר את אכזריותן, לחשוף באופן ביקורתי את האתגרים הניצבים בפני חברות דמוקרטיות ליברליות על קשייהן ותחלואיהן, ואף להציע מבט על חברות אזרחיות שנראות אוטופיות אך למעשה מתעמתות באופן תמידי עם איומים קיומיים בדרך להתמוטטות מהדהדת שמוכיחה כל פעם מחדש עד כמה "אוטופיה" הוא מושג מתעתע.

פרק א:

חברה דיסטופית שמרנית

"וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד עַל־בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם־אָנֹכִי מִמֶּנָּה. וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן" (בראשית ל, ג-ה)

תעשיית הקולנוע גילתה מזמן כי דיקטטורות מתועבות, מנהיגים מזוויעים, אזרחים משועבדים ומורדים מעונים – מצטלמים היטב. לא פחות מכך, הם ממגנטים אליהם את הקהל, בין אם מדובר ברפובליקות הזויות ('בננות' של וודי אלן), במשטר הנאצי (הסרט הגרמני 'הנפילה'), בגוש הקומוניסטי (קומדיית האקשן 'ראיון סוף'), או בשלטון דמיוני על פני פלנטה אחרת (סרט המדע הבדיוני 'אליסיום'). בעוד דמוקרטיות נתפסות בדרך כלל כתמהיל משמים של בירוקרטיה, שחיתויות מתונות והתנגדויות מנומסות – הדיקטטורות כובשות את המסך בעזרת כמויות של דם, יצרים, כוחנות ופולחני אישיות.

הדוגמה הטרייה לעיסוק האובססיבי בדיקטטורה היא הסדרה 'סיפורה של שפחה', שעלתה השנה בהולו ומבוססת על ספר בעל שם זהה שכתבה מרגרט אטווד ב־1985. במרכז העלילה מתוארת חברה אמריקאית נוצרית אדוקה, תיאוקרטית וטוטליטרית, השואפת להיות "נקייה" יותר וכופה על עצמה את התנ"ך כלשונו, לרבות ענישה אכזרית שמיישרת קו עם המושג "עין תחת עין" או כזו שמסתיימת בסקילה באבנים. האופן המילולי להחריד שבו מפרש המשטר את כתבי הקודש מגיע לשיאו בסצנות שמתארות את "הטקס" – ערב שבו נאנסות שפחות פוריות על ידי אדוניהן בעודן נשענות על ברכי הגבירות העקרות, בהשראת התיאור התנ"כי של יחסי המין של יעקב עם השפחה בלהה עקב עקרותה של לאה. לאורך הסדרה בולט יחס משפיל כלפי נשים, בין אם הן שפחות או גבירות, ומי שסובלות במיוחד הן הלסביות, שמוצגות בתור תופעה שלילית של "בגידה מגדרית". "דיסטופיה, בימינו, הפכה שם נרדף למרד, שברי אבנים ואבק וחיפוש נואש אחר מזון", אומר ברוס מילר, התסריטאי של 'סיפורה של שפחה', "אבל למעשה, דיסטופיה לא חייבת להכיל בתוכה לכלוך. דיסטופיה היא 'רק' מציאות נוראית".

קשה להתפלא מהעובדה שהמקור הספרותי זכה להצלחה בתקופת מדיניותה הכוחנית של מרגרט תאצ'ר, ואף פחות מפתיע כי העיבוד הטלוויזיוני זוכה באחרונה להערצה לא רק מצד ההמונים שהצביעו לדונלד טראמפ והריעו כשזה כינה את הילרי קלינטון "אישה נבזית". פאט סטייסי, מבקרת הספרות של ה'אייריש אינדיפנדנט', טוענת כי לפני 32 שנה היה קל ונוח להאמין שעלילת הספר הזויה למדי. "יכולת לאבד את עצמך בחיזיון המסויט הזה של פוריטניות חדשה, אך הסיוט הסתיים ברגע שסגרת את הספר וחזרת לקרקע המציאות", היא מסבירה. אולם, לדבריה, התזמון של הפקת העיבוד הטלוויזיוני האמריקאי ל'סיפורה של שפחה' אינו מקרי. "אמריקה של ימינו מזדחלת עמוק יותר מאי פעם לתוך שמרנות ודיכוי תחת מנהיגותו הכאוטית של נרקיסיסט סקסיסטי שמוקף בקנאים, הומופובים ומאמיני רוח הקודש, שמכריזים מלחמה על הדמוקרטיה הליברלית. תמרור האזהרה של אטווד על עתיד הנשלט על ידי פנאטיות דתית וחברתית בהשראה תנ"כית", מסכמת סטייסי, "נראה כיום רלוונטי באופן מפחיד".

"הם עשו בלגן מהכל", אומרת דודה לידיה, דמות האדונית החסודה והאכזרית שאחראית על אימון השפחות ב'סיפורה של שפחה', כשהיא מנסה להצדיק את עליית משטר העבדות. "הם מילאו את האוויר בכימיקלים, בקרינה וברעל. ואז אלוהים הנחית עליהם מגיפה מיוחדת, מגיפת אי־פריון. כשירדו אחוזי הילודה, הם דרדרו את המצב. גלולות נגד היריון, גלולות הבוקר שאחרי, רצח תינוקות – הכל כדי שיוכלו להמשיך עם האורגיות וה'טינדר' שלהם".

כאמור, רלוונטי באופן מפחיד. במיוחד כאשר התסריטאים עושים שימוש במושגים בני־זמננו.

האנק סטויבר, מבקר הטלוויזיה של ה'וושינגטון פוסט', מחדד את הנקודה: "הסדרה אמורה להדליק נורת אזהרה אצל הצופה, כשהיא מראה לו שסוגי החופש הקטנים ביותר יהיו הראשונים להיעלם, וכי בעקבותיהם צפוי ארגון־מחדש קיצוני למדי של עולמו".

משטר עבדות – שבו מעמד־על של אדונים נהנה משלל פריבילגיות, טובות הנאה ומנעמי החיים בעוד המוני עבדים ושפחות נאלצים לפרנס את אדוניהם בעבודת פרך מצמיתה – שייך לכאורה לתקופות עתיקות. אך למרות המרחק ההיסטורי, 245 שנות העבדות בארה"ב שהסתיימו רשמית לפני יותר מ־150 שנה, מלוות בכאב מדמם את ליבת היצירה התרבותית עד היום. אפוסים רחבי יריעה – מסדרת הטלוויזיה החלוצית 'שורשים' ועד הסרט זוכה האוסקר '12 שנים של עבדות' – מציגים באופן טרגי את החמדנות, החומריות והגזענות שמגולמים בעבדות. תיאור השעבוד הברוטלי ממלא כמה תפקידים בו בזמן: הרתעת הצופים מפני הידרדרותה של החברה, חשיפת היצרים האפלים של האנושות (לצד רגעי חסד וחמלה מעטים), ביקורת על כוחניות בין־גזעית ואפליה אתנית בהווה, והמחשת פנטזיות קולקטיביות של שליטה, כוחנות, אלימות, שעבוד והתמסרות לבעלי שררה גחמניים.

'מטרופוליס', סרטו של פריץ לאנג מ־1927, הבחין בין המעמד החברתי הבלונדיני והפריבילגי, שחגג בעיר עמוסת גורדי שחקים, רובעי שעשועים וקדמה מהפנטת, ובין הפועלים השחורים העובדים בפרך בעיר תת־קרקעית המייצרת את האנרגיה הדרושה לתפעולה של המטרופוליס. שבע שנים בלבד לפני עליית היטלר לשלטון, ניבא הסרט את הקלות הבלתי נסבלת שבה יהפכו פועלים גרמנים לאספסוף צמא דם.

כעבור חמש שנים תיאר הסופר הבריטי אלדוס הקסלי ברומן 'עולם חדש מופלא' גזע אדונים המשמר את עליונותו באמצעות טכנולוגיות מתקדמות של פריון, השבחה גנטית ושליטה על תודעתם של האזרחים. בדומה, מציג הסרט 'מה קרה בגטקה?' (1997) עולם מושלם לבעלי גנים משובחים המוצאים משרות בקלות וזוכים ליחס משפחתי חם, בעוד בעלי גנים משובחים פחות נאלצים לשמש כעבדיהם של המובחרים. במרכז הסרט עומד המורד וינסנט, שנולד לבני המעמד לא באמצעות הנדסה גנטית מתואמת מראש אלא כתוצאה מסקס חפוז במושב האחורי של מכונית. כדי לנצח את האפרטהייד ולהגשים את חלומו להיות אסטרונאוט, מתחזה וינסנט לבעל גנים משופרים. גם במרכז הסרט 'אליסיום' (2013), המתרחש בשנת 2154 במציאות שבה חיים העשירים בתחנות חלל מפוארות ואילו שאר האוכלוסייה מתגוררת על פני כדור הארץ ההרוס, ייטול על עצמו בן המעמד ה"נחות" את המשימה ההרואית לבשר שוויון לעולם מקוטב.

לעומת סרטים כמו 'מטרופוליס', 'אליסיום' ו'מה קרה בגטקה?', המתארים דמוקרטיות (אף שזוכים להשתתף בה רק אזרחים מועדפים), ישנם סרטים רבים שמשרטטים את קריסתה של החברה האזרחית עד הפיכתה לדיקטטורה מוחלטת. 'כוכב הקופים' (1968), עיבוד קולנועי לרומן אפוקליפטי של פייר בול, מתאר את הרפתקאותיה של קבוצת אסטרונאוטים שנוחתים על כוכב שבו נשלטים בני האדם על ידי גזע של קופים אינטליגנטיים. בהיפוך אבולוציוני מבריק, מתוארים בני האדם כיצורים קדמוניים פרימיטיביים אשר פיסת פרווה מכסה בקושי את חלציהם, לעומת הקופים הלבושים במדי אבירים, רוכבים על סוסים ומשתמשים ביתרונם התבוני לניצול המינים החלשים מהם. הסרט, שמסתיים בפסל החירות שמבצבץ מתוך האדמה ומגלה כי הכוכב ה"זר" הוא לא אחר מאשר כדור הארץ שנחרב כתוצאה ממלחמה גרעינית, הוא תוצר מובהק של הסיקסטיז; הוא מתאר חברה אזרחית־קופית אכזרית אך בעלת גינונים תרבותיים בורגניים לבנים, שמרנים וצבועים – כאלה שתרבויות הנגד של שנות ה־60 כל כך אהבו לשנוא.

"כל החיות שוות. אבל כמה מהחיות שוות יותר מהאחרות" (ג'ורג' אורוול, 'חוות החיות')

עוד תוצר אנטי־פשיסטי מובהק של תרבות הסיקסטיז הוא 'בעל זבוב', סרטו של פיטר ברוק מ־1963 המבוסס על הרומן של וויליאם גולדינג מ־1954. הסרט מתמקד בחבורת ילדים בריטים שטסים לחופשה ומטוסם מתרסק מעל אי בודד. תחילה הם מייסדים שלטון שוויוני, אך במהרה מתפצלים לשתי חבורות יריבות והופכים לברברים חסרי עכבות מוסריות. התבהמותה המהירה של חברת הילדים והתנהגותם הפראית אף מובילות לשני מקרי מוות. למעשה, 'בעל זבוב' אינו רק אלגוריה מוסרנית על סכנת התבהמות האורבת לחברה האזרחית, אלא ביטוי של החרדות העמוקות של האירופאים מפני אובדן שליטה ושינוי סדרי עולם בעשור שבו נאלצו להעניק עצמאות לעשרות קולוניות משועבדות.

התבהמות לא פחות מטרידה מתוארת במותחן 'שמש ירוקה' שביים ריצ'רד פליישר ב־1973, המתאר עולם שנהרס כתוצאה מאפקט החממה ומאלץ את שורדיו להתמודד עם ים הולך ומתייבש, לחות נוראית במשך כל ימי השנה, זיהום אוויר קיצוני, עוני בלתי נסבל ומשאבים הולכים ואוזלים. החורבן האקולוגי מוביל לחורבן חברתי כאשר בני האדם מוכנים להרוג זה את זה בשביל להשיג מנת סויה ירוקה, ולסכן את נפשם בניסיון לפענח את הסוד שעומד מאחורי המזון – הוא מיוצר מאנשים.

בסרט 'סאלו, או: 120 ימי סדום', שביים פייר פאולו פזוליני ב־1975 על פי רומן של המרקיז דה סאד, נחשפת התבהמות מזעזעת לא פחות. מתבגרים ומתבגרות, שנופלים קורבן לסטיותיהם של אנשי שלטון ודת, נאלצים לאכול צואה, להיאנס ולאנוס זה את זה, ולבסוף הם מוצאים להורג בשלל דרכים מחרידות. אך בעוד הרומן הבעייתי של דה סאד מבקש לחגוג את ההגשמה של המאוויים המיניים האפלים ביותר, מבקש הסרט (שנוצר 30 שנה אחרי נפילת הפשיזם באיטליה) להוקיע את הזוועות ולחשוף את ערוותם של מוסוליני וחזונו הסדיסטי.

גם ב'1984', סרטו של מייקל רדפורד על פי הרומן המופתי של ג'ורג' אורוול, אוסרים השלטונות על האזרחים לקיים יחסי מין המתבססים על רומנטיקה ותשוקה. הסרט מתאר עולם עתידני אפל ודכאני שבו "האח הגדול" – 50 שנה לערך לפני גרסת הריאליטי הטלוויזיונית שלו – מפקח באופן אישי על כל אחד מהאזרחים ומתמרן אותם לפי גחמותיו האכזריות. עלילת הסרט מתמקדת בווינסטון שמעז לקיים מערכת יחסים רומנטית עם ג'וליה בנוסף לפעילותם החתרנית המשותפת נגד המשטר. התוצאה הבלתי נמנעת היא מעצרו והגעתו של ווינסטון לחדר 101 הידוע לשמצה, שבו איש ביטחון חסר מצפון מתעלל נפשית וגופנית.

הפקת הגרסה הקולנועית דווקא בשנת 1984, השנה העתידנית שבה עוסק הרומן שנכתב ב־1948, אולי נראתה כגימיק יחצני, אך למעשה עיבוד קולנועי ראשון לרומן הופיע כבר ב־1956, בעיצומה של המלחמה הקרה ובתקופת "הבהלה האדומה השנייה". כשהסרט יצא למסכים בגרסתו הראשונה, בתקופת פעילותה של ועדת מקארתי, לאיש מהצופים לא היה ספק כי הסרט מבקר את המשטר הקומוניסטי הדורסני בברית המועצות, שלוש שנים בלבד לאחר מותו של סטלין. אולם כאשר '1984' הועלה לפני כשנתיים בתיאטרון פלייהאוס בלונדון, לאיש מהצופים לא היה ספק כי הביקורת של היצירה אינה מצטמצמת להוקעת פשעיהם של מנהיגי פרולטריון כמו סטלין. חלקה השני של ההצגה, שתיאר בדיוק ריאליסטי מצמרר את חקירתו של ווינסטון, העלה קונוטציות עכשוויות עגומות למצב זכויות האדם תחת עול המשטרים של פוטין, ארדואן, אסד, קים ג'ונג־און וחבריהם.

ביקורת אנטי־טוטליטרית נוספת של אורוול על חברה אזרחית ההולכת ומתבהמת ועל התנוונותם של הרעיונות המהפכניים היפים והצודקים מופיעה ב'חוות החיות' (1945). אורוול נקט את הטכניקה האלגורית של איזופוס ולה פונטן והשתמש בהאנשה של בעלי חיים כשהעביר ביקורת על טבע האדם ועל האסקלציה המהירה של החברה האזרחית המהפכנית מגן עדן פרולטרי לגיהנום כוחני בהנהגת החזיר נפוליאון. "הבריות שבחוץ העבירו את עיניהם מחזיר לאדם ומאדם לחזיר, ואז שוב מחזיר לאדם – אבל לא היה עוד אפשר לקבוע מה הוא מה", מתאר אורוול בציוריות. אמנם 'חוות החיות' צונזרה בבריטניה, כל עוד צ'רצ'יל שיתף פעולה עם סטלין במאבקם נגד היטלר, אך לאחר המלחמה זכתה היצירה, על עיבודיה, להצלחה אדירה. גרסת האנימציה המשובחת מ־1954, למשל, שיקפה את הפאניקה האנטי־קומוניסטית במערב, וישנם חוקרים שטוענים כי אף זכתה למימון של ארגון ה־CIA שראה בה אמצעי תעמולה לכל דבר ועניין.

