fbpx

כך כבשו הסדרות הישראליות את הטלוויזיה העולמית

0

חורף 2009. יעל אבקסיס יושבת במטבח של דירה תל־אביבית טיפוסית וקוראת מכתב מ"בעלה השבוי" בסצנה מ'חטופים'. מאחורי המצלמה, לבוש חולצת טריקו וחובש כובע בייסבול, עומד גידי רף. ברזומה שלו אפשר למצוא את הסרט 'בייביסיטר' שכיכב בפסטיבל טרייבקה, השתכשכות הוליוודית כעוזרו של הבמאי דאג ליימן בסרט 'מר וגברת סמית' בכיכובם של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, ושני סרטים נוספים בבימויו, 'טיוטה לרצח' ו'רכבת האימה', שיצאו פחות או יותר באותם ימים. שש שנים לפני כן הוא הוציא ספר, 'יומנו של סטארטאפיסט בדרך למכה', אבל במחוזותינו הוא נחשב עדיין אנונימי. קשה היה לדעת כי רף נמצא בדרך למכה משלו, בטח לא כזאת שכוללת עיבוד אמריקאי לסדרה שהוא מביים באותן דקות בדרך לזכיות בפרסי אמי וגלובוס הזהב. בשיחה איתו על מדרגות הכניסה לאותו בית, הוא אמנם סיפר על הקשר שלו לתעשיית הטלוויזיה והקולנוע האמריקאית, והאמין שנושא השבי, שבדיוק ריתק את ישראל סביב גלעד שליט, הוא בדיוק מסוג החומרים שיעשו סדרה טובה, אבל נדמה שאפילו הוא לא יכול היה לתאר עד כמה.

הישראלים הצליחו למכור קרח לאסקימוסים כבר ב־2005, כשחגי לוי יצר את 'בטיפול'. חוץ מהגרסה האמריקאית, 'In Treatment', היא זכתה לעיבודים בכ־20 מדינות נוספות. מה שמיוחד בסדרה של לוי הוא המבנה, הפורמט שהוא הצליח לפצח. בטלוויזיונית מדוברת, "פורמט" הוא המפתח לתיבת האוצר, הוא שיקוי הקסם שמסייע ביקיצה מכל תרדמת. ואכן, 'בטיפול' הייתה התגשמות חלומו של כל מפיק – סדרה שזוכה לאהדה ולפרסים, אך לא מצריכה השקעה כלכלית מרובה.

"ישראל גדלה להיות אחד המקורות המניבים לפורמטים טלוויזיוניים", נכתב לפני שנה באתר הבידור האמריקאי 'דדליין'. "בכירים בתעשייה מאמינים כי היא תהיה גדולה ממש כמו בריטניה וסקנדינביה בתחום הזה. יש הטוענים כי הכול החל בדרמה 'בטיפול', אבל השערים באמת נפתחו אחרי 'חטופים', גרסת המקור של 'הומלנד'".

המרוץ האמריקאי אחר סדרות הטלוויזיה הישראליות אמנם התחיל עם 'בטיפול', אבל סדרה כזאת היא הברקה חד־פעמית של פורמט דרמטי, לא משהו שאפשר להתבסס עליו בשיטתיות. ולכן, כשמנסים להבין איך הצליחה היצירה הטלוויזיונית הישראלית לחדור לשוק האמריקאי, צריך להתבונן על כמה פרמטרים נוספים מלבד הפורמט, ובעיקר צריך לדבר על 'חטופים'.

המסע לעבר הסיפור הז'אנרי

בניגוד ל'בטיפול', 'חטופים' משחקת במגרש שהאמריקאים מכירים היטב. היא עוד סדרת אקשן שעוסקת בריגול, מהסוג שבארצות הברית עשו לפניה ויעשו אחריה בכמויות. אם כן, למה שירצו בה אם כבר יש כאלה בשפע? התשובה: רשתות הטלוויזיה האמריקאיות לאו דווקא מחפשות מקוריות, כמו שהן רוצות הצלחה, ולראיה הכמות הגדולה של סדרות משטרה, בלשים, ביון ופתולוגיה; ובמקביל, הסיפור של 'חטופים' מיוחד ומעניין, בטח עבור מי שחי מחוץ לישראל. אם יש משהו חיובי בלחיות באזור מלחמה סבוך, מסוכן ומתיש, זו העובדה שהוא מוליד סיפורים מעניינים, מורכבים ומרתקים. "הגל החדש של הסדרות בארץ נטוע עמוק במצב הביטחוני", אומר ל'ליברל' חגי לוי. "זה קשור לא רק לעניין העולמי בנושא אלא גם לכך שרוב סדרות הטלוויזיה הן ז'אנריות – כלומר על ריגול ואקשן. כאן נוצר הקשר בין שתי התעשיות – הצרכים של האמריקאים והעובדה שלנו יש סיפורים כאלה".

מי שחברו לגידי רף בעבודה על העיבוד האמריקאי של 'חטופים' היו הווארד גורדון ואלכס גנזה, שני קאנונים שכבר המציאו את סוכן העל ג'ק באואר, גיבור הסדרה '24'. 'הומלנד' הפכה מיד ללהיט, הן בקרב הצופים והן בקרב המבקרים. בעקבותיה עלו סדרות אקשן־ריגול ישראליות דומות, שנחטפו על ידי הרשתות האמריקאיות לפעמים עוד לפני ששודר מהן פריים אחד בישראל. כך למשל קרה עם 'בני ערובה' של עמרי גבעון ורותם שמיר, ועם 'תא גורדין' של גיורא יהלום, דניאל סירקין, רון לשם ועמית כהן. בדומה לרוב הסדרות האמריקאיות שעולות ונופלות מדי שנה, גם העיבודים של 'בני ערובה' ו'תא גורדין' לא צלחו, מה שמדגיש עוד יותר את ההצלחה של רף. "היצירה של גידי פתחה את הדלת לכל מה שבא אחריה", אומרת ל'ליברל' קרני זיו, מנהלת מחלקת הדרמה והקומדיה של קשת. והיא לא מדברת רק על 'הומלנד', אלא גם על 'דִיג', שכתב רף עם טים קרינג ('גיבורים'), ו'הרודן', שאותה יצר ופיתח. "ההישג של 'דִיג' לא מובן לרוב הישראלים, אבל הוא הישג ענק. רף קיבל אפשרות להפוך את הרעיון שלו מיד לסדרה (Straight to Series, ללא פיילוט, ר"ק), ובתקציב גדול. העובדה שנתנו לו לביים חלק גדול מפרקיה היא דבר עצום בקנה מידה אמריקאי. גידי הוא ללא ספק סיפור הצלחה".

לפני כמה חודשים, בפסטיבל 'סיריז מאניה' בפריז, הוצגה הסדרה הישראלית 'כפולים', עוד אחת מאותו הז'אנר, וחלקה את פרס חביבת הקהל עם 'אוליב קיטרידג", המיני־סדרה המהוללת ועתירת השבחים של HBO. 'כפולים', שנוצרה על ידי מריה פלדמן ועמית כהן (מתסריטאי 'תא גורדין') ואמורה לעלות בסתיו הקרוב בערוץ 2, נפתחת בסיפור שמקורות ההשראה שלו מוכרים לצופי החדשות הישראלים, בדיוק כפי ש'הומלנד' התכתבה עם חזרתו של גלעד שליט מהשבי. בעלילת הסדרה מגלים חמישה אזרחים ישראלים כי 'המוסד', ככל הנראה, השתמש בדרכונים שלהם לחיסול מבוקש בכיר במלון בארץ זרה, בדומה לחיסול מחמוד אל־מבחוח בדובאי לפני חמש שנים.

"אנשים כאן למדו לעשות דרמות ז'אנריות", מחמיא חגי לוי, שיצר עם שרה טרים עבור רשת הכבלים שואו־טיים את 'הרומן' ואף זכה עליו בגלובוס הזהב. "בתקופה שבה 'בטיפול' עובדה לסדרה ב־HBO היו כל מיני ניסיונות למכור סדרות ישראליות שהיה להן כוח משיכה אוניברסלי". בתור דוגמאות, הוא מונה סדרות כמו 'רמזור', שעוסקת בשלושה גברים בשלבים שונים של זוגיות בחייהם; 'מסודרים', שבמרכזה חבורת סטארטאפיסטים שהצליחה לעשות אקזיט; 'האקס המיתולוגי' על בחורה שצריכה לצאת עם כל הגברים שהיו בחייה כדי להבין מיהו האחד והיחיד. כל אחת מעלילות הסדרות האלו הייתה יכולה להתקיים בכל פינה ברחבי הגלובוס.

אלא שדווקא ההתמקדות באותן סדרות מעלה שאלה: אם סדרות כמו 'רמזור' ו'האקס המיתולוגי' נכשלו מעבר לגבולות ישראל, זה אומר שאנחנו טובים רק בייצוא דרמה? "אני לא חושב שזה קשור לז'אנר", אומר ריק רוזן, הסוכן של קשת בארצות הברית, שהיה מעורב בין היתר בעסקאות של 'בטיפול' ו'הומלנד', "'האקס המיתולוגי' היא סדרה שבגלל הנושא שלה קשה לשמר אותה לאורך זמן. 'רמזור' הייתה אכזבה גדולה, כי זו תכנית נהדרת שהיו לה ביקורות טובות, אבל היא פשוט לא הצליחה. יש לזה הרבה סיבות: החברים הישראלים שלי טענו שהכתיבה של הגרסה האמריקאית לא הייתה מספיק טובה ומובחנת, ושהיא לא הייתה נשכנית כמו הגרסה הישראלית. מה שקרה אחר כך קשור לזה שבאותה שנה עלו עוד סדרות על אנשים בשנות ה־20 לחייהם, שמתמודדים עם מצבם המשפחתי וזוגיות. צריך לזכור שבארצות הברית מפיקים מאות קומדיות, מגישים אלפי פיילוטים, יש היצע כל כך רב של חומרים. התכנית הייתה טובה, אבל לא טובה מספיק".

פיצוח עידן החדשנות והטכנולוגיה

אחרי הנגיעה בז'אנרים, אפשר לחזור לרגע לעניין הפורמטים. אבל כאן לא מדובר בפורמט הדרמטי, דוגמת 'בטיפול', אלא בעולם השעשועונים והריאליטי. מורגן ספרלוק, מי שכאמור אחראי לעיבוד האמריקאי של 'מחוברים', אמר בעבר למוסף 'גלריה' של 'הארץ', כי ברגע שרק שמע על התכנית ידע ש"היא תהיה נפלאה", לדבריו. "ואז גם צפיתי וממש התלהבתי. זאת התגשמות של כל מה שטלוויזיית ריאליטי אמורה להיות. היא אמורה לעסוק בחיים אמיתיים, במצבים אמיתיים, בבעיות אמיתיות. אנחנו חיים בעולם של דור הסלפי, של אנשים שיוצרים לעצמם סרטונים קצרצרים באינסטגרם, בוויין ובמקומות אחרים. כבר אין לקהל ציפיות שהסרטים ייראו כמו יצירה של קובריק, שהכול צריך להיות מושלם מבחינה חזותית. אנחנו הרבה יותר סלחניים כצופים. מה שחשוב לנו הוא הסיפור. ומה שקורה בסדרה הזאת זה שהיא תמיד על סיפור טוב ועל אנשים מעניינים".

בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים יש ביקוש רב לחדשנות, למיזוג מסכים ולהבנת התנהגות הדור שנולד עם סמארטפון, טאבלט וחשבון פייסבוק ביד. ואם אנחנו ידועים בעולם כ"סטארט־אפ ניישן", אין סיבה שזה לא יקבל יישום טלוויזיוני. "פורמט חדש הביא את ישראל לרמה חדשה לגמרי", נכתב ב'דדליין'. "'הכוכב הבא', השעשועון האינטראקטיבי של קשת וטדי הפקות, הפכו את האומה מהמזרח התיכון לכוח שמפלס את דרכו בגלובוס – מאוד מרשים בשביל מדינה שיש לה רק שני ערוצים מסחריים (…) כמו כן יש אוניברסליות בסיפורים וברעיונות שישראל מציגה לשוק הבינלאומי". המשפט האחרון עדיין נכון, כמו שראינו לעיל, גם אם התקוות שנתלו ב'הכוכב הבא' כזבו.

אם אין כסף – תאכלו כישרון

אחד החסרונות הגדולים ביותר של הטלוויזיה הישראלית הוא היעדר תקציבים. אבל גם כאן, כמו בעניין המצב הביטחוני הרעוע, מעז יצא מתוק. תקציבי ההפקה המוגבלים מאלצים מציאת פתרונות יצירתיים, והמפיקים אוהבים את זה. "ההכרח והיכולת להתמודד עם תקציבים קטנים ביחס לשוק הבינלאומי נותן יתרון כלכלי ליצירה הישראלית", אומרת ל'ליברל' ליסה שילוח־עוזרד, מבעלי יולי־אוגוסט הפקות, שאחראים בין היתר לשעשועון 'לעוף על המיליון' ולהפקת הסדרה 'פלפלים צהובים'. "פורמט עם ערכי פריים־טיים שתקציב ההפקה שלו קטן או בינוני בקנה מידה בינלאומי יהיה רלוונטי ליותר מדינות בעולם, מאשר פורמט שדרישות היסוד שלו מצריכות תקציב גדול. אנחנו מתחרים על תשומת לבו ועל זמנו הפנוי של הקהל הישראלי, הידוע כקהל תובעני שמשתעמם מהר. את הקהל שלנו לא מעניין שלגרסה האמריקאית של 'אקס פקטור' יש תקציב הפקה שגדול פי 10 מהתקציב של הגרסה הישראלית. הוא מצפה שהטלוויזיה שלנו תהיה באותה רמה של מה שהוא התרגל לראות מחו"ל. באופן מפתיע, בעזרת הכישרון שיש פה ולא מעט יכולת אלתור, לעתים קרובות אנחנו מצליחים לעמוד בציפיות האלה".

כל הסיבות האלו הצטברו בין היתר להסכם שנחתם באוגוסט האחרון בין קשת ל־NBC, שלפיו הרשת האמריקאית תקבל זכות ראשונים לבחור כל דרמה או פורמט ישראליים לפני כולם. "לקשת עבר של הצלחה מוכחת עם תכניות בז'אנרים שונים", החמיא יו"ר חטיבת הבידור של NBC בוב גרינבלט. וב'וראייטי' נכתב כי "קשת הפכה לשחקנית עולמית מאז ההצלחה של 'חטופים' שהפכה ל'הומלנד'".

"הדרישה הבינלאומית לעוד סדרות יצרה תעשייה בישראל שמוקדשת להמצאת רעיונות טלוויזיוניים לייצוא", נכתב במאמר ב'ניו יורק טיימס' שפורסם לפני כשנה ובו צוינו שלוש החברות הישראליות ששולטות בעסקים מעבר לים: קשת, דורי מדיה וארמוזה פורמטס, שמכרו יחד "יותר מ־100 תכניות לשווקים מגוונים כאינדונזיה, יפן, פינלנד וברזיל".

אבי ארמוזה, מנכ"ל אחת משלוש החברות הללו, ארמוזה פורמטס (שביוני האחרון עלה ב־NBC פורמט שלהם שנקרא 'I Can Do That'), מייחס את ההצלחה של התכניות הישראליות ל"יכולת לספר סיפור טוב, סיפור עמוק, באיכות הפקה גבוהה ובתקציב מוגבל". השאר, הוא אומר, "זה באזז שמניע את המערכת. מכירים אותנו אז רוצים מאיתנו יותר עסקאות. ואז, מאחר שנפתחות בפנינו יותר דלתות, אנחנו גדלים יותר. אבל זה לא הכול. נכון שהניסיון שלנו בשוק הבינלאומי אִפשר לנו למכור את 'בני ערובה' כפורמט עוד בטרם הייתה סדרה, אבל מה שקורה לרוב זה שאם יש עיבוד אמריקאי לסדרה כלשהי כולם יעדיפו אותו. במקרה של 'בני ערובה' קרה בדיוק ההפך: בבריטניה ובעוד מדינות אירופיות העדיפו את הגרסה הישראלית עם איילת זורר, גם אחרי שצפו בגרסה האמריקאית. כלומר, מה שאני אומר הוא שההצלחה שלנו קשורה לכך שהדלתות נפתחו בפנינו בגלל הצלחות קודמות, אבל גם בגלל עניין אחר – חשוב מאוד – והוא שהסדרות שלנו פשוט ממש טובות".

למה כולם משווים בין ישראל לדנמרק

אז המסקנה היא שהטלוויזיה הישראלית ממש בסדר, אפילו טובה, אבל איפה היא עומדת ביחס לשאר העולם? ביוני 2014, במסגרת כתבה שפורסמה כאן ב'ליברל' על פריחת הטלוויזיה הדנית, השווה ארמוזה בין הטלוויזיה בדנמרק לטלוויזיה בישראל: "מלבד העובדה שמדובר בשתי מדינות קטנות עם שפה זרה לשוק הבינלאומי, יש הרבה קווי דמיון בין הטלוויזיה הדנית לטלוויזיה הישראלית. בשני המקומות קיים כישרון מסורתי שנעוץ בתרבות המקומית לספר סיפורים – בין אם זה התנ"ך או סיפורי האנס כריסטיאן אנדרסן. העובדה שמדובר בתעשיות קטנות ודלות אמצעים יחסית מחייבת את היוצרים לחפש את הסיפור הייחודי, ולא להתבסס על הפקה יוקרתית וראוותנית".

ההשוואה במקום, והיא נעשית לא רק כאן, אלא גם בעולם. מבחינת הנתונים, דנמרק מובילה עלינו בהרבה: סדרות כמו 'בורגן', 'דה קילינג', 'הירושה' ו'הגשר' החצי־שוודית שודרו לא רק אצלנו אלא בכל אירופה, וחלקן אף עובדו לגרסאות אמריקאיות. בכלל, הסדרות הסקנדינביות כל כך מבוקשות בחו"ל עד שזכו לשם ז'אנרי משלהן – 'נואר סקנדינבי'. בפסטיבל 'סיריז מאניה' האחרון, למשל, ההיצע הסקנדינבי היה גדול כמעט כמו זה הבריטי. הישראלים, לעומת זאת, הסתפקו בשתיים־שלוש סדרות בלבד (אם כי, כאמור, 'כפולים' זכתה בפרס).

ועדיין, מה שחשוב זו לא הכמות, וגם לא בהכרח האיכות, אלא השם שיוצא לך באמריקה. ומתברר שהשם של היצירה הישראלית הולך לפניה, גם בהשוואה לסקנדינבים: "אם מישהו זקוק להוכחה כי ישראל היא בהחלט הדנמרק החדשה, כל שהוא צריך לעשות הוא לצפות ב'חטופים' הנפלאה המשודרת כעת ב־BBC4", נכתב ב'אייריש טיימס'. "היא מהודקת מבחינה דרמטית ומחודדת בכוונותיה. אין בה שמים סקנדינביים אפורים, או גברים מהוהים מביטים בתוך אגמים, וגם אין שם מנורות יפהפיות, אבל היא בעברית, אז היא מחייבת (כמו הסקנדינביות, ר"ק) צפייה עם כתוביות תרגום. בקיצור, לחיים!". ואילו ב'דיילי ביסט' הגדילו לעשות כשלקחו את אותה השוואה – ישראל מול סקנדינביה, רק הפוך: "סקנדינביה אולי מתקרבת להפלת השלטון של ישראל, אחת היצואניות הגדולות של פורמטים מתוסרטים לארצות הברית עם סדרות כ'הומלנד' ו'בטיפול'". ואם לפעמים נראה שהסקנדינבים הם אלה שמזנבים בישראלים, זו למעשה החותמת לכך שלא רק שאנחנו נמצאים בתור הזהב של הטלוויזיה הישראלית, אלא בסיומה של משימה טלוויזיונית־לאומית שהוכתרה בהצלחה: כבשנו את אמריקה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook