fbpx

המרכז השפוי: כך הצליחה ונכשלה הקומדיה הדרמטית לטפל בשיגעון, דיכאון ושאר הפרעות // מאת אביטל לביא

0

איפה ישנם עוד אנשים כמו טרוויס ביקל, אותו נהג מונית שעיניו נותרו פקוחות לילה אחרי לילה אל מול המציאות האמריקאית האפלה והמודחקת של פוסט מלחמת וייטנאם. במקום שבו הצליח הקולנוע האמריקאי של שנות ה־70 להעביר את התחושות, ההתמכרויות והסיוטים של הקרבות, נחלה הטלוויזיה כישלון צורב. הביקורת של הציבור האמריקאי נגד המלחמות באפגניסטן ובעיראק משמשת בעיקר כר פורה להתכתשויות פוליטיות, אבל עדיין לא תפסה את מקומה החשוב בתרבות הפופולרית, קרי בטלוויזיה האמריקאית. אמנם פה ושם אפשר למצוא נחת כמו ניקולס ברודי ('הומלנד') שאף פעם לא באמת חזר מהמלחמה, אלא שבמקרה שלו מדובר בשבי ארוך שכולל עינויים ולא שגרת יומו של החייל השב הביתה מן הקרב, זה שנשאר להתמודד עם שדי המלחמה.

אדגר, אחד מארבע הדמויות הראשיות בסדרה הקומית 'הכי גרועים שיש', הוא חייל משוחרר שסובל מ־PTSD (תסמונת דחק פוסט־טראומטית) וחי על חשבונו ובדירתו של ג'ימי, סופר בריטי צעיר. בניגוד למה שניתן היה לצפות מלוחם שחזר מעיראק עם פוסט־טראומה ופיתח התמכרות להרואין, מוצג אדגר כבחור די טמבל עם פרצוף מבוהל ונטייה לשלשול ורבלי של תיאורי זוועות המלחמה – בזמן הכי לא נכון ובאוזני האנשים הכי לא נכונים.

אפשר כמובן להתרעם על היחס המזלזל כלפי אדגר בסדרה, בעיקר כי נקרתה בדרכה הזדמנות נדירה ללטף דרך הקומדיה את ההשלכות הפוסט־טראומטיות, אבל באופן מפתיע 'הכי גרועים שיש' מצליחה בעונתה השנייה לפתוח צוהר להתמודדות מאתגרת לא פחות כשבחרה לטפל בצורה נהדרת בבעיה הכי בוערת במצבים נפשיים מורכבים: השייכות.

בשבחי הדיכאון הנורמטיבי, בגנות האושר המדומיין

גרטשן וג'ימי, שעומדים בלב 'הכי גרועים שיש', הם שני בני 20 פלוס עם אישיות בעייתית ורקורד של סקס מזדמן, פחד מאינטימיות וגישת 'לכו תזדיינו' כלפי הממסד, עוברי אורח וחוקים. בעונה השנייה הם נמצאים למורת רוחם בזוגיות מחייבת ונורמטיבית, כביכול. בשלב מסוים אנחנו מגלים שגרטשן חיה עם דיכאון קליני שמרים את ראשו לאפיזודה אחת לכמה שנים, כשאחד הקשיים שלה הוא חוסר השייכות שהיא מרגישה לחיים יאפיים נורמטיביים בהם היא אמורה לצבור רכוש ולהיות חלק מזוג. ברור לנו שגרטשן לא רק מתנגדת אידיאולוגית להיטמעות. היא בורחת ממנה, כי היא יודעת בתוך תוכה שהיא מרגישה לא שייכת; לא לבגרות, לא לתרבות ובטח שלא לנורמה. למעשה, כל רגע שבו היא חלק מהנורמה הוא מבחינתה התחזות. גילוי הדיכאון נתן לצופים הסבר לסגנון החיים החולני של גרטשן וקונטקסט רחב לנוקשות של הוריה.

וחשוב מכך, לראשונה מאז שהתחילו להתמודד עם מחלות נפש בטלוויזיה אנחנו מקבלים עונה שלמה שמנסה לענות על השאלות הכי חשובות לייצוג נכון ואפקטיבי ולניפוץ הסטריאוטיפ הרדוד הקיים: איך נראים חיי היומיום עם המחלה, איך המחלה משפיעה על התפקוד בכלל ועל זוגיות בפרט, איך מטפלים בזה (אם בכלל), איך הסביבה תתמודד, איך זה מרגיש באמת להיות בדיכאון.

ההצצה האינטימית לנושא התחילה כשגרטשן, שנמצאת בדיכאון קליני שהחריף מאז עברה לגור עם ג'ימי, פיתחה משיכה מוזרה ומציצנית לרוב ולקסי, זוג שכנים נשואים וצעירים עם תינוקת וכלב. גרטשן מוצאת בזוג עניין רב כי הם מסמלים עבורה את כל מה שמעולם לא חשבה שתוכל או תרצה להיות. היא מבלה כמה ימים במעקב אחר בני הזוג ואפילו מתיידדת עם התינוקת שלהם וחוטפת את הכלב שלהם כדי להתחזות לחלק מאותו מוסד נורמטיבי ולהרגיש לכמה שעות את האושר המדומיין של מי ששייכים לעולם הזה. לבסוף, כשהיא מתקשרת איתם, מגלה גרטשן לחרדתה שרוב, בו היא מקנאת, שונא כל רגע מהחיים שלו ורוצה לברוח מהם. בום. אחרי שהתקווה היחידה שהצליחה לאסוף באמצע הייאוש התנפצה לה בפנים, גרטשן שבורה. הדמות, שמגלמת איה קאש, מצליחה להעביר בדיוק רב מה זה להיות אדם כה שברירי שכל רצונו לחיות יכול להיעלם ברגע אחד קטן.