החרדות מפני הקומוניזם, לרבות החורבן שהוא עשוי להמיט על בעלי ההון, באו לידי ביטוי גם ברומן 'מרד הנפילים' של איין ראנד מ־1957. למעשה, אין הבדל אידיאולוגי ממשי בין 'חוות החיות' המקדש את החברה האזרחית הליברלית ואת מאבקה נגד טוטליטריות באשר היא, ובין 'מרד הנפילים' המקדש את הפריבילגיות של בעלי ההון. שתי היצירות מבטאות היבטים שונים של אותו האתוס בדיוק – האתוס הקפיטליסטי שמפנה בוז לסולידריות מעמדית ולמהפכנות חברתית וחש מאוים מכל מה שנודף ממנו ניחוח של התאגדות מקצועית, זכויות עובדים או תנאים סוציאליים.

"תתחיל בקטן. לא כל כך מהר. קודם ניפטר מהיהודים, אחר כך נתרכז בברונטים" ('הדיקטטור הגדול')

לצד אלגוריות על ההתבהמות של החברה האזרחית באשר היא, ניתן למצוא יצירות רבות שמתמקדות בדיקטטורות קיימות. 'הדיקטטור הגדול' של צ'רלי צ'פלין (1940) משגר חיצי ביקורת לעבר השלטון הנאצי. הדיקטטור הינקל הוא רמיזה ברורה להיטלר. כאשר הוא מקפיץ בלון ענק בצורת כדור הארץ על ישבנו, ברור לצופים כי זו אזהרה מפני השתלטותה האפשרית של גרמניה על העולם. צ'פלין, המגלם בסרט הן את הפיהרר והן את היהודי הנרדף, לא הסתיר את כוונתו לעודד את נשיא ארה"ב להתערב במלחמה באירופה ולשחרר אותה מציפורני הנאצים.

בניגוד לביקורת הפופולרית על גרמניה הנאצית בקולנוע האמריקאי, מתקשה הקולנוע הגרמני בדרך כלל, עד היום, להציב מראה נוקבת מול פניהם של ותיקי הוורמאכט וצאצאיהם. אפילו סרטיו של האנרכיסט השמאלי הרדיקלי ריינר ורנר פסבינדר, כמו 'נישואיה של מריה בראון' (1979) ו'לילי מרלן' (1981), העדיפו להצניע יחסית את זוועות שלטונו של היטלר. הסופר הגרמני ברנהרד שלינק הפגין אמפתיה כלפי גיבורת הרומן 'נער קריאה' (1995), נאצית לשעבר שכלאה ושרפה אסירות יהודיות במחסן יחד עם חברותיה, וגם בעיבוד הקולנועי המלוקק של סטיבן דלדרי מ־2008 מוצגת הגיבורה כקורבן של נסיבות חברתיות עגומות. אבל שיא השכתוב הקולנועי המיופייף ביחס למלחמת העולם השנייה בא לידי ביטוי במיני־סדרה 'Heimat – Eine deutsche Chronik' ('בית: כרוניקה של גרמניה', 1984), שמצדיעה לאורך 11 פרקיה לעם הגרמני על התמודדותו עם משבר מלחמת העולם הראשונה, עלייתו ונפילתו של המשטר הנאצי והנס הכלכלי המופלא שחווה הכפר הדמיוני שמוצג בסדרה אחרי מלחמת העולם השנייה, מבלי להעלות ביקורת כלפי מעשיהם המחרידים של בני הכפר בחזית המזרחית.

אם ההתחשבנות של הקולנוע הגרמני עם היטלר עדיין מגומגמת למדי, הרי שמוסוליני, בן בריתו של הפיהרר, דווקא זכה לביקורת נוקבת בקולנוע האיטלקי. סרטו של אטורה סקולה 'יום מיוחד' (1977) מציג מפגש מקרי בין עקרת בית איטלקייה קשת יום ושכן הומו נרדף שנרקם לכדי חברות ושותפות גורל בלתי צפויות תחת עול המשטר המדכא. לעומתו, 'החיים יפים' של רוברטו בניני (1997) דווקא ממרק את המצפון האיטלקי ונמנע מלהראות על המסך את הזוועות הקשות שעברו יהודי איטליה.

הקושי של חברות אזרחיות להתמודד עם העבר המביש שלהן מורגש גם בקולנוע הספרדי. 'קריאת העורב' של קרלוס סאורה, שנוצר ב־1976, בדמדומי שלטונו של הרודן פרנקו, הסתפק באלגוריה משפחתית על ילדה המפתחת שנאה כלפי אביה הגנרל. רק כעבור כ־15 שנה העז סאורה לבקר את הפשיזם של פרנקו, ביתר שאת, בסרטו 'איי כרמלה' על זמרת שנכפתה על ידי תומכי פרנקו להעלות מופע מוזיקלי אנטי־שמאלני.

משטרים דיקטטוריים באמריקה הלטינית, ששאבו השראה מסוימת מניצחון הפלנגות של פרנקו בספרד, זוכים אף הם לביקורת קולנועית ישירה או מרומזת. 'נשיקת אשת העכביש', שביים הברזילאי־ארגנטינאי הקטור בבנקו ב־1985 על פי רומן של מנואל פואיג, מתמקד במערכת היחסים בין אסיר צבעוני, נשי וקמפי שמוצג באופן הומופובי למדי, ובין שותפו לתא, קומוניסט שבז לתשוקתו הדקדנטית של מולינה לגברים ארים יפי תואר מסרטי תעמולה נאציים.

ביקורת מאוחרת כלפי שלטון קסטרו בקובה הגיעה בסרט 'תותים ושוקולד' שביימו חואן קרלוס טביו ותומס גוטיירס אלאה ב־1994. הסרט מתאר גבר סטרייט שמפתח קשרי ידידות אפלטוניים עם גבר הומו שאחריו הוא מרגל בשירות המשטר עד שבסוף הסרט עוזב ההומו את המדינה. מצד אחד, ניתן לפרש את הסיום הזה כביקורת על שלטון שאינו מאפשר ל"אחרים" לחיות כרצונם. מצד שני, ניתן לראות זאת כציות מביך לנרטיב קולקטיבי התובע את סילוקם של ה"אחרים" מהחברה. לעומת החששנות הקובנית, הסרט ההוליוודי 'לפני שהלילה יורד' בבימויו של ג'וליאן שנאבל (2000) היה משוחרר לחלוטין מתכתיבי המפלגה. הסרט, שהביא את סיפורו של המשורר הקובני ההומו ריינלדו ארנאס שנרדף על ידי אנשי קסטרו בשל מיניותו ודעותיו המתנגדות עד שהצליח לעזוב את קובה ולעבור לארה"ב, הוא קינה על אובדן התמימות, הזדהמותה של המהפכה והניוון של החברה האזרחית הנמֵקה בלחות הטרופית תחת עולו של שלטון יחיד המדכא ללא רחמים את נשמתה ואת יצריה הטבעיים.

פרק ב:

חברה דמוקרטית ליברלית

"בחרתי לא לבחור בחיים. בחרתי במשהו אחר. מה הסיבה? אין סיבה. מי צריך סיבה כשיש הרואין" ('טריינספוטינג')

הקולנוע המערבי, המיוצר בחברות אזרחיות דמוקרטיות וליברליות, משקף גישה מורכבת ומרובת סתירות כלפיהן. מצד אחד, סרטים אמריקאיים ומערב אירופיים משקפים לרוב חברה משוחררת, ביקורתית ואינדיבידואליסטית המאפשרת דיון פתוח יחסית על סוגיות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ומיניות. מצד שני, חלק ניכר מהקולנוע המערבי מבקר בחריפות את הצדדים האפלים של הדמוקרטיות המערביות: ניצחון החומרנות על הסולידריות המעמדית, העמקת הקיטוב והתרחבות מעגל העוני, פופוליזם ושחיתות שלטונית, אפליה גזעית, שנאת זרים, הומופוביה ושוביניזם.

אחת הדמויות שהקולנוע הבריטי עדיין הכי אוהב לשנוא היא מרגרט תאצ'ר, בת החנווני שהעריצה מלכים, רוזנים, דוכסים ומתעשרים חדשים, והייתה מבועתת מהרעיון של שוויון מעמדי. תאצ'ר אפילו הכריזה כי מעמד "הוא מושג קומוניסטי ששם בני אדם בתוך חבילות ומשסה אותם אלה באלה". ג'ון מייג'ור השמרן, שהחליף אותה בראשות ממשלת בריטניה, החל את כהונתו בקריאה נרגשת לכינונה של "חברה נטולת מעמדות". אפילו טוני בלייר, איש הלייבור הכריזמטי שהחליף את השמרנים, הכריז כי "מלחמת המעמדות הסתיימה". מחליפו, גורדון בראון, הודיע לחברי הלייבור כי "חברה החופשית מחלוקה מעמדית זהו לא סלוגן אלא רעיון שעשוי להפוך למציאות". וגם דיוויד קמרון, ראש הממשלה השמרני, הכריז ב־2008: "אינני מאמין שהחברה הבריטית היא רדופת מעמדות. אלה סתם שטויות".

בניגוד להתכחשויות האידיאולוגיות הפופוליסטיות של פוליטיקאים מימין ומשמאל להיבט המעמדי של היחסים בין קבוצות שונות בחברה הבריטית, הרי שקולנוענים בממלכה המאוחדת, לפחות בשנות ה־80, לא היססו לבקר את הריבוד המעמדי ולהצביע באומץ על ההיבטים הקודרים של השיטה. בשנות שלטונה של אשת הברזל חשף הקולנוע הבריטי את החברה האזרחית במערומיה, כמו גם ברגעי החמלה שלה. סרטים כמו 'סמי ורוזי עושים את זה' (1987) ו'מכבסה יפהפייה שלי' (1985) ניסו לגשר על המתחים המעמדיים, החברתיים והגזעיים באמצעות רומנטיקה סוחפת ומיניות תאוותנית בין בריטים לבנים, הודיים ופקיסטניים מכל המגדרים והשילובים.

ביקורת אלגורית יותר על הקפיטליזם התאצ'ריסטי הופיעה בסרט 'פינק פלויד – החומה' (1982), כאשר קטעי האנימציה המושחזים של ג'רלד סקרף לא היססו להשוות בין עליית המיליטריזם והלאומנות בתקופת תאצ'ר ובין יונת שלום המתפוצצת באוויר, עיט המרחף על הרייך וצעידה בסך של חיילים צייתנים. החברה האזרחית מתוארת בסרט כמנוכרת ומתבהמת, מציגה מורים מכים את תלמידיהם, ואלה צועדים חסרי פנים על גבי סרט נע היישר אל מטחנת הבשר. "אנו לא זקוקים לשום חינוך, אנו לא זקוקים לבקרת מחשבות", זעקו מאות מיליוני מתבגרי אייטיז את בחילתם הקיומית, והביעו תובנה מפוכחת שתלאותיהם היומיומיות הן בסך הכל אבן נוספת בחומה של ניכור ופחד – במשפחה, בבית הספר וברחוב.

על רקע הימנעותו של 'החומה' לבקר ישירות את המלכה ואת ראשת הממשלה, בולט סרט הקאלט 'יוֹבֵל' של דרק ג'רמן (1978) בתקיפתו החריפה את הממסד, כולל סצנת הבורלסקה האופראית הבלתי נשכחת שבה דמותה של אמיל ניטרייט (כשם המרכיב הכימי הפעיל בנוזל הממסטל 'פופרס') קורעת לגזרים את ההמנון 'שלטי, בריטניה!' כשהיא מופיעה בתחפושת של פוסידון.

אולם סרטים מאוחרים יותר, פוסט־תאצ'ריים, העדיפו בדרך כלל להקהות את העוקץ ולמזער את ביקורתם על התרוששותה והתפרקותה של החברה באותה תקופה. אמנם 'טריינספוטינג' של דני בויל (1996) מתמקד בצעירים בני פועלים מאדינבורו שמתמודדים עם ניכור חברתי, מצוקה קיומית והתמכרות לסמים קשים, אך גם הוא נמנע מביקורת חברתית נוקבת, בוחר להיאחז בריאליזם מאגי כדוגמת סצנת השחייה באסלה או התינוק המת שזוחל על התקרה, ולסיום מציג את בגידתו של רנטון בחבריו – מעשה שתואם את האתוס האינדיבידואליסטי והצרכני – כתנאי הכרחי להישרדותו.

אפילו 'בילי אליוט' (2000), סרט שחוזר לשביתת כורי הפחם בבריטניה באמצע שנות ה־80, לא באמת מעודד סולידריות. אביו של בילי, שמחליט לשבור את השביתה ולשוב לעבודה כדי להשיג את הכסף הדרוש לנסיעתו של בילי לבית הספר לבלט בלונדון, אינו מוצג כאויב מעמד הפועלים, אלא בדיוק להפך – כמי שבחר "נכון" בצורך משפחתי נעלה על פני אידיאל קולקטיבי הזוי.

"התאצ'ריזם לא רק מתאר סלידה מקבוצות של גברים ממעמד הפועלים", טוענת פרופ' מרי מק'גלין מברוך קולג' בניו יורק, "אלא ממש מוחק מהשדה האסתטי תיאורים חיוביים של קבוצות אלה כפונקציונליות ויצרניות". לטענתה, אותם הסרטים מתייחסים לפועלים כנטל ומאמצים השקפת עולם ניאו־ליברלית ברוח אמונתה של תאצ'ר ש"אין שום אלטרנטיבה".

"זוכרים את הפוסטרים האלה שאומרים 'היום זה היום הראשון של שארית חייך'? ובכן, זה נכון לגבי כל יום מלבד אחד – היום שבו אתה מת" ('אמריקן ביוטי')

מכל מקום, הביקורת על התפוררות החברות האזרחיות במערב אינה מצטמצמת לדיון על הניכור שחשים המעמדות המוחלשים עקב אפלייתם ודיכויים על ידי ההגמוניה. הקולנוע האמריקאי הקדיש מקום נרחב לתלאות היומיום בסרטים כמו 'בתו של כורה פחם', 'מונסטר', 'מיליון דולר בייבי', 'בנים אינם בוכים', 'פרשס' ו'ג'ו', שמתמקדים בשכונות מצוקה, בעיירות נידחות ובאנשי הצווארון הכחול. סרטים אחרים, כמו 'מיסיסיפי בוערת' ו'אמריקה X', חשפו את הסכנות האורבות לחברה הדמוקרטית, הבורגנית בעיקרה, מצד ארגוני ימין קיצוני. אך נראה כי הוליווד מעדיפה להתמקד בעיקר בניכור ובמיאוס ההולכים וגוברים של המעמד הבינוני עצמו כלפי האינדיבידואליזם החומרני, ובמחיר האישי, המשפחתי והחברתי הכבד שגובה ממנו החלום האמריקאי.

שנות ה־70, שבהן ליקקה אמריקה את פצעיה ממלחמת וייטנאם והתמודדה עם שחיתויות שלטוניות כמו פרשת ווטרגייט, הניבו כמה מהסרטים הביקורתיים ביותר על מצבה העגום של הבורגנות. הסרט 'גברים במלכודת', שביים ג'ון בורמן ב־1972, תיאר חבורת לבנים עירוניים ומבוססים שיוצאים למסע גיבוש גברי בטבע הטהור והראשוני, אך חווים התעללויות קשות מצד הכפריים המקומיים. הסרט משקף בעיקר את הפרנויה העמוקה של הבורגנות העירונית האמריקאית מפני ה"הילביליז" השמרנים שנתפסים בעיניה כנבערים, מסוכנים, סוטים ושטופי יצרים הרסניים.

דיוויד לינץ' חשף את הסיוט שמתרחש תחת אפה של שגרה מתעתעת בסרט 'קטיפה כחולה' (1986), שבו מתגלות התעללויות מיניות בעיבורו של הפרבר המושלם. ארבע שנים לאחר מכן הפשיט לינץ' את העיירה הבדיונית טווין פיקס מחזותה החיצונית הקסומה והסגיר את הסודות האפלים והמטונפים ביותר של תושביה – רציחות, בגידות, סרסרות, עסקאות סמים ושחיתות.

סרט נוסף שהיטיב לתאר את הצד האחר של הבית עם הגדר הלבנה הוא 'אמריקן ביוטי' עתיר הפרסים שכתב אלן בול וביים סם מנדז ב־1999. הסרט מתמקד בלסטר ברנהם, גבר אמריקאי לבן שמתגורר בפרברים עם אשתו ובתו וסובל ממשבר גיל הארבעים. בעיצומו של המשבר מחליט לסטר לתבל את שגרת החיים היבשושית: הוא מתאהב בחברתה של בתו ומשקיע עבורה בהופעתו החיצונית, מעשן מריחואנה עם בנו של השכן, מתפטר מעבודתו במשרד הפרסום לטובת עבודה ברשת מזון מהיר, מתעמת עם אשתו הבוגדת, ולבסוף נורה למוות על ידי שכנו הקולונל.

"בכל רחוב של כל עיר יש אף־אחד שחולם להיות מישהו" ('נהג מונית')

עידן הקפיטליזם המאוחר, המתאפיין בסטנדרטיזציה חסרת רחמים של יחסי הכוחות הנצלניים בין ההמונים המופחתים לדרגת "משאבי אנוש" ובין הקפריזות של "השוק החופשי", הוא גם עידן ההתקוממות שטופת היצרים של החריגים, הבלתי מתאימים, לוחמי הצדק המטילים טרור, המיואשים טרופי המגלומניה, וגם ותיקי הקרבות המתגעגעים לניחוח הדם והנפלם עד שהם חשים כי אין להם מה להפסיד. מסעות ההרס וההרג של אותם מורדים נובעים מבעיות זהות, קשיים חברתיים, פגיעה מעמדית, התגרות במוות, משבר גבריות או אובדן אמון קיצוני בשיטה.

'נהג מונית' של מרטין סקורסזה מ־1976 העמיד במרכזו את טרוויס ביקל, יוצא מלחמת וייטנאם, שקצה נפשו במה שהוא מחשיב כזוהמה המוסרית המציפה את הכרך הניו יורקי ומחייבת אותו לקחת את החוק לידיו. באופן דומה, 'בדרך למטה' של ג'ואל שומאכר (1993) מתרכז בוויליאם פוסטר, גבר בורגני מובטל ומתוסכל, שמאבד את שפיותו באמצע פקק תנועה שגרתי ופותח בסדרת רציחות במטרה למגר את מה שהוא מחשיב כהסתאבותה של החברה האמריקאית.

שני הסרטים הללו אינם מנותקים ממעשי הטבח שמבצעים אזרחים במרכזים עירוניים, בתי ספר, אוניברסיטאות, בתי קולנוע ומבני ציבור בשם אידיאלים גזעניים, רגשות לאומניים, מגלומניה חולנית או מצוקה חברתית. במונחים של זיגמונד פרויד, היצרים הרצחניים המתפרצים האלה הם ה"אל־ביתי" המזדחל כצפעוני אל חיקה החמים של אמריקה הפרברית השבעה והבטוחה, וממתין לשעת כושר שבה יגיח ממאורתו ויפזר את ארסו בירי אוטומטי לכל עבר.

פרק ג:

חברה אזרחית אוטופית

"איך מישהו יכול להיות מספיק טיפש לחשוב שהוא טוב יותר משאר האנשים, רק בגלל שבגדיו עשויים צמר משובח יותר? הרי בגדיו היפים נלבשו פעם על ידי כבשה, והם מעולם לא הפכו אותה למשהו טוב יותר מאשר כבשה" (תומס מור, 'אוטופיה')

החברה האזרחית הדמוקרטית, גם כשהיא נחשפת במערומיה – חבולה, מושחתת, שסועה בין מעמדות ורחוקה מלהיות הוגנת וחומלת – היא עדיין מיוצגת בתרבות כרעיון מהסוג הכי פחות גרוע. אולם אפילו אותן חברות מגלות שוב ושוב כי הן אינן חסינות מפני עלייתם המטאורית של גורמים כוחניים. יעידו על כך בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב והתמיכה המדאיגה של הצרפתים בלה פן.

כך או אחרת, חרושת התרבות, המוקסמת מחברות אזרחיות דיסטופיות, שליטים צמאי דם ודיקטטורות אפלות ורצחניות, מייצרת גם את צידו השני של האסקפיזם: אוטופיה ורודה שבה חיים בני האדם בהרמוניה מלאה עם עצמם, עם זולתם ועם הטבע. בכל זאת, כדי שלא ישעמם, כמעט כל היצירות האוטופיות יקפידו לעמת את גן העדן המושלם עם סכנה קיומית הניצבת בפניו.

איכות החיים תחת כיפת ענק מגוננת בסרט 'המרוץ לחיים' (1976) משלבת זרועות עם הקביעה כי האזרחים צריכים למות עד גיל 30 כדי למנוע התפוצצות אוכלוסין. החיים האוטופיים שמתוארים בעיר סן אנג'לס ב'איש ההרס' (1993) הושגו בזכות מדיניות האוסרת אחזקת נשק, קללות, צריכת קפאין וסקס חופשי. האידיליה שמתוארת בעיר הצבעונית, המוארת והחייכנית ב'המופע של טרומן' היא אשליה טלוויזיונית שתופר ברגע שהכוכב שלה יסרב להמשיך להטיל עבור המפיק הכוחני ביצי זהב.

סרטים אלה מציגים את העולם האוטופי כהזיה, מיזם קפיטליסטי נצלני, תכסיס שיווקי, פסאדה פוליטית מתוחכמת או שלווה מדומה שזמנה קצוב ואין בה גאולה של ממש. האוטופיה אינה מוצגת בסרטים אלה כחזון שראוי ללכת לאורו, אלא כמצג שווא יומרני שאינו חסין מפני כוחות פנימיים וחיצוניים החושפים באותו במערומיו ומבקשים להתחשבן עם מנהיגיו.

תת־ז'אנר מעניין של סרטי האוטופיה הוא זה המתאר קומונות אידיאליסטיות המבקשות לכונן משטר נכון, שוויוני וצודק יותר. אך השיתוף, הערבות ההדדית ותחושת השייכות שמציעות קהילות אלה עלולים להתגלות כעטיפה נוצצת שתחתיה רוחשת קופת שרצים: יצרים ויריבויות, מתחים אישיים וחילוקי דעות אידיאולוגיים נוקבים. אלה תורמים, במקרים מסוימים, להחשתו של אובדן התמימות ולהתפרקותה של המסגרת השיתופית, לא פחות מהכוחות החיצוניים המתנכלים לקומונות השונות. ב'שיער' של מילוש פורמן (1979) מנהלת קומונה היפית חיים אוטופיים של אחווה גזעית, מגדרית ומינית של אור, אהבה, משולשים רומנטיים ואנרגיה שמימית, עד שהיא ניצבת בפני משבר כאשר חבריה נדרשים לסכן את חייהם במלחמת וייטנאם. הסרט 'גאווה' (2014) מתאר אחווה אוטופית בין הומואים ולסביות שמאלנים מלונדון ובין כורים וולשים שנאבקים על פרנסתם. החשדנות של אנשי העיירה קשת היום כלפי התמיכה הגאה הבלתי צפויה והעמדות ההומופוביות הראשוניות מפנות במהרה את מקומן לטובת שיתוף פעולה וסולידריות חברתית מרשימה. אך גם סרט זה מוכיח כי אוטופיה, יפה ככל שתהיה, עלולה להפסיד במאבק מול כוחות פוליטיים אימתניים. ב'קפטן פנטסטיק', סרט שביים מאט רוס ב־2016, מתוארת אוטופיה משפחתית שבה מגדל אב את ששת ילדיו הרחק מהציוויליזציה. בעקבות מות האם ורצונו של האב לקבור אותה בטקס דתי, נאלצת המשפחה להגיח אל ההוויה האורבנית ולהיחשף לקרובי משפחה "נורמטיביים", לטלוויזיה, ובעיקר לזכותם המוסרית להתעמת עם אביהם ולצאת נגד שיטת החינוך הבדלנית והשתלטנית שלו.

אוטופיה, על אף הצדק המוחלט שהיא שואפת אליו, היא עניין יחסי. מה שנראה למשתתפי חברה אזרחית מסוימת כהתגשמות נפלאה של אידיאלים נעלים, עלול להיראות למתבוננים מבחוץ כגן עדן של שוטים או, חמור מכך, כחברה מנוונת, מקובעת, משמימה ודכאנית. חזון שנחשב תחילה אוטופי עשוי להתברר בשלב מאוחר יותר כתשתית למעמדות חדשים של מקובלים ודחויים תחת מעטה השוויון הכללי.

ניתן למצוא דוגמאות לרוב גם בסרטים ישראליים המתחשבנים עם החברה השיתופית, עם החשדנות הקולקטיבית כלפי זרים ועם העוינות כלפי מי שמעזים לבקר את השיטה: 'סאלח שבתי', סרטו האנטי־סוציאליסטי של אפרים קישון, מתייחס לחברה הקיבוצית כחבורה אשכנזית צייתנית המזמרת במקהלה אחת, מצביעה פה אחד, תומכת ביוזמה "לאמץ את חברי המעברה הסמוכה" אך סולדת מתושביה ומתייחסת אליהם ככוח עבודה זמין, זול ופרימיטיבי; 'ילדי סטלין' של נדב לויתן מציג את החברה הקיבוצית כאוסף של חסידים שוטים ומסונוורים; 'איה – אוטוביוגרפיה דמיונית' של מיכל בת אדם מציג את חברת הילדים בקיבוץ כחבורה המתאכזרת לילדת חוץ עירונית; ואילו 'אדמה משוגעת' של דרור שאול מציג את החברה הקיבוצית כפרוורטית, חטטנית וסדיסטית ביחסה כלפי חברת משק הלוקה בנפשה.

כפי שטוענת מרגרט אטווד, "כל אוטופיה נאלצת להתמודד עם אותה בעיה – מה עושים עם אנשים שלא מתאימים לה". תעשיית הקולנוע מבינה כי בעיה נצחית זו מייצרת את הדרמה הדרושה ליצירת עניין אצל הצופים. התנוונותן של מהפכות עשויה להיראות על המסך מסעירה לא פחות מהאירועים שחוללו אותן. אחריתה של חברה אזרחית, במיוחד אם זו חברה שהתיימרה להגשים אידיאלים חברתיים נעלים ונכשלה במשימתה, עשויה להפעים את הקהל הרבה יותר ממראות שלווים של ימי בחרותה ותמימותה.

זהו עידן שבו הייאוש נעשה יותר נוח, או לפחות יותר פוטוגני, כשהניוון האישי, המוסרי, החברתי והלאומי תחת שלטונו של "האח הגדול" מלווה בחיוך שקרי. זה קורה בגלל החומרנות, הלאומנות, צרות המוחין והבורות הנפוצות שמכרסמות בעקרונות הבסיסיים ביותר של החברה האזרחית במחוזותינו. אין אוטופיה, אלא דיסטופיה, במקום שבו פוליטיקאים פופוליסטיים ובעלי בריתם משתדלים לצנזר עירום במופע אמנותי, להכשיל את העלאתו של מחזה המבטא עמדה פוליטית שאינה לרוחם, לכפות על שחקני תיאטרון ישראלים להופיע בהתנחלויות או לבטל דיונים בגלריה ירושלמית על המחיר המוסרי של הכיבוש. "הצדק עצמו הוא המדיניות העמידה ביותר של החברה האזרחית", הסביר המדינאי והפילוסוף הבריטי אדמונד ברְק במאה ה־18, "וכל נסיגה בולטת ממנו, בכל נסיבות שהן, מעוררת חשד שאין מדיניות בכלל".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook