fbpx

ילדותם השנייה // כך נולד והשתרש הדימוי המפלצתי של הילד בתרבות

0

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה. כך כתב יהושע סובול באחד השירים שמופיעים במחזה 'קריזה' ב־1976. השיר, שנולד במקור כדי להדהד את מלחמת העשירים והעניים בחברה הישראלית דרך הצגה צינית של המתנה האלוהית שהוענקה לכל אחד מהצדדים ("לאחד הוא דוחף כסף, כוח וכיף, ולכם הוא נותן ילדים"), הפך עם השנים להמנון דביק וצוהל של הורים המהופנטים למראה ילדיהם הקטנים בלי שום קשר למסר המחאתי. קשה שלא להבין את הסנטימנט ההורי הזה, שהרי אילולא היה מתמלא האדם ברגשות חיוביים כלפי אותו יצור קטן, רך וטהור, סביר להניח כי הצורך האנושי להתרבות לעולם לא היה מתממש. אלא שהתרבות הפופולרית חושפת פן נוסף בנוגע לאותם יצורים מושלמים לכאורה: הילדים הם גם בלתי צפויים, אגוצנטריים ואנרכיסטים מטבעם. יעידו על כך בקבוקים שמוטחים לרצפה באשמורת תיכונה או המיית צרחות בקניונים. ילדים קולנועיים, ספרותיים וטלוויזיוניים מוצגים לא פעם כיצורים שליליים – סכסכנים, שתלטנים וסחטנים, ואפילו סדיסטים, מפלצתיים ורצחניים. הם אורבים במשך מאות שנים, נועצים מבט עוין במבוגרים ומתקדמים – חיים או מתים, בשם עצמם או בשליחות השטן – לעבר יום הדין שבו יבואו חשבון עם הדמויות שנצרבו בזיכרונם כמי שהחריבו את ילדותם, פגעו בתמימותם וצילקו את נפשם.

הופעתם של ילדים דמוניים בתרבות המערב אינה מנותקת מהיחס הבעייתי של המבוגרים כלפי מעמד הילד בימי קדם. ביוון וברומא העתיקות נחשבו ילדים כ"לא־אנשים", במיוחד אם לא זכו להיוולד למשפחות מיוחסות. ברומא, הילד היה נתון בסכנת חיים ממשית. אם לא קיפח את חייו בשל פציעה או מחלה הוא נחטף בידי סרסורים ונמכר לאדונים חסרי מצפון. תינוקות שנולדו בעיר ספרטה הוטלו על ידי חיילים לתוך בריכת יין כדי לבחון את תגובתם – מי שבכה הושלך מצלע ההר אל מותו או נשלח למוסד להכשרת עבדים. ילדים חזקים יותר נעקרו מהוריהם לטובת אימון שכלל בין השאר צעידה ממושכת ללא נעליים ומזון, וקבלת מכות על מנת להתחשל ולהפוך ללוחמים.

פרופ' ריידר אסגארד, מומחה להיסטוריה של הרעיונות מאוניברסיטת אוסלו, טוען כי בתקופות עתיקות ילדים נחשבו ליצורים לימינאליים, הנמצאים בין מציאויות שונות. "כמי שאינם עדיין בני אדם לגמרי", הוא מסביר, "ילדים נתפסו כיצורים הנמצאים על מפתנו של עולם אחר, ובאמצעות הטוהר שלהם הם מסוגלים לתווך אמיתות מהאלים". ואכן, הילד היווני והרומי מילא חלק משמעותי בטקסי פולחן דתיים, בעיקר בתור אורקל המשמיע דברי אלוהים חיים.

אמנם בתחילת תקופת הרנסנס נחשבו ילדי אירופה לעדים מושלמים, דוברי אמת בכל מצב, אך גורמים בכנסייה ראו בילד יצור רע הזקוק לאילוף מוסרי ודתי. באזורים פרוטסטנטיים של גרמניה, למשל, רבע מהנאשמים בכישוף היו ילדים. במאה ה־17 טען הפילוסוף הנאור ג'ון לוק כי הילד הוא "טאבולה ראסה", לוח חלק שיש להטביע בו חותם של חינוך ערכי והשכלה.

ד"ר אורנת טורין, ראשת החוג להוראת תקשורת במכללה האקדמית לחינוך גורדון, מוסיפה בשיחה עם 'ליברל' כי אצל שייקספיר, לדוגמה, מופיעים ילדים מתוחכמים ולא תמימים. "המחזה 'המלט' מתבסס על סיפור דני שבו הילד המלט מתכנן, במשך שנים, בסבלנות של שחמטאי, נקמה בדוד שלו", היא מספרת. "השדון פוק ב'חלום ליל קיץ' הוא בעל גוף ילדי, אך מתוחכם באופיו. במאה הוויקטוריאנית רווחו ציורי ילדים כמלאכים, ואיורים של א"א מילן ומתוך 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' הדגישו ילדיוּת ותמימות. כמו כן, הופיעה תעשייה של בגדי ילדים, חדרי ילדים וסיפורי ילדים שעברו המתקה. כך התבססה התפיסה שיש לגונן על הילד ולספר לו שטויות כמו 'באתם מהכרובים ומן החסידות'". לטענתה, רק ז'אנר האימה והמפלצות השתמש בתמימות של ילדים כדי לארגן ולעגן את הרוע. "המפלצת שוכנת בתוך התמימות והטוהר כי זהו המקום הלא צפוי להסתיר בו את הרוע".