הסגמנט הזה ב'הכי גרועים שיש' נעשה בצורה כל כך מודעת לעצמה, שבאותו רגע עצוב דווקא רוב הוא מושא הביקורת ולא גרטשן. למעשה, הוא זה ששרוי בדיכאון הרבה יותר קשה ממנה, כי עבורו כבר מאוחר מדי. ברור לנו שהמחלה של גרטשן היא גם הצד החזק שלה: היא לעולם לא תוכל למצוא את עצמה תקועה כמו רוב בחיים שהיא לא רוצה, פשוט בגלל שבניגוד לאדם הנורמטיבי היא לא יכולה להרשות זאת לעצמה. בשלב מאוחר יותר אנחנו מגלים שלא רק רעיון חוסר השייכות לעולם הבורגני הוא מה שמטריד את גרטשן, אלא גם חוסר השייכות למערכת הזוגית שלה, כשג'ימי אינו מצליח להבין שהבעיה שלה פתולוגית ולא סתם מצב רוח רע. בכך, 'הכי גרועים שיש' הפכה לסדרה שמטפלת בנושא בצורה הכי רגישה ומלאת תבונה ודקויות שיש היום על המסך.

אפקט ה'וואו' בצל ה'שיגעון'

2015 הייתה השנה שבה ראינו יותר מכל תקופה אחרת ייצוג ריאליסטי של חולי נפש בטלוויזיה. מלבד 'הכי גרועים שיש' אפשר לציין גם את 'מר רובוט', 'האקסית המשוגעת' ('Crazy Ex-Girlfriend'), 'אימפריה', סדרת האנימציה 'בוג'אק הורסמן', 'UnReal', 'קימי שמידט הבלתי שבירה' ו'רגעים קטנים של אושר'. כל אלה מצטרפות לסדרות ותיקות יותר שמתייחסות לבעיות נפשיות בצורה ישירה או עקיפה כמו 'המפץ הגדול', 'הומלנד', 'בנות', 'לואי', 'טרנספרנט', 'מוארת', 'כתום זה השחור החדש', 'האנטומיה של גריי', 'סקינס', 'ממי', 'ווילפרד', 'קבלו אותי', 'מחזיקות מעמד', 'הורים במשרה מלאה', 'דול ואם', וכמובן החלוצות בתחום: 'הסופרנוס', 'דקסטר', 'טרה', 'מונק' ו'מורעבים'.

לא במקרה רובן הגדול הן קומדיות. אי אפשר לטפל במחלות נפש בטלוויזיה מבלי להוסיף לזה צחוק. הקהל פשוט לא יעמוד בזה – לא רק בגלל כובד הנושא והסטטיות שלו, אלא בגלל בעיה מהותית יותר: אין שיח מייצג עבור הקול של חולי הנפש משום שהאדם הנורמטיבי אינו מתקשר עם חולי נפש. מישל פוקו אמר את זה ב'תולדות השיגעון בעידן התבונה' (1961): האדם הלא משוגע מתקשר עם הרופא הפסיכיאטר, ואילו המשוגע מתקשר עם החברה דרך החוקים והנורמות של הקונפורמיוּת.

כדי להסביר את הכוונה בצורה הטובה ביותר יש להסתכל על בעיית ההמשגה של השיגעון. פוקו מסביר את זה בדינמיקה של יחסי הכוחות החברתיים שעליהם קמה הנאורות ועמה התפתחה הפסיכיאטריה. להשתלטות תנועת הנאורות במאות ה־17 וה־18 היו מאפיינים של התבגרות החברה על ידי מעבר מחוסר שליטה בדחפים מיניים ובאלימות אל דחיית סיפוקים והשלטת הרציונל, שלטון החוק, זכויות הפרט, דמוקרטיה ומדע על חברה כאוטית. החיסרון היה בגישת האבסולוטיות של האמת. לפי דקארט, שנחשב אבי הנאורות, קיומה של האמת האבסולוטית מותיר בעמדת חולשה את היצירתיות ואת מי שמערערים את האמת היחידה ורואים את המציאות בצורה שונה, הרי הם חולי הנפש. "פוקו אומר שהשיגעון הוא פקטור היסטורי ומשתמש במערכות הכוח בחברה בין אלה שבסדר ואלה שלא בסדר, אלה שמודרים ואלה שלא מודרים", מחדד ד"ר דוד גורביץ', חוקר תרבות ותקשורת מהמרכז הבינתחומי. "זה דיכוי על ידי מדיקליזציה וקטגוריזציה. בימי הביניים היו שמים את המשוגעים על אוניות ומוציאים אותם החוצה כדי שייטהרו מהשיגעון, ובמאה ה־18 ההיטהרות נעשתה על ידי הבנה, כביכול, של המשוגע, והגדרתו הפסיכיאטרית".

קרי מתיסון מ'הומלנד' היא ההתגלמות הטלוויזיונית האולטימטיבית של דברי פוקו. היא סובלת מהפרעה דו־קוטבית, מאניה דיפרסיה, אבל דווקא המחלה בעלת המאפיינים הפרנואידיים היא זו שמאפשרת לה להצטיין כחוקרת CIA ולהציל פעם אחר פעם את אמריקה. גם בסדרה הבריטית הוותיקה 'דוקטור הו', בפרק על ואן גוך מוצג הצייר (שמאובחן כסובל מדיכאון ולא כסתם משוגע) כאחד שמסוגל לראות בטבע אלמנטים שאדם רגיל אינו מסוגל לראות.

גם שייקספיר השתמש בשיגעון כמקדם עלילה. בעזרת שימוש בנקודת המבט של חולה הנפש – מהדיכאון של ז'אק מ'כטוב בעיניכם' דרך החזיונות של מקבת' ועד הפסיכוזות של אופליה מ'המלט' ושל המלך ליר – הוא מוסיף עוד רובד תפיסתי לסיפור. שייקספיר אף נודע כראשון שהתייחס לשיגעון בחמלה. הוא שאב השראה מחתנו הרופא ג'ון הול, שהגדיר חלק מחוליו כבעלי 'היפוכונדריה מלנכולית': מצב בו האדם מרגיש מיחושים פיזיים שמקורם במחשבה ולא בפתולוגיה גופנית. הול מפורסם בכך שהציע לחולים אלו תרופות רגילות לבעיות פיזיות ולא הציע כלל מזור לכאב הנפשי; פרקטיקה כושלת ששייקספיר התכתב איתה כשמקבת' שואל את הרופא שלו: "אינך יכול לגאול נפש חולה, לתלוש מתוך הזיכרון יגון שהשתרש, למחוק את המצוקות שנכתבו במוח".

שני משוגעים נכנסים לבר

אם כן, קשה לראות כיצד מתאפשרת תקשורת אמיתית בין המשוגע ללא משוגע במצב בו האדם הנורמטיבי מפחד מהמשוגע במקרה הטוב, ומתנשא מעליו במקרה הרע. כתוצאה מהיעדר התקשורת סובל חולה הנפש מאתגר כפול: סבל נפשי עצום מחד ומחירו של תיוג חברתי מאידך.

הסדרה האוסטרלית 'קבלו אותי' מטפלת בנושא יחסי הכוחות החברתיים הללו בעזרת העדינות, האנטי־אלימות וההיפר־אנושיות שלה. ג'וש תומס, שגם כותב את הסדרה וגם משחק בתפקיד הראשי, מספר את סיפור חייו האמיתי שמתחיל ביציאה שלו מהארון בגיל 21 ובניסיון ההתאבדות של רוז, אמו הדיכאונית. רוז נכנסת ויוצאת מבית החולים, בין שיפור לנסיגה במחלתה. בבית החולים אנחנו פוגשים עוד מאושפזים: גבר שמחזר אחרי רוז, בחורה דיכאונית שמצליחה במינימום מילים ליצור עם רוז חברות משמעותית, אישה בעלת אישיות ססגונית ופה ג'ורה, ובחור צעיר שנדלק על ג'וש. אבל הקסם ב'קבלו אותי' טמון בכך שזו סדרה שמתרחשת כולה במרחב של בית משוגעים, גם כשהיא מצולמת מחוצה לו, והמצרך הכי חשוב שלה הוא חמלה. מצד אחד, מאפשרים לנו לכעוס על חולה הנפש בגלל שהוא הרבה יותר מסך הסימפטומים של המחלה שלו כבן אדם שמפשל ככל בני האדם. מצד שני, מפנים את חלקה הגדול של החמלה הרבה שם למצוקות רגשיות. המשוגעים ב'קבלו אותי' אינם מוזרים או לא שייכים, כי כולם בסדרה מוזרים ולא כל כך שייכים, ובכך נעשית בסדרה הצנועה והמתוקה הזאת עבודת קודש.

ובדיוק כאן, עם הדוגמה הזו ועם התהייה אם יש למישהו בכלל זכות לדבר על חולי הנפש מלבד חולי הנפש עצמם או אלו שסובבים אותם לאורך שנים כל כך מקרוב, נכנס תפקידה של התרבות. "חולי נפש הם דבר מרתק בתרבות", אומר גורביץ', "כי אפשר להסתכל עליהם בשתי צורות: האחת, כחלק מתפיסה טרגית של החיים שיוצרת תחושה של קטסטרופה. למשל, הרס התא המשפחתי ב'חשמלית ושמה תשוקה', שם התנהגות הגיבורה ממיטה אסון על כולם (בלאנש המעורערת בנפשה נכנסת לחיי המשפחה של אחותה ובעלה האלים, מתערבת בנישואיהם ולבסוף נענשת על כך). השנייה היא דרך קומדיה, שבה מחלת הנפש נתפסת כמשהו מכני ונוצר ניתוק רגשי ממנה. רק כך אפשר לצחוק על חולי נפש, אחרת זה לא אנושי. וברגע שזה נתפס כחוסר תקשורת בין החולה לסביבה, זה יכול ליצור סיטואציות קומיות".

ניתוק של המחלה מהרגש נעשה בעיקר בקומדיות קלאסיות, בימינו קומדיות המצב. בשנים האחרונות התפתח תת־הז'אנר דרמדי (Dramedy, הדרמה הקומית), שמאפשר חיבור רגשי גדול יותר עם הדמויות ועם הסיפורים. עם זאת, גם בקומדיות מקבל מדי פעם מצב השיח המאתגר רגעים כנים משלו. למשל, כששלדון מ'המפץ הגדול' מסביר שחשוב לו להתבודד פעם ביום כדי להתאזן קצת בעקבות הקושי שגורם לו העימות עם הסביבה כלוקה באספרגר וב־OCD.

בשנים האחרונות מאפשרת התפתחות הז'אנר מבט מעמיק עם יותר חמלה, "כי הרעיון של לצחוק על המחלה הוא אופציה לכך שהחולה יתגבר עליה", מסביר גורביץ'. "הפעם לא מדובר בניתוק רגשי, כמו בקומדיה קלאסית, אלא בתפיסה הומניסטית שאומרת שהמחלה היא דבר מלאכותי ואפשר להתגבר עליה באמצעות ההומור. מכיוון שקומדיה היא אופטימית, החיים משתפים פעולה עם מחלת הנפש ואנחנו לא מתעללים בחולה אלא צוחקים איתו". ואכן, אחת הביקורות על 'תולדות השיגעון בעידן התבונה' טוענת כי אין בספר התייחסות מספקת לאלמנטים ההומוריסטיים של פסיכוזה, כלומר לרגעים שבהם החולה צוחק על עצמו או על העולם דרך מחלתו.

למוח חולה יש משיכה טבעית להומור. מחקרים הוכיחו קשר ישיר בין מידת יצירתיות (במיוחד כתיבה) למצוקה נפשית (במיוחד דיכאון בלבד, או כזה שמצורפת אליו מאניה). רשימה מאוד חלקית של קומיקאים, כותבי קומדיה או שחקנים קומיים שסובלים מדיכאון כוללת בין השאר את ג'ים קארי, שרה סילברמן, מייק מאיירס, רובין וויליאמס המנוח, לארי דיוויד, מתיו פרי, סטיב קוגן וג'אד אפטאו. בהקשר זה, אגב, מומלץ לצפות בסרט הדוקומנטרי של קווין פולאק 'Misery Loves Comedy' (2015), הכולל וידויים כנים של אנשים מצחיקים על ליקויים כאלו ואחרים.

שפיותו של המשוגע בעולם האפרורי

בסוף ימי הביניים נוצרה בקומדיה דמות המשוגע הקלאסי, שהפך מושא עלוב־חיים למתקפה קומית, בה הוצג כטיפש, ילדותי, מנותק ולא אמין. התפקיד שלו, כפי שהיוצר משרטט לקהל השבוי, הוא להדגיש בעזרת הגיחוך כלפיו את האמת וההיגיון בפני הצופה ההגיוני והשפוי, כביכול.

דווקא בתחום הזה חל בשנות ה־60 שינוי במוקד המתקפה לטובת תחיית היצירתיות. זה התחיל בבריטניה, כשקומדיות התחילו לבקר את השלטון והשמרנות הבריטית, ושנים לאחר מכן הצטרפו אליהן גם האמריקאיות. במודל הזה, מי שנמצא במרכז המתקפה הוא המבנה המאורגן, כך שדווקא הנורמלי מוצג לא כחזק אלא כמשעמם – אפור ודל במקרה הטוב, וטיפש לחלוטין במקרה הרע. במובן מסוים מציע המודל הזה שדווקא הנורמה היא השיגעון ולא ההפך. דוגמאות טובות הן חבורת מונטי פייתון עם 'מרפאת הוויכוחים' שבה מייקל פיילין משלם כדי לקבל ויכוח טוב אבל כל מה שהוא מקבל זו התנגדות חסרת תוכן בוויכוח על מהותו של הוויכוח; המערכון 'Computer Says No' של 'הממלכה הקטנה' ששם את הפקיד בעל הכוח בפוקוס האבסורדי; 'מחלקת גנים ונוף' שמראה כי הדבר היחיד שמשמר את כוחו של הממסד הוא האימבציל המשעמם שמתפעל אותו.

בשנים האחרונות הקומדיה, או הדרמדי, עוסקת בנושאים קשים כמו מחלות ('מזל סרטן'), מוות ('מחזיקות מעמד'), זנות ('וידוייה הסודיים של זונת צמרת' ו'מצויד') ואלכוהוליזם ('ממי'). העובדה שהטקסט הקומי הופך את הנושא הקשה לקליל יותר גורמת לכך שפוטנציאל החשיפה שלו גדול יותר והוא הופך משמעותי יותר לשינוי תודעה ושינוי חברתי. לדוגמה, שיעור החיסונים ל־HPV (וירוס הפפילומה) עלה בקרב נערות אמריקאיות בעקבות פרק של 'בנות' שעסק בנושא. ובגלל שתפקידו של המחבר מקבל אחריות, הוא חייב לבחור בפירוק סטיגמות ולא בהעמקתן על ידי הצגה אבסורדית ושטחית של המצב.

כשמוניקה מ'חברים' פיתחה אובססיה לסדר וניקיון שפגעה ביחסים שלה ובתפקוד שלה (לא הצליחה לישון כשזוג נעליים מונח מבולגן על הרצפה בסלון), המצב שלה רק הלך והידרדר עם הזמן, כי הדמות שלה לא הייתה מוכנה לעבוד על הבעיות אלא היוותה כלי להחמרת הסימפטומים הבעייתיים שלה, כפי שקרה לכל הדמויות ב'חברים' – ג'ואי נעשה טיפש יותר, רוס נעשה מעצבן יותר וכן הלאה.

לעומתה, כשרבקה ב'האקסית המשוגעת' מקבלת ייצוג סטריאוטיפי של בחורה משוגעת, זה קורה בדרך אחרת לגמרי, באופן הרבה יותר מודע לעצמו (אף שבניגוד לסדרות דרמדי כמו 'בנות', 'הכי גרועים שיש' או 'מחזיקות מעמד', זו קומדיה לכל דבר, אפילו מחזמר). רבקה היא בחורה לא יציבה עם חיים אישיים דלים, עד שהיא מקבלת פלאשבק למחזה שהשתתפה בו במחנה קיץ, הפעם האחרונה בה הרגישה מאושרת, כשהיא נתקלת ברחוב בבחור שיצאה איתו באותו קיץ שנים לפני כן. היא מתאהבת בו מחדש ונוטשת את העבודה שלה כשותפה במשרד עורכי דין מצליח במנהטן כדי לעבור לפרבר עלוב בקליפורניה ולהשליך לפח את התרופות הפסיכיאטריות שלה. אבל לא הדיכאון והחרדה שלה הם אלה שעושים את רבקה משוגעת, אלא הסביבה – ההורים המתעללים שלה, ההבניה התרבותית־חברתית לפיה היא כלום אם אין לה זוגיות, ואפילו העוזרת המשפטית מהמשרד החדש שלה, בחורה אובססיבית בעצמה שהופכת לסטוקרית של הסטוקרית ולדמות מאפשרת עבור האובססיות של רבקה ("רוצה לעשות סיבוב ליד הבית שלו?").

כמה פעמים ספרת עד שמונה (ושום דבר לא קרה)

בעיה גדולה נוספת בייצוג מחלות נפש נעוצה בסטטיות של המחלה. אדם הסובל מבעיות נפש יכול לעבור שנים רבות באותו המצב. לדוגמה, במצב חרדתי או בהפרעה טורדנית, חולה יכול לחוות את אותו פחד בלתי הגיוני, להבין שהפחד הזה הוא בלתי הגיוני, להרגיע את הפחד – וחוזר חלילה, כמה פעמים בכל יום, בכל שעה או אפילו כמה פעמים בדקה, במשך תקופה ארוכה מאוד. לצופה אין עניין לצפות במצב סטטי; הסיפור חייב להתקדם לאנשהו, בין אם בהידרדרות כמו ב'חברים' או 'שני גברים וחצי', או בשיפור כמו ב'המפץ הגדול' או 'הכי גרועים שיש', ולכן הטיפול בנושא ברמה הטלוויזיונית והקולנועית חייב לזרז תהליכים, דבר שמוריד מאוד מאמינות הסיפור וגם מחומרת המצב של הדמות ולבסוף יוצר ייצוג רדוד.

דוגמה לייצוג רדוד, או למעשה כמעט נעדר, נמצא ב'קימי שמידט הבלתי שבירה' של נטפליקס. קימי (אלי קמפר הנהדרת) היא חברת כת שמאמינה באפוקליפסה. במשך 15 שנים נכלאו קימי וחברותיה לכת בבונקר של הגורו החולני שלה (ג'ון האם). זו סדרה שכולה שחרור מכבלים פסיכולוגיים ועוסקת בהתמודדות עם פוסט־טראומה, מינוס הפוסט־טראומה. קימי עוברת לניו יורק ומנסה לשקם את עצמה. כן, היא חווה משברי אמונה וגם כמה תסמיני סטרס פוסט־טראומטי כמו חניקת אנשים מתוך שינה או הזיות על הבונקר שלה מדי פעם, ונכון שלא כל מי שעובר טראומה יפתח בהכרח מחלת נפש, אבל טינה פיי ורוברט קרלוק שיצרו את הסדרה הופכים את קימי לנסיכת דיסני בלתי אפשרית. אם שלגיה היה סיפור מציאותי יותר, היא לא הייתה מצליחה ללכת ברחוב מבלי להסתכל אחורה כל כמה שניות, ובטח שלא הייתה סומכת על מי שינסה למכור לה תפוח.

קימי היא יצור אגדי, כמו שלגיה, סינדרלה ורפונזל. לכולן יש בחיים דמות סמכותית מתעללת שכולאת או משעבדת אותן, אבל הן סובלות מאפס בעיות רגשיות ונהנות ממקסימום פתיחות ואומץ. קימי היא בדיוק כזאת. היא יצאה מהכלא לא פצועה אלא מלאת תקווה, חסרת פחד ועם רצון לטרוף את העולם. גם כשהיא חווה הזיות – הפסיכוזה שלה מתוקה. כשהיא שוקעת בבאסה מדי פעם, היא מזנקת חזרה למעלה תוך דקה. וברור שהיא לא צריכה התערבות חיצונית, אלא יכולה להסתמך על עצמה בלבד. התכונה האחרונה היא דווקא אחד הדברים החשובים שיש בקימי שמידט: שלל הלקחים שהיא למדה על הישרדות בשבי, שמדגישים את חשיבות העזרה העצמית והאחריות האישית, ובעיקר את תפקיד האישיות בהתמודדות עם משבר. אבל איך תגיב לאותה סיטואציה נסיכה שהשתחררה מכת ולא הצליחה לצאת מזה בלי PTSD?

'רגעים קטנים של אושר' עושה את ההפך הגמור. היא מציגה מציאות שבה כל הדמויות התבוניות בסדרה סובלות מדיכאון קיומי. אף אחד מהם לא סובל מסימפטומים פתולוגיים של דיכאון, אבל כולם עובדים בעבודה שהם שונאים, כלואים בהורות שהם לא מוכנים אליה, סובלים מאובדן הליבידו לבני הזוג שלהם או מליבידו מוגבר לאנשים שהם לא בני הזוג שלהם, נוטלים כדורים פסיכיאטריים, שונאים את ההורים שלהם (ובצדק), מקטרים הרבה ומחפשים את האושר, מושג שכבר מזמן פשט רגל. זו סדרה נהדרת על חוסר שייכות ברמה האידיאולוגית (ואין אדם חושב אחד שלא יזדהה איתה), אבל היא שמה את הדיכאון בהקשר של 'אבחון יתר' ומורידה מחומרת המצב הפתולוגי, עניין שעלול גם לגרום למצב של 'חולה מדומה'.

דוגמה נוספת לייצוג רדוד רואים ב'מונק'. הגיבור הבלש סובל מהפרעת אישיות אובססיבית – להבדיל מהפרעה טורדנית כפייתית, OCD; הפרעות אישיות קשות יותר לאבחון ולטיפול משום שקשה יותר להבדיל בין האדם למחלה, כמו אצל רייצ'ל מ'UnReal' שבחינת הסביבה ומניפולטיביות הן חלק בלתי נפרד מהאופי שלה – וזו הפכה עם התפתחות הסיפור ל'כוח העל' שלו ועוזרת לו לתפקד כבלש.

ב'בנות', לשם ההשוואה, נעשתה החלטה חכמה בכך שהיוצרים סירבו לאפיין את ה־OCD של האנה כמתת אל. למעשה, ההפך הוא הנכון: הרגע שבו האנה מגיעה לחדר המיון – כשמקלון צמר גפן תקוע באוזנה לאחר שהתחילה לנקות את האוזניים באופן אובססיבי – נותן מושג לאינספור הרגעים האמיתיים והמגוחכים שמצבים כאלה מביאים עמם.

אם 'מונק' שיקפה את ההפרעה באופן חד־ממדי, הגיעה 'בנות' ונתנה לנו את אחת הסצנות הכנות ביותר בהצגת יחסי חולה־ממסד כשהאנה מספרת לפסיכולוג על חוויית OCD אישית (המשתנה מחולה לחולה): "לספור דברים זה רע. (אני סופרת) כל פעימת דופק של הווגינה שלי. אני מכריחה את עצמי לראות דברים בלופ. של שמונה. כמו דברים מיניים, דברים רצחניים". הפסיכולוג מגיב לתיאור המטריד שלה באדישות טיפוסית ואומר: "אז זה בעצם ייצוג קלאסי". האנה מתפוצצת מהסטואיות של המטפל אל מול הסבל שהיא תיארה הרגע: "אוקיי. אז כנראה זה קלאסי כשאת צריכה לאונן שמונה או 16 פעמים בלילה עד שהרגל שלך רועדת או את בוכה, ואז את צריכה לוודא שההורים שלך לא שמעו אותך אז את בודקת את הדלת שלהם שמונה פעמים. ואז את מזיזה את מברשת השיניים שלך 64 פעמים ואז את מזיזה את מברשת השיניים של אבא שלך עוד 64 פעמים ואז את בודקת שוב במשך שמונה פעמים אם הזזת כל אחת מהן 64 פעמים ואז את מגלה שזה לא מרגיש ממש נכון גם כן. עד שכבר שלוש בבוקר… כן, זה קלאסי". נסו להישאר אדישים לזה.

מי מטורף יותר – הפסיכולוג או המטופל?

ה־OCD של האנה מתפרץ בזמן שהיא חווה פרידה המשתלבת בלוח זמנים מלחיץ מול ההוצאה לאור ובמשבר יצירתי, אחרי שנים של הזנחה פושעת וכניסה למצבים הרסניים בג'ונגל העירוני כשהיא מוקפת חברות אנוכיות והיא בעצמה בן אדם די מחורבן. אבל באותה שיחה עם המטפל אנחנו מגלים שהיא סבלה מכך גם כשהייתה בתיכון. השאלה הגדולה המתבקשת – למה האנה לא הלכה לטיפול פסיכולוגי בכל אותן שנים אם ידעה שיש לה נטייה לטורדנות כפייתית – הופכת קטנה יותר כאשר נחשפים לפסיכולוג שלה. הסטיגמה שנוצרה למטפל – כאישיות קרה ומשועממת עם דיבור שקט ושאלות מעטות מאוד – מושתתת על פסיכואנליזה, אחד הטיפולים היותר ארכאיים בתחום, שאינו מאוד נפוץ היום בגלל ריבוי האסכולות האחרות שמשאירות הרבה יותר מקום לדיאלוג שוויוני בין המטפל למטופל.

'הסופרנוס', למשל, עשתה שירות טוב מאוד בהצגת חרדה ודיכאון, בעיקר בהקשר המאצ'ואיסטי שהישענות עליו הורסת כל סיכוי להודאה בבעיה, שלא לדבר על טיפול בה. אבל היא מפגינה אמינות מופחתת בהצגת הטיפול, או בעצם קיומו. בעולם מציאותי מאפיונר בחיים לא היה הולך לטיפול, ולמעשה, הסיבה היחידה שטוני עשה זאת היא כדי שנקבל אמצעי להתקדמות הסיפור והצגת עולמו הפנימי של מר סופרנו.

בקומדיות, לעומת זאת, נוטים לצחוק לא רק על הבעיה אלא גם על הפתרון שלה. למה בעצם שהאנה או גרטשן ירצו ללכת לטיפול פסיכולוגי אם המטפל מתנהג כמו שהוא מוצג ברוב הקומדיות, אפילו היום? אצל 'לואי' הפסיכולוג עייף וכל כך משועמם עד שהוא נרדם באמצע הפגישות; ב'בנות' זהו מטפל שמעוניין יותר לדבר על הבעיות שלו עצמו; הפסיכולוג ב'איך פגשתי את אמא' הוא ילד אבוד בגוף של מבוגר; הפסיכולוגית ב'שני גברים וחצי' עושה את זה רק בגלל הכסף; הגיבורה ב'Head Case' היא פסיכולוגית למפורסמים לא מתפקדת ולא אתית; ובחיים לא הייתם נותנים לפיונה מ'טיפול אונליין' לטפל בכם. בשורה התחתונה, הקומדיה מזלזלת בפסיכולוגים.

ב'הכי גרועים שיש' גרטשן כלל לא מעלה את האופציה ללכת לטיפול ומזכירה רק תרופות פסיכיאטריות, למרות שמחקרים מוכיחים כי יעילות של תרופות פסיכיאטריות נמוכה בהרבה מזו של טיפול פסיכולוגי בדיכאון. ואילו ב'המפץ הגדול' חווים שלדון וראג' שיפור במצבם (שלדון עם OCD ואספרגר, ראג' עם חרדה חברתית) בזכות החברים שלהם, וכלל לא נשקלת על ידם אפשרות של טיפול. גרוע מכך: אמו של לנארד היא פסיכיאטרית שמוצגת כאם מסרסת שכל עניינה בחיים הוא לערוך ניסויים קליניים על הבן שלה.

מעטים מאוד המקרים בהם פסיכולוג מוצג בקומדיה כדמות אינטליגנטית וסמכותית ובה בעת בעלת חמלה ורצון לעזור. "הפסיכולוג מוצג ככה כדי להפוך אותו לדמות נלעגת שהחולה מנסה להשתחרר ממנה", אומר גורביץ'. "להציג את הרופא מטורף יותר מהחולה זה היפוך קומי קלאסי, ממש כמו להפוך את התרופה למחלה או ניסיון לרוקן את בעלי הכוח מהסמכות שלהם. מי יודע מי יותר משוגע ממי? ואם הוא מורד במטפל אז אולי המחלה לא כל כך קשה".

עם זאת, עד שלא יבוא מישהו שישבור את הדמות הסטריאוטיפית של הפסיכולוג, יישאר קונספט ההחלמה מדומיין, הן עבור הדמות והן עבור הצופה במצוקה שלוקח השראה או אומץ לחפש טיפול ממה שהוא רואה על המסך.

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם

לעתים נוטשת ההפרעה את המקומות ההומוריסטיים וקופצת למים העכורים של הדרמה האפלה. בסרט 'לישון עם האויב' מגלם פטריק ברגין דמות שלוקה ב־OCD. בניגוד להאנה, למשל, הנטיות האובססיביות שלו לא פוגעות בו אלא הופכות אותו לאדם אלים שמכה את אשתו (ג'וליה רוברטס) ובשלב מאוחר יותר מנסה לרצוח אותה. נורמן בייטס, הדמות הראשית בסרט 'פסיכו' של היצ'קוק ובסדרה 'מלון בייטס', סובל מהפרעת אישיות דיסוציאטיבית (מה שקרוי בטעות 'פיצול אישיות') ורוצח את אמו ואת אורחת המלון. בסדרת האנימציה 'איש משפחה' מגלה לואיס גריפין שיש לה אח שמאושפז כבר שנים במוסד לחולי נפש ומשחררת אותו באמונה שהוכנס לשם שלא בצדק. עד מהרה מוכיח אחיה שהוא אכן לא שפוי ומתחיל לרצוח גברים שמנים.

בשנת 2000 עלתה ברשת AMC סדרת הדרמה 'Wonderland' שבמרכזה מוסד לחולי נפש. עוד לפני ששודר הפרק הראשון, קיבלו אנשי הרשת מכתב מ־NAMI (הארגון הלאומי עבור חולי נפש בארה"ב), שבו נכתב כי המקרים המתוארים בסדרה הם הסיפורים הקשים ביותר על הספקטרום הנפשי, לרבות מקרי אלימות או התאבדות, ויעשו שירות רע עבור חולי נפש ברחבי העולם. הסדרה עלתה לשידור בכל זאת והציגה באחד הפרקים מקרה של אדם עם סכיזופרניה שרצח עוברי אורח בטיימס סקוור והתאבד. ב־NAMI המשיכו להתעקש כי חוסר התקווה שהסדרה מציגה והעמקת הסטיגמה ימנעו מאנשים לבקש עזרה, ולבסוף ירדה הסדרה מהמסך אחרי שני פרקים בלבד.

לפי מחקר שנעשה ב־2014 ובחן 429 פשעים שבוצעו על ידי 143 עבריינים, רק 7.5% מהפשעים מלווים בסימפטומים של מחלת נפש כלשהי. בבדיקה שנעשתה לגבי תכניות פריים טיים התגלה כי 60% מחולי הנפש המוצגים בטלוויזיה מעורבים בסוג כלשהו של פשע. כמו שכבר נאמר כאן, התרבות, וכתוצאה מכך גם החברה, רואה את חולה הנפש לא רק כנחות אלא כמסוכן. יש מקומות שבהם אי אפשר לומר שהמרכיב האלים לא נחוץ: אף אחד לא מערער על הנסיבות של נורמן בייטס. גם ב'כתום זה השחור החדש', סוזן המכונה 'קרייזי אייז', בחורה עם אישיות גבולית ובעלת נטיות רצחניות, נמצאת במסגרת של כלא ולכן האלימות לא נמצאת מחוץ להקשר. ואילו ב'טרה', חלק משלל הזהויות שיש לגיבורה כתוצאה מהאישיות הדיסוציאטיבית שלה הן בהחלט נזק לחברה ולמשפחה וגם לכך יש הצדקה במסגרת התסריט. המשותף לכל הדוגמאות האחרונות הוא שהאנושיות של הדמויות המדוברות מוצגת בנוסף להתנהגות האלימה שלהן. הן לא רק פושע מסוכן ללא פנים או שם.

"בני אדם הם בהכרח משוגעים, כך שלא להיות משוגע ייחשב לסוג אחר של שיגעון" (בלז פסקל)

בתפקיד של התרבות בת־ימינו כמציגה ומשמרת הסטיגמה החברתית אחזה בעבר הפסיכיאטריה, שהגדירה במאות ה־18 וה־19 דמויות כמעט מיתיות. ההגדרה למלנכוליה, לפי פוקו, קובעת כי בין הסימפטומים האפשריים למחלת נפש ניתן למצוא את האדם התופס את עצמו באופן הזייתי ושלילי. ההגדרה הקלאסית טוענת כי האדם המלנכולי הוא הגיוני בבסיסו, אבל הוא גם יצור שמתרחק מהחברה על מנת שיוכל להתמקד במחשבה ההזייתית שלו, שכן היא הדבר היחיד המעניין אותו בעוד שאר תחומי החיים – כולל כל שאר בני האדם – משאירים אותו אדיש. החולה בנפשו, אם כן, מצויר כמרוכז בעצמו. שרה סילברמן אמרה פעם שדיכאון הוא מצב מאוד אנוכי משום שיש ריכוז עצמי מאוד גדול בלרדת על עצמך כל הזמן. במקרה הזה המדיום הוא המסר וסילברמן מאשימה את עצמה באנוכיות, כשלמעשה הדיכאון שלה אינו רצוני.

בפתיחת סדרת האנימציה של נטפליקס 'בוג'אק הורסמן' חוטף בוג'אק התקף חרדה ראשון, מספר על זה בדיחה ואף אחד לא צוחק. אחרי ההתקף השני, כששוב לא צוחקים מההומור היבש שלו, הוא אומר: "באמת? אף אחד? בכל זאת, כמעט מתתי". הרופא יוצא בנחירת בוז מהחדר ולאף אחד לא אכפת ממנו. נכון שבוג'אק לא באמת כמעט מת, אבל התקף חרדה מרגיש כמו כמעט מוות. כל מי שחווה אחד רציני יודע שזו חוויה טראומטית כל כך, שבמקרים רבים רק הפחד שתחזור על עצמה יוצר עוד התקפים מפחידים לא פחות. היחס אל בוג'אק הוא כאל חולה מדומה ולא כאל חולה אמיתי. זה רק בראש, נכון, אבל מה שהראש הזה עושה. הסדרה מודעת כמובן לפרדוקס הזה ודווקא מבקרת את הבורות בגישת 'זה רק בראש' ומנסה לפרק את הדה־לגיטימציה שיש למחלות שאולי אי אפשר לאבחן עם צילום רנטגן או בדיקת דם אבל יכולות להרוג בדיוק באותה המידה.

קומדיות לא צריכות לעסוק באופן גלוי במחלות נפש כדי להציג טירוף. זה הדנ"א הבסיסי של קומדיה תבונית שמנסה להציף בעיות חברתיות. בדוגמאות של מונטי פייתון או של 'הממלכה הקטנה' הטירוף מובע בהתנהגות חסרת ההיגיון של הפוליטיקאי, הגזענית, הפקיד, המהפנט, המלצר או האישה הקשישה, כדי להצביע על השיגעון שמחלחל מלמעלה ולא על זה של האדם הקטן.

עם זאת, ייצוג ריאליסטי ואפקטיבי של מחלות נפש מהותי היום בטלוויזיה, כמו שנעשית עבודה ממשית על ייצוג ריאליסטי ואפקטיבי לנשים, שחורים, לטינים, הומואים ולסביות ולאחרונה גם טרנסג'נדרים. בדומה מאוד לאחרון, כך גם לגבי חולי נפש. ככל שאוכלוסייה נמצאת בסכנה גדולה יותר, על הייצוג להיות אחראי יותר. צריך לזכור שמדובר באוכלוסייה הכי חסרת קול שיש. אין לה כוח או יכולת לצאת לצעוד ברחובות ואין מי שמעוניין לייצג אותה. היא אפילו אינה מעוניינת לייצג את עצמה, בגלל הנטל הכפול ועול הבושה הרובץ עליה, גם בימינו. הטלוויזיה, אם כן, נמצאת באתגר כפול גם היא: היא כבר לא כאן רק כדי לספר סיפור טוב. יש לה כוח להציל חיים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook