בבחירות האחרונות היטשטשה דעתם של הישראלים מעודף טסטוסטרון. העם פשוט התחיל לשמוע קולות, במיוחד את קולו הנערי של ח"כ יצחק הרצוג ואינספור החיקויים הלעגניים של אופן דיבורו. משבר הקול הגיע לשיאו כשהאסטרטגים של המחנה הציוני הפיקו תשדיר שבו הרצוג מונה את הישגיו בקול מושתל, גברי ועמוק, שחותם את הדברים במילים: "הסיבה שחלקכם עדיין מתלבטים אם להצביע עבורי היא הקול שלי". אותם אסטרטגים אף ניסו לשוות להרצוג דימוי קשוח באמצעות דיוקן המציג את המועמד כרמבו מקומי, שזוף, עטור זיפים, מבטו המצועף מופנה אל נקודה בלתי נראית, שפתיו פשוקות קמעה ומעט שיבה בשערו. הכלאה זו בין מרלבורו מן, ג'ון וויין, צ'רלס ברונסון וקלינט איסטווד הייתה אמורה לנפץ כל פיסת סיסיוּת, לסלק כל פירור נשיות, לגרש כל דיבור על עידון יתר ולחסל כל חשד אוחצ'יוּת בתקווה שהבוחרים יפנימו את הדימוי החדש.
קולו של הרצוג מקושר עם דמות פיזית של חנון, "אולי כהנגדה לקול בס שמאוד מקושר לגבריות צבאית, לסמכות, לשלטון, לגבריות הגמונית ולמנהיגות פוליטית", אומר ל'ליברל' ד"ר דני קפלן, ראש המגמה ללימודי גבריות בתכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן. "קול עדין של גבר מערער על ההבניה הקשיחה של הבדלים בין נשיות לגבריות", מוסיפה ד"ר דפנה הקר מהתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. "'גבר־גבר' הוא בעל קול עמוק וסמכותי שמסמן את הכוח והסמכות המהותית שגבר אמור להחזיק בהם. לעומת זאת, הקול העדין מסמן אחת מן השתיים: או שלגבר הזה אין סמכות גברית, או שכל מה שידענו על גבריות ונשיות כשתי קטגוריות מובחנות אינו נכון. הציבור מעדיף לאמץ את הפרשנות הראשונה, שמסמנת את הרצוג – ולא את התפיסות המגדריות הרווחות – כבעיה". האקטיביסטית הפמיניסטית ד"ר אראלה שדמי, מחברת הספר 'לחשוב אישה: נשים ופמיניזם בחברה גברית' ולשעבר ראש התכנית ללימודי נשים ומגדר בבית ברל, טוענת בשיחה עם 'ליברל' כי ההסבר ללעג הציבורי לקולו העדין של הרצוג הנו פשוט מאוד: "בארץ מנהיג יכול להיות רק 'גבר־ אלימות. הרצוג, ואגב גבר', כזה שמקרין חוזק, נחישות, רצוי גם גם אובמה, לא עומדים בקריטריונים הישראליים למנהיגות. האסטרטגים של הרצוג טעו. היה נכון שיוצג כ'גבר אחר'. זה היה מושך הרבה נשים ואולי גם צעירים. במקום זאת, הם ניסו להפוך אותו ל'גבר־גבר' ישראלי מצוי ככל האפשר".
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
איור// גיא חרל"פ