בתקופה המודרנית, התנהגות רעה של ילדים אינה מנותקת מהמרוץ החומרני. אם ב־1935 היו לעובד ממוצע 40 שעות פנאי בשבוע, ב־1990 נותרו לו 17 שעות פנאי בלבד, פחות ממחצית. המשורר האמריקאי רוברט בליי טוען כי בעידן הקפיטליזם המאוחר ההורים כה עסוקים, עד שהילדים הופכים ל"ממוקדי חברים" במקום "ממוקדי הורים". בהיעדר מבוגר אחראי, ילדים מחפשים אחר ריגושים שיפיגו את השגרה. בנסיבות מסוימות הם עלולים להתפתות למעשים נטולי עכבות מוסריות בקיצוניות רבה כל כך, עד כי נדמה שישות זרה ודמונית השתלטה על נפשם והחלה לנהום מתוך גופם הקטן, כשהיא מאיימת לפרוץ בכל רגע ולהזיק.

 

כשנכנס בך השד

ילדים אחוזי דיבוק מסעירים את האנושות זה מאות שנים. בימי הביניים נחשבו שדים כמשתתפים פעילים בחיי היומיום. הם יכלו לפתות את בני האדם לחטוא, אך גם להידבק לנשמתם של תמימים. דמוניאקים – אנשים אחוזי דיבוק – היו לעתים קרובות טרופי דעת, בוטים ואלימים. פרופ' סארי קטליה־פלטומה, מבית הספר למדעי החברה והרוח באוניברסיטת טמפרה בפינלנד, טוענת כי אחד הסוגים המעניינים ביותר של כפויי שדים בימי הביניים הוא ילדים שתקפו את הוריהם וסימנו בכך את הביזוי החמור ביותר של ההיררכיות החברתיות והציוויים המוסריים. הפניית חיצי האשמה כלפי השד הקלה על מכאובי המשפחה ואיפשרה להימנע מהאשמת הילד ומהוקעת מולידיו עקב כישוריהם ההוריים הפגומים.

שדים שנכנסים לנפשם של ילדים מפרנסים גם היום את הטבלואידים. לפני חודשים אחדים דווח בצהובוני בריטניה על תינוק אחוז דיבוק בשם קונור בות', שתועד כשהוא עומד על מעקה מיטתו הדק במשך 22 שניות ולבסוף פולט צווחה מקפיאת דם. מקרה מוזר אחר התרחש בבית ספר בפרו שבו פרצה "מגיפת דיבוק", אשר במהלכה העידו יותר מ־80 ילדים כי חוו חזיונות בכיכובו של גבר לבוש שחורים המנסה להרוג אותם. בעדויות מצולמות נראים הילדים כפויי השדים כשהם שרים, צורחים ומתעלפים. בתקשורת העולמית מיהרו לציין כי בית הספר שוכן על אדמת בית קברות של מאפיונרים מקומיים, ועלו השערות כי רוחותיהם חדרו לנפשם של התלמידים.

למרות התפוצה האדירה של סיפורים "אמיתיים" אלה, הילדה אחוזת הדיבוק המפורסמת ביותר בעולם היא עדיין ריגן, גיבורת סרט האימה 'מגרש השדים' (1973). הסרט מציג את תלאותיה של אישה אמריקאית המגלה כי בתה מסוגלת לסובב את ראשה ב־360 מעלות, להקיז מגרונה גלונים של נוזל ירקרק, לגרום למיטתה להתרומם באוויר ולצווח באינטונציה היטלראית. כעבור שלוש שנים החריד את צופי הקולנוע 'אות משמים', שבו מתברר כי דמיאן, ילד מאומץ, הוא התגלמותו של אנטי־כרייסט, הרשע השטני עלי אדמות. הילד מתעלל פיזית באמו, גורם להתנפלות קופים על רכבו של אביו, מוביל להתאבדות ומעורב במעשי רצח אפופי גותיקה ומלווים בסערות ברקים.

מגרש השדים

מגרש השדים

סרטים אלה מתארים את מעורבות הדת בפולחני גירוש שדים באופן דו־משמעי. מחד, הם מדגישים כי אנשי הדת ממלאים תפקיד חיובי ומושיע במאבקם בכוחות החושך וראויים להערכה על ניסיונותיהם לחלץ ילדים תמימים מאחיזתם של דמונים חסרי מצפון. מאידך, סרטים אלה ממחזרים את הדימוי הסטריאוטיפי השלילי של הכנסייה הקתולית כגוף מיושן המנהל מערכת יחסים אינטנסיבית עם שדים, דיבוקים ומאבקים מיסטיים של בני אור בבני חושך, וגוזל את תפקידן של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המודרניות שאמורות להתמודד עם ההפרעות הנפשיות.

ילדים מסוג מטריד במיוחד מופיעים בסרטי אימה המתמקדים בהורים מאמצים שגילו כי קיבלו לידיהם ילד שטני. דווקא הורים אלה, החווים ייסורים כה רבים בהתמודדות עם בעיות פוריות ומייחלים כי במעשה האימוץ הם יבצעו תיקון עולם ויזכו להגשים את התקוות ההוריות שלהם, נופלים קורבן פעם נוספת לתעתועי הגורל האכזר. לצד הסרט 'אות משמים', המתמקד באסופי שמתגלה כבכור שטן, הסרט 'יתומה' (2009) עוסק בזוג, שבעקבות לידה של ולד מת מחליט לאמץ ילדה בשם אסתר. היתומה המאומצת מתגלה באיחור כחולת נפש רצחנית בת 33 הסובלת מבעיה הורמונלית שגרמה להתפתחותה הגופנית להיעצר בגיל תשע ומאז היא מתחזה לילדה קטנה.

יתומה

לכאורה עלילה כזאת, המציגה את האימוץ כמעשה שאינו מעניק חסד למבצעיו אלא כתחילתה של פורענות נוראית, מבטאת דמיון חולני ואכזרי במיוחד. אבל למעשה, סרטים אלה מציגים את המסתורין האופף כל מעשה אימוץ שבו המאמצים אינם יודעים את זהות ההורים הביולוגיים של הילד ומהו המטען הגנטי שלו. לעניין זה מתווספות חרדות מיסטיות, חסרות כל ביסוס מדעי, מפני "גנים רצחניים" המסתתרים בגופו של המאומץ ועלולים להתפרץ ולהמיט אסון על משפחתו המאמצת.

השטניות של המאומצת המסתורית ב'יתומה' אינה מנותקת מהיותה חולת נפש. ילד שטני, הסובל אף הוא ממחלת נפש, כיכב כ־30 שנה לפני כן בסרט הראשון בסדרת 'ליל המסכות' המתמקד במייקל מאיירס שבגיל שש התחפש לליצן ורצח בעזרת סכין את אחותו הגדולה והחבר שלה בעיצומו של ליל כל הקדושים. הילד אמנם אושפז במוסד לחולי נפש אך לא נרפא, נמלט מהמוסד וחזר לרדוף את תושבי עיירת הולדתו כשהוא מצויד בסכין ארוכה ומתחבא מאחורי מסכה לבנה.

הפופולריות של ילדים־רוצחים אינה מפתיעה. מבחינה פיזיולוגית, החלק במוח האחראי על השיפוט אינו מפותח דיו אצל ילדים. כתוצאה מכך, ילדים מתמודדים עם דחפים בעוצמה גבוהה אך יכולות הבלימה שלהם מוגבלות וההתנהגויות שלהם עלולות להיות מסוכנות. ד"ר רונית חיימוב־אילי, קרימינולוגית קלינית מהמכללה האקדמית בית ברל, טוענת כי ילדים ומתבגרים חווים לא פעם קושי בוויסות רגשי. קושי זה עשוי לנבוע מסביבה לא תומכת שמולידה תחושות של דחייה, חוסר שייכות וירידת הערך העצמי, שעשויות לעורר תוקפנות אלימה ואימפולסיבית. "הילד עשוי לפרש תגובות מסוימות בסביבה כפוגעניות ולהגיב באופן מיידי, מאחר שאינו מסוגל לעבד את התחושות הרגשיות. הוא עלול לסבול מפרשנות לקויה של פעולות של אחרים ונוטה לראות כל התנהגות כמכוונת לפגוע בו ישירות. כשהוא מרגיש מותקף – הוא תוקף מיד בחזרה". בזוועתון 'קארי' (1976), גיבורת הסרט היא ילדה דחויה ומושפלת, שמשתמשת בכוחות הטלקינזיס שלה כדי לנקום בחבריה לספסל הלימודים ששפכו על ראשה גלונים של דם חזירים.

תגובות אלימות של ילדים יכולות לנבוע גם מתחושה של חוסר או תת־ריגוש. כאשר שום דבר אינו מלהיב אותם, הילדים חשים צורך ליצור דרמה באמצעות מעשה או פעולה שיפיגו את השעמום. "ככל שהדרמה תהיה גדולה יותר, כך הסיכוי להרגיש יהיה גבוה בהתאם", טוענת חיימוב־אילי. "לפיכך, פעולה קיצונית כמו רצח נתפסת כפעולה מעוררת". חלק מהרוצחים הצעירים התנסו, לפני קטילת חיי אדם, בפעולות כמו הצתה או התעללות בבעלי חיים. חלקם ביצעו פשעים מתוך צורך בתחושת עליונות או סתם לשם השעשוע.

אף ילד אינו מבצע רצח בתוך ואקום. לדברי חיימוב־אילי, יש לקחת בחשבון אווירה תרבותית שמעודדת פגיעה ונקמה כפעולות המעניקות לתוקפנים תחושת שייכות חברתית ואפשרות להטביע חותם בעולם. הדבר בולט במיוחד במקרה של עיסא דאהר, הרוצח הצעיר ביותר הפועל בשורות דאעש, בן חמש בלבד. לפני כשנה התגאה הארגון כי הילד, המכונה ג'יהאדי ג'וניור, רצח שלושה מרגלים באמצעות פיצוץ מכוניתם. חיימוב־אילי מדגישה כי במקרה של דאהר מדובר ברצח הנובע מחינוך ולמידה. אמו, גרייס, בריטית ממוצא ניגרי שהתאסלמה והתגייסה לשורות דאעש, תועדה בעת הריונה כשהיא "מתחרה" עם בן זוגה למי יש קלצ'ניקוב טוב יותר. ואילו סבו של הילד, הנרי, הצהיר אהבה ללא תנאי לנכדו: "אני לא יכול לעקור אותו מחיי. הוא הנכד שלי". "בזכות מעשיו הילד הזה נהנה מתחושת שייכות ותחושת ערך", מסבירה חיימוב־אילי. "הוא הפעיל את עקרון העונג – 'אני עושה משהו וכולם מחמיאים לי ואומרים לי כמה אני ילד טוב'. ילד אינו מבין את מהות ומשמעות הפעולה, ותופס אותה כסוג של משחק שבצידו יתרונות כמו תשומת לב ואהבה".

עידן התמימות הרצחנית

פרופ' מרקוס פי.ג'יי בוהלמן ופרופ' שון מורלנד, עורכי הספר 'ילדים מפלצתיים ומפלצות ילדותיות: מאמרים על האימה הקדושה בקולנוע' (2015), טוענים כי בתקופה המודרנית שימש הילד מאגר של השאיפות והפחדים, החלומות והסיוטים של המבוגרים. לטענתם, הפופולריות של ילדים־מפלצות קשורה הן במושג "תמים" (חף מפשע, מלאכי) והן במושג "ילדותי" (אנוכי, שובב ומרושע). ההבניה התרבותית של תקופת הילדות כתקופה של "אימה קדושה", הממזג טוהר ופחד, היא הבסיס לסרטי אימה קלאסיים כמו 'תינוקה של רוזמרי', המתאר את תלאותיה של אישה שיולדת בכור שטן.

דוגמה קיצונית יותר לילד מפלצתי מופיעה בסרט 'משחק ילדים' (1988), שהפך לסדרת סרטים אשר במרכזה צ'אקי, גלגול של נשמת פושע מבוגר שחוזרת לנקום בתור בובה רצחנית. צ'אקי עשוי להתפרש בעת ובעונה אחת כביטוי לתכונות של דמות הנבל הלקוחה מעולם המבוגרים, וכהקצנה דרמטית והרסנית של תכונות "ילדותיות". אמנם אין מדובר בילד אלא בבובה, אך אפקט התמימות והשחתתה מתקיים גם כאן.

CHILD'S PLAY, Chucky, 1988

CHILD'S PLAY, Chucky, 1988

בניגוד לסרטים כמו 'מגרש השדים', המתמקדים בילדים נורמליים שלפתע אחז בהם דיבוק, תת־הז'אנר "ילדים שטניים" מתמקד בסרטים המציגים ילדים דמוניים מלידה. 'כפר הארורים', שהופק לראשונה ב־1960 וזכה לגרסה חדשה ב־1995, מתרחש בכפר אשר כוח מסתורי חודר אליו ואל נשותיו ומעבר את כולן בבת אחת. תשעה חודשים לאחר מכן נולדים בכפר תינוקות שהופכים לילדים זהים, בלונדיניים, בעלי עיניים זוהרות ורצחניות ויכולת שטנית לשלוט בתודעתם של אחרים.

ילדים אפלים מככבים ביצירותיה המרתקות של האמנית הישראלית ורד אהרונוביץ', שמפסלת ומציירת ילדות תמימה ומפלצתית בה בעת. בולטת במיוחד 'המזרקה', יצירה שמציגה ילדים בבגדי ים, משתעשעים ברובי מים, תוקעים קלשון ומשתינים לתוך בריכה שבה שרוע ענק מזוקן. דימויים קיצוניים יותר של ילדים מופיעים ביצירות של האחים הבריטים ג'ייק ודינוס צ'פמן, שהציגו פסלים של ילדים בלונדיניים בכותנות לילה לבנות האוחזים בידיהם רובי קלצ'ניקוב וממצחם מזדקרים איברי מין זכריים, כמו גם דמויות של ילדות עירומות המתמזגות זו עם זו כשחלקן פוערות פה כבובות מין.

אם הילדים החיים של סרטי האימה נחשבים למפחידים, הרי שילדים מתים מעוררים פחד גדול פי כמה. בסרט 'האחרים' (2001), המתרחש בטירה עתירת חזיונות מוזרים, הילדים חוששים כי בביתם מתגוררות רוחות המנהלות חיים משלהן, אך לבסוף מתברר כי הם עצמם רוחות של ילדים שאמם הרצחנית חנקה למוות. בסרט 'הצלצול' (2002) מופיעה דמותה של ילדה מתה, שנרצחה על ידי הוריה המאמצים ומאז נשמתה מתגלגלת בקלטת וידיאו שכל מי שצופה בה מאבד את חייו. הסרט, שמתבסס על 'רינגו' היפני (1998), מבטא אמונה עזה בכוחם של ילדים להשפיע על העולם גם לאחר מותם בנסיבות טרגיות, כשהם חוזרים לנקום במבוגרים. ב'בית קברות לחיות' (1989) ילדים מתים שנקברו בבית הקברות לחיות שבים אל עולם החיים כרוצחים מיומנים. בסרט האימה הגאוני של סטנלי קובריק 'הניצוץ' (1980) מצליחות רוחותיהן של שתי ילדות תאומות בשמלות תכולות ותסרוקות שמרניות להוציא מדעתו סופר שמתגורר במלון רדוף שדים.

ניתן לראות בשובם של הילדים־המתים אל החיים לא רק חזיון אימה של זומבים רעבים, אלא גם חזרה אל תפקידם המיתי העתיק של הילדים כאורקלים, צינור מידע או אמצעי תיווך מיסטי בין האלים ובין בני האדם, בין העולם של מעלה לעולם של מטה, בין הנסתר לגלוי. ויותר מכך: ילדים מתים מהלכים ממחישים יכולת נבואית מרובת רבדים – כמי שעברו מהחיים אל המוות ובחזרה, הם נושאים בשורה בהווה ומסמלים בו בזמן את העבר ואת העתיד.

ענק ספרי ותסריטי האימה סטיבן קינג, שהתמקד בילדים דמוניים ברבות מיצירותיו, ביניהן 'ילדי התירס', 'הניצוץ' ו'קארי', מעניק חשיבות מיוחדת לתקופת הילדות שלדעתו אינה מרפה מחיי האדם גם בהתבגרותו. "רבים מאיתנו גדלים וחושבים שהם מצליחים להיפטר מהצורה שבה פירשו את העולם כשהיו ילדים", אומר קינג, "אך אנו נושאים את הצלקות כל חיינו, בין אם אלה צלקות של יופי או צלקות של כיעור".

'הניצוץ' (1980)

'הניצוץ' (1980)

לידתו של הפריק

תעשיית הקולנוע מטשטשת את ההבחנה בין ילדים אחוזי דיבוק, ילדים שטניים מעצם בריאתם, וילדים רוצחים בנסיבות משתנות. בסופו של דבר, כל דיבוק מתואר כהתקף של כוחות שטניים, ובכל רצחנות מסתתר דיבוק שאינו מרפה. בסרט 'התינוק' (1974) נחרדת משפחה לגלות כי הצאצא החדש שלה הוא תינוק היסטרי, מכוער, מגודל ורצחני שמשתמש בשיניו המחודדות לחיסול מבוגרים. דיוויד לינץ', הידוע בחקירותיו האמנותיות והקולנועיות של מרתפי הרוע, בחר לעסוק בסרטו הארוך הראשון 'ראש מחק' (1977) באב המתמודד עם גידול ילד שנראה כמו ראש מחק. באמצע שנות ה־80 יצא הסרט 'מסכה', המבוסס על סיפורו האמיתי של רוי (רוקי) דניס, ועוסק במאבק האנטי־ממסדי של אם אמיצה להבטיח זכויות שוות לבנה, הסובל מתסמונת נדירה שגורמת לעיוות של הגולגולת ומראה הפנים, עד מותו בגיל 16.

בעוד סרטים אלה מתמקדים בהצגתם של הילדים כמעוררי אימה ורחמים, והוריהם סובלים כתוצאה מכך, 'תינוקות זומבי' (2011) הופך את יחסי הכוחות ובוחר להציג את ההורים במוקד הרדיפה. הסרט מתמקד בזוגות צעירים המגיעים לסוף שבוע של בילויים והפלות במחיר מוזל במלון, עד שמתברר כי לוולדות המופלים יש חיים משלהם ובכוונתם לנקום במי שביקשו שלא להוליד אותם. הסרט נוגע בדרכו הצעקנית בסוגיות רגישות כמו אי־פוריות, אי־יציבות חברתית ואי־ודאות סביב עתידם של צאצאים.

סוד ההצלחה של אותם הסרטים הוא העיסוק בחרדות חברתיות משמעותיות לגבי תקופת הילדות, כמו גם באימה הנלווית לכל הריון, כולל חשש נפוץ בקרב נשים הרות שמא תיוולד להן "מפלצת", וכמובן האימה המתמשכת הנלווית לכל הורות.

הילדים המפלצתיים הקולנועיים הם גלגול עכשווי של "ילדים מפלצות" שהסעירו את דמיונם של המבוגרים לאורך ההיסטוריה. ה"פריק שואוז", קרקסי השוליים שהיו נפוצים באירופה ובארה"ב מאמצע המאה ה־16 ועד שנות ה־30 של המאה ה־20 העלו על במותיהם גם ילדים שנחשבו "פריקים" ואף "מפלצות אנושיות", כמו למשל צ'רלס סטרטון, ילד שהפסיק לגדול בגיל חמש, נותר בגובה 63.5 סנטימטרים וזכה לכינוי "גנרל טום אצבעוני". בעל הקרקסים האמריקאי פ"ט בארנום ערך הסכם שותפות עם אביו של צ'רלס, לימד את הילד לשיר, לרקוד ולחקות את נפוליאון וקופידון, והפך אותו לאטרקציה מרכזית בסיבוב הופעות מחוף לחוף ב־1844.

ילד "מפלצתי" אחר שהפך לכוכב של קרקסי שוליים באותה התקופה היה פיודור, שנולד ברוסיה ב־1873 עם פנים המכוסות שיער עבות. בארנום רכש את הילד תמורת חופן דולרים, הביא אותו בגיל 11 לארה"ב ו"מיתג" אותו מחדש כ"ג'ו־ג'ו הילד בעל פני הכלב", מעין דוגמה ילדית, חיה ונושמת לאדם הפרהיסטורי. לתקשורת מכר בארנום סיפור על "ילד שגדל עם זאבים בערבות סיביר", אסופי שהתגלה במערה, ניזון מפירות יער וצד בעזרת נבוט. רק לאחר קרב מדמם, סיפר בארנום, הצליחו ציידים ללכוד את "חיית הפרא" וללמד אותו ללכת על שתיים, להתלבש ולדבר. כאשר פרש "ג'ו־ג'ו" מעסקי הקרקסים, הסתכמו חסכונותיו ב־300 אלף דולר, השווים כיום ל־7.6 מיליון דולר.

אכזר מכל הילד

על אף הקלישאה הפדגוגית "אין ילד רע – יש ילד שרע לו", רבים מבין הילדים המרושעים המככבים בתרבות מוצגים כפראי אדם חסרי מצפון ללא הסברים פסיכולוגיים או סוציאליים העשויים לעורר בקרב הקוראים איזושהי הבנה, סלחנות או אחריות כלפיהם. חלק מהיצירות הספרותיות הקלאסיות מתאפיינות בפֶּדוֹפוביה (שנאת ילדים) של ממש: היתקליף מ'אנקת גבהים' (1847) של אמילי ברונטה מתואר כילד עם יצר רע המכניס קן של גוזלים לבור שהציפור האם לא יכולה להגיע אליו, ואחר כך הוא מביא לזוגתו קתי את שלדי הגוזלים. ב'ג'יין אייר' שפרסמה האחות, שרלוט ברונטה, באותה שנה, הילד ג'ון מתעלל בילדה ג'יין הצעירה ממנו.

בכל זאת, בהשוואה לרשעותם של היתקליף וג'ון, נדמה כי דמות אייקונית כמו אוליבר טוויסט היא ממש נשמה זכה. טוויסט, גיבור ספרו הקלאסי של צ'רלס דיקנס שהופיע ב־1838, אמנם מתואר כילד עבריין המעורב בגניבה ושוד, אך הרומן החברתי של דיקנס מדגיש כי טוויסט אינו רע בנשמתו. הוא נקלע לפשע עקב התייתמותו ונחת זרועם של סוחרי ילדים שדירדרו אותו לפשע, ובראשם פייגין, העבריין היהודי האלים והסטריאוטיפי להחריד. כלומר, נסיבות חברתיות עגומות הובילו להידרדרותו. דיקנס, כמצפן חברתי רב־חסד ורחמים ויקטוריאניים, מתאר כיצד טוויסט נע בין כוחות האופל לכוחות האור, כשאפילו קורבנות הפשעים שביצע בעל כורחו נוטים לעתים קרובות לרחם עליו ולנסות לגאול את הילד האומלל מאשפתות.

המפורסמים מבין ילדי הרשע הם מקס ומוריץ, צמד גיבורים חסרי לב של סיפור בחרוזים שפירסם הסופר והמאייר הגרמני וילהלם בוש ב־1865. השניים מתעללים בדרכים מגוונות בתושבי הכפר שבו הם מתגוררים – גורמים לחנק תרנגולות, גונבים עופות, מטביעים חייט, גורמים למורה להיכוות, מפזרים חיפושיות במיטת דודם בעודו ישן. כאשר הם מנסים לגנוב כעכים מהמאפייה, נופלים השניים לתוך מכל בצק. ברוח ההומור הגרמני האכזרי, האופה מתחיל לאפות אותם בתנור, ורק ברגע האחרון הם ניצלים מהמשרפה. לאחר שהם חותכים שקי תבואה של אחד האיכרים, הוא ממהר לכלוא אותם בשקים ולהביאם לטחנת הקמח שהופכת למחנה השמדה: שני הילדים נקצצים לחתיכות, והטוחנים מלעיטים את להקת האווזים בפירורי גופותיהם.

מקס ומוריץ

מקס ומוריץ

ד"ר חנה לבנת, מרצה בכירה לספרות ילדים וראשת מרכז ימימה במכללה האקדמית בית ברל, מסבירה בשיחה עם 'ליברל' כי הספר 'מקס ומוריץ' התפרסם בתקופה שבה תפיסת הילד הייתה "התפיסה המחנכת" ברוח משנתו המאוחרת יותר של פיליפ אריאס. "הטקסט חותר תחת תפיסה זו", מוסיפה לבנת. "אין ספק שלא מדובר בילדים שובבים או בילדים העושים מעשי קונדס. זהו צמד ילדים מתעללים, אכזריים, רעים. לפיכך הם מקבלים בסופו של הסיפור עונש כחומרת מעשיהם, ואנשי הכפר שמחים בכך. החטא – ועונשו".

| למרות חומרת המעשים וזוועת העונשים, הספר כתוב בהומור ומלווה באיורים קריקטוריסטיים. כיצד ניתן להסביר סתירה זו?

"הטקסט הזה אינו מנסה לחבב עלינו את מקס ומוריץ, ואינו גורם לקוראים הצעירים להזדהות עמם ולקוות לסוף טוב מבחינתם. זאת בניגוד לאופן הטיפול המקובל בילדים שובבים או בעלי דחפים אלימים ביצירות ספרות אחרות לילדים. הקוראים זועמים על שתי הדמויות האלה. היצירה גורמת לקוראים לדחות את הילדים־נערים האלה, להירתע מהם ולקוות לצדק פואטי, כלומר לרצות שהם יקבלו עונש חמור כמידת חומרת מעשיהם. כך הטקסט אינו מציית לנורמות המתבקשות כביכול והיצירה מצליחה לפרוץ גבולות מקום וזמן".

סימנים מוקדמים למהפכה זו הופיעו בספרו של ד"ר היינריך הופמן 'יהושע הפרוע' (1845) המתמקד בילד קלוקל המגדל ציפורניים ענקיות ורעמת שיער אימתנית. הופמן ובוש כאחד הקפידו שילדים המתנהגים כפראי האדם ייענשו בחומרה. כ־30 שנה אחרי 'יהושע הפרוע' הגרמני פרסם הסופר האמריקאי מארק טוויין את 'הרפתקאותיו של טום סויר' (1876), שבו מתואר ילד שובב אך משמעותית פחות אכזרי. תום וחברו האקלברי פין הם ילדים ערמומיים הרוקחים ללא הרף מזימות יצירתיות הכוללות מעשי קונדס, בריחה מהלימודים, השתמטות ממשימות חינוכיות ומעונשים והתחזות לשודדי ים. תום נחלץ מצרות אמיתיות בזכות קסמו האישי הכובש, לעולם אינו מבצע מעשים קיצוניים מדי, ומתואר כילד אינטליגנטי, שובב עם לב זהב, ולא כמפלצת גרמנית חסרת מצפון.

בספר הספין־אוף 'הרפתקאותיו של האקלברי פין' מתאר טוויין את החברות ההדוקה המתפתחת בין פין הלבן, שברח מאביו השתיין, ובין ג'ים העבד השחור הנמלט, במסעם על גבי רפסודה לאורך נהר מיסיסיפי. האלמנט הגזעי בולט במיוחד בגערה השגורה בפי הורים רבים כלפי ילדם הסורר: "אתה מתנהג כמו פרא אדם!". באמצעות גערה זו מבקשים ההורים בני המערב לחדד את ההבחנה בין בני תרבות מנומסים ומחונכים ובין "ילידים" חסרי תרבות נבערים ואלימים. ילדים, בדומה לילידים, נתפסים כנטולי שיקול דעת הגיוני וכגולם העלול לקום על יוצרו בכל רגע. כדי למנוע את הסכנות הטמונות כביכול בטבעיות האינסטינקטיבית והמתפרצת שלהם, מנסים בעלי הכוח לאלף את הסוררים ולהשליט עליהם חוק, סדר, משמעת ומוסר.

המחנך והסופר יאנוש קורצ'ק תפס את היחסים בין חברת הילדים וחברת המבוגרים כמלחמת מעמדות של ממש, והדגיש תפיסה זו בספרו 'המלך מתיא הראשון'. יפה ברלוביץ, פרופסור מן המניין במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן ויו"ר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר, מציינת כי רוב היצירות המציגות ילדים כמפלצתיים בעצם מבטאות מהפכה של הילד כנגד המבוגר: "לעתים הילד נכנע תחת מוסר המבוגרים, ולעתים הוא כל כך משעשע עד שמרשים לו להמשיך לשחק את המפלצת. מבחינתי, מפלצונת כזו היא גם הילד בספרו של יהודה אטלס 'הילד הזה הוא אני', וגם גיבורת הספר 'בילבי בת גרב' של אסטריד לינדגרן. אצלם ה'מפלצתיות' היא לא בדיוק רוע אלא כעס או זעם, דהיינו כוח מרדני נגד סדרי עולם שמרני ומדכא".

היצירה המפורסמת ביותר שמתארת בריאליזם קשוח ילדים שהופכים לפראיים היא 'בעל זבוב', שהופיעה לראשונה כרומן של וויליאם גולדינג (1954). הספר, שזכה לעיבודים קולנועיים, מתמקד בחבורת ילדים בריטים שטסים לחופשה ומטוסם מתרסק מעל אי בודד. הילדים מייסדים שלטון כוחני נטול מבוגרים, אך במהרה הם מתפצלים לשתי חבורות יריבות והופכים לברברים חסרי עכבות מוסריות. התנהגותם הפראית אף מובילה למותם של שני ילדים.

Lord of the Flies

Lord of the Flies

ברוח החשיבה האירופית הקולוניאליסטית של שנות ה־50 המוקדמות, ילדים המידרדרים מבחינה מוסרית מושווים ב'בעל זבוב' לילידים פראיים וברבריים המאיימים על תרבות המערב המנומסת והנאורה. הילדים מתחילים להתנהג ולהתלבש כילידים סטריאוטיפיים ומפתחים פולחן מאגי כפייתי סביב "המפלצת" שהם מכנים "בעל זבוב", כינוי נרדף לשטן וכוחות האופל, וסוגדים באדיקות לראש משופד של חזיר המייצג מפלצת זו. קבוצת הילדים ה"אירופית" של ראלף דוגלת במוסריות והיגיון, ואילו יריבתה ה"שבטית" בהנהגתו של ג'ק מעדיפה שררה, דיכוי אלים ופולחן אישיות סביב המנהיג. הרעים מביסים במהרה את הטובים, והילד "חזרזיר" רחב המידות ומרכיב המשקפיים העבים אף משלם בחייו על התרבותיות המעודנת והשונות הגופנית שלו. האפוקליפסה והישועה גם יחד מוגשמות ב'בעל זבוב' באמצעות אקט אלים והרסני: קבוצת האספסוף השליטה גורמת לשריפה באי, ואז ספינה החולפת באזור מבחינה בילדים ומחלצת אותם מהנידחות הגיאוגרפית ובעיקר מהזוהמה החברתית הרצחנית.

השחתת התמימות והתבהמות קבוצתית מתלהמת של חבורות ילדים, המתנהלות באלימות כלפי חבריהן, כלפי חבורות ילדים אחרות וכלפי מבוגרים העומדים בדרכן – בין אם בגלל תהליכים פנימיים המתרחשים בתוך "קבוצת השווים" ובין אם בהשפעת כוח חיצוני המתמרן אותם לצרכיו הסאדיסטיים – הלהיבו את דמיונם של קולנוענים נוספים. בין היצירות המתיימרות להמחיש באיזו מהירות עלול להצטמצם הפער בין קץ עולם הילדות ובין שערי הגיהנום, ניתן לציין את סרטו השערורייתי של פדריקו פליני 'סאלו או 120 הימים של סדום' (1975) על חבורה הנחטפת בידי ארבעה ימנים קיצוניים איטלקים המענים אותם במגוון דרכים נפשיות, גופניות ומיניות וגורמים להם להסתכסך ולבגוד זה בזה. בסרט 'ילדי התירס' (1984) כת ילדים פולחנית מסתורית רוצחת את כל מי שעבר את גיל 18. בסרט היפני העתידני 'Battle Royale' של קינג'י פוקסאקו, ממשלת יפן נוטלת בשבי כיתת ילדים בני 13 וחצי ומכריחה אותם להרוג זה את זה בשם "חוק הקרב המלכותי". הסרט הברזילאי 'עיר האלוהים' (2002) מציג ילדים מנוכרים, מוזנחים ורעבים המידרדרים לעבירות קלות ופשעים חמורים בפאבלות העניות של ריו דה ז'ניירו. שובר הקופות 'משחקי הרעב' (2012) מציג לראווה ילדים הנאלצים להילחם זה עם זה עד מוות, ואילו בסרט 'הרץ במבוך' (2014) מנסים ילדים להימלט ממבוך הסוגר עליהם ונקלעים לעימותים קטלניים ביניהם.

פולחן הילד הפריבילגי

בתרבות של היום מתקשר הרוע הילדי ליצרים קמאיים הטבועים בנפש האדם בכלל, ולמאבקי אור וחושך בנפשו הרכה והמתעצבת של הילד בפרט. אך סוגיות אלה אינן מנותקות מעידן הטכנולוגיה המתקדמת, הניכור החברתי הגובר, התרופפות קשרי המשפחה, הבידוד וקשרי הגומלין המתוּוכים באמצעות הרשתות החברתיות, כולל תרבות הסלפי הנרקיסיסטית ותרבות השיימינג הזדונית. בעידן שבו גילויי רוע של ילדים ומתבגרים זוכים לשיתוף המוני, נראה כי מרחב ההתעללות של הילדים חסר גבולות יותר מאי פעם.

ילדים זדוניים, בדרגות שונות, נחשבים לדמויות האהובות ביותר בסדרות האנימציה הפופולריות כיום. ב'איש משפחה', למשל, התינוק סטואי בן השנה מוצג כעולל מנוול המשתוקק לרצוח את אמו ואף מעורב בשוד, תקיפה, סחיטה, זיוף והריגה באמצעות טנקים ורובים. ב'משפחת סימפסון' הילד הנצחי בארט סימפסון מתעלל במשפחתו, במוריו ובחבריו. מי שתופס את משבצת הילד האכזרי ב'סאות' פארק' הוא קרטמן, מעין גרסה ילדית של ארצ'י בנקר, הניו יורקי הגזען המבוגר וחשוך המוחין מהסיטקום 'הכל נשאר במשפחה'. בין היתר הוא מקים מועדון מעריצים לכבוד מל גיבסון, מתחיל להתלבש כמו היטלר ומטיף בעד הפתרון הסופי. כך הסדרה 'סאות' פארק' מאלפת את פרא האדם: היא מציגה אותו כימני קיצוני ומטומטם להחריד.

בארט סימפסון

בארט סימפסון

ילדי הרשע של שנות האלפיים הם המשך ישיר למסורת של אנימציה המערבבת בין ילדות ודמוניות, שהגיעה לשיאה בסדרת הניינטיז של MTV 'ביוויס ובאטהד'. הצמד הילדותי הזה – שהציב מראה מול תרבויות נוער קלוקלות, ובכלל זה תרבות MTV השטחית עצמה – נהג לסגוד ללהקות רוק כבד אפלות, להסתבך עם מערכת החינוך, להצית שריפות, לגלות עניין אובססיבי בסקס ולהפגין יכולת שכלית מוגבלת למדי. עם תחילת שידורה של הסדרה, ילד בן חמש מאוהיו שצפה בה הצית את ביתו וגרם למותה של אחותו בת השנתיים, מה שהוביל לסילוק כל אזכור לנטיות פירומניות מפרקי הסדרה הבאים, להעברת מועד השידור ל־11 בלילה ולהוספת אזהרה לצופים בתחילת כל פרק.

קארמן מוצג כהיטלר

מחוץ לפנטזיות המצוירות בולטת דמותו הסדיסטית של המלך ג'ופרי ב'משחקי הכס'. מגיל צעיר הוא צבר כוח המאפשר לו לכפות על נתיניו להילחם זה בזה עד מוות, להטיל עונשים זוועתיים על עבירות מינוריות, להתעלל באשתו ולאשר הוצאות להורג.

ילדים טלוויזיוניים וקולנועיים מרושעים זוכים לשגשוג בעידן "הילד הפריבילגי" הזוכה לתפנוקים, התרפסות, כניעה וניסיונות ריצוי ופיצוי מצד הוריו. הילד הפריבילגי, מעין גלגול מוקצן של "ילד המפתח" של שנות ה־70 וה־80, הוא תוצר לוואי של שוק העבודה התחרותי שבו הורים רבים נעדרים באופן משמעותי מחיי ילדיהם, והמציאו את המושג "זמן איכות" בניסיון לחפות על השקעה חינוכית ורגשית בלתי מספקת בצאצאיהם. ילד זה זוכה כיום לפריבילגיות מרחיקות לכת במיוחד, החל מטקסי בר ובת מצווה ראוותניים ומגוחכים להחריד ועד לדמי כיס מנופחים, סלחנות מתמדת כלפי חטאיו, והצדקתו האוטומטית בכל עימות המתעורר בינו ובין חבריו ומוריו. בעידן שבו הילודה מצטמצמת באופן דרמטי במקומות רבים בעולם, אותו ילד אינו נדרש לחלוק את משאבי תשומת הלב עם יותר מדי אחים ואחיות – וכך הוא הופך להיות מרכז העולם, היקום סובב סביבו, והוריו מכרכרים סביבו ללא קשר למידת הישגיו או חומרת מעשיו.

הילדים בעידן המודרני הפכו לשליטים הרודים בהורים, טוענת טורין. לדבריה, גישות פֶּדוֹצנטריות – המציבות את הילד במרכז – שולטות במערכת החינוך יותר מתמיד. "אפשר להבין למה התרבות הפופולרית מייחסת לילדים תכונות אפלות", היא מוסיפה. "מדובר בבור בלי תחתית לכסף, זמן ובריאות".

קץ הילדות [סוף דבר]

ברוח התקופה, הספרות המתמקדת בילדים מפלצתיים משגשגת למדי בשני העשורים האחרונים. ברלוביץ תולה את הסיבה לכך בהופעתו של "הילד החדש" שמושפע מההתפתחויות הטכנולוגיות מרחיקות הלכת. חוקר התקשורת ניל פוסטמן הגדיר את העידן הזה כ"קץ הילדות". "כיום אדם לא צריך להיות יחיד בדורו, כמו אלברט איינשטיין למשל, כדי להמציא מוצרי סטארט־אפ ולעשות מהם מיליונים במיומנות רבה", מסבירה ברלוביץ. "אפילו המבוגר המשכיל והערכי ביותר מפחד מכך שההמצאות האלה לא עומדות לבחינה ערכית ומוסרית אלא רק למבחני הכסף הגדול, היוקרה וכיבוש העולם. במילים אחרות, הילד הממציא העכשווי הוא בבחינת מפלצת, ומכאן שגם העתיד שהוא אמור לנהל ולשלוט בו הוא מפלצתי".

בעולם מפלצתי שבו מוקיון גזען, שוביניסט והומופוב יכול להיבחר לראשות ממלכה גדולה, וילדים רבים חשים כי לא רק עולם המבוגרים בוגדני ושפל אלא גם גינת המשחקים היא אתר של סרט אימה, חצר בית הספר היא תכנית ריאליטי אכזרית, ביתם אינו מבצרם ואפילו למיטתם עלולות להגיח מפלצות אמיתיות, הדרך לגיהנום סלולה ומהירה. ילדים מעורבים במעשי התעללות, אונס ורצח. מאות אלפי ילדים משמשים חיילים, שכירי חרב, חברי מיליציות ולוחמים, מכנופיות פשע באפריקה ובדרום אמריקה, ועד "טרור הסכינים" בישראל.

ילדים עלולים להפוך לרוצחים עקב מצוקות אישיות ומשפחתיות, תחושות מבעבעות של זעם ונקמה על השפלה מעמדית, חברתית או לאומית, בעזרת שטיפת מוח דתית או לאומנית פנאטית ברשתות החברתיות, או בהשפעת משחקי מחשב אלימים. אם להודות על האמת, במקרים רבים המפלצות המבוגרות הן אלה שאחראיות להפיכתו של הילד למפלצת.

זהו הילד של כולנו, הילד המפלצתי של כולנו. אנו הוריו, מולידיו ומחנכיו. הוא המוֹלֶך הקטן והנסיך הקטן, מושא הכיסופים ופסגת הפחד, זרע ברכה וזרע פורענות. הוא השתקפותנו המדויקת להחריד בנפשו הטהורה. המאבק למיגור המפלצתיות של הילד הוא בעצם המאבק הנצחי להיפטר מהרוע שבתוכנו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook