בימי שישי של האייטיז, קצת אחרי ארוחת הצהריים, לפני הסרט הערבי הקדוש, הוזמנו לעלות לשעה על סיפון הפסיפיק פרינסס. שג'ולי תבריק לנו את חיוך הפנינים שלה ותטלטל לעברנו את שערה הזהוב בחמימות; קפטן סטובינג יפתור לנו את הצרות בהסבה אל שולחן ארוחת הערב הנחשב שלו; אייזיק יערבב לנו קוקטייל ועצה טובה; ונתאהב. כי זה מה שעושים על ספינת האהבה: מגיעים כדי להתאהב – לראשונה, או מחדש. אבל שלא כמו על האדמה הקשה והשטוחה, בלב ים, בתוך הרחם העצום המתנועע על הגלים, האהבה מובטחת. לא היינו ציניים, נדמה שבכלל לא ידענו איך עושים את זה. צחקנו בתיאום ממושמע עם הפסקול שהורה לנו מתי צוחקים צחוק גדול או נחירה קטנה, התמסרנו לדרמות הפעוטות שהובטחו להסתדר עד סוף ההפלגה, וקנינו בעיניים קרועות ובלב פתוח את האפשרות של הנס הגלוי שהוא אהבה.
מאז עברו הרבה מים תחת הפסיפיק פרינסס, והטלוויזיה הספיקה לכפור בקונבנציות שלה עצמה. כשסדרת ההמשך 'ספינת האהבה: הגל הבא' שודרה בסוף שנות ה־90, היא כבר הייתה כמעט פרודיה על הסנטימנט הילדותי שהחזיק את הספינה מלטבוע אי אז. הקהל היה אחר, והוא למד שבניגוד למערך הציפיות שלו מהחיים כפי שעוצב על ידי הטלוויזיה – האהבה לא מנצחת הכל.
נחזור ל'ספינת האהבה' אחר כך, אבל לפני כן – כל התפיסה שלנו את מושג האהבה מורכבת יותר מכל דבר אחר על ידי קונספטים, וכדי לסבך עוד קצת את המסובך ממילא, מדובר בקונספטים שמתחרים זה בזה, וסותרים זה את זה, ומבטלים האחד את השני. אפשר אולי לומר שתפיסת האהבה מול קריאת המציאות הן שני תרנגולים גאים ומנופחים מחשיבות עצמית שנמצאים בקרב אכזרי לחיים ולמוות, מתרוצצים מוטרפים זה מול זה עם סכינים קשורות לטפרים במרכזו של מעגל צמא לדם שמורכב מהקולות השונים במיינד.
רומנטיקה היא המצאה מודרנית. למעשה, רוב ההתנהלות סביב נישואים בעת העתיקה לא כללה אהבה או רומנטיקה. מדובר היה בסחר חליפין בין משפחות במקרה הטוב ובחטיפת נשים משבט אחד על ידי המנצחים משבט אחר במקרה הגרוע יותר. את ניצני הרומנטיקה הראשונים הביאו לתרבות – איך לא – הצרפתים. כפי שמספרת קימברלי פאוול, מומחית גנאלוגיה, בצרפת העתיקה, מרגע כינון הזוגיות, לאחר שהירח עבר דרך כל מצביו, שתה הזוג הצעיר שיכר בשם מת'גלין שהיה מזוקק מדבש – ומכאן הביטוי "ירח דבש".
בעצם, כל מה שאנחנו רואים כמחוות רומנטיות – פתיחת דלת בפני הדייט, משיכת הכיסא להסבה ליד השולחן, התשלום על ארוחת הערב או הבירה, פרחים ומכתבי אהבה – כל אלו הם גלגולים של גינוני רומנטיקה מהאבירות של ימי הביניים, תגובת נגד רגשנית לנישואים שהם אירוע עסקי. רק בעידן הוויקטוריאני החלה האהבה הרומנטית להיתפס כתנאי וכשאיפה לנישואים. הוויקטוריאנים, שאהבו להכביר גינונים וטקסים, הכניסו סעיפים ותתי־סעיפים של כללי חיזור, כמו למשל נוהג לפיו ג'נטלמן אנגלי צעיר ולהוט שולח זוג כפפות לאהובתו המיוחלת, ואם זו התרצתה לחיזוריו, היא נראתה ביום ראשון בכנסייה כשהיא עוטה את אותן הכסיות ששלח לה. נשמע מגוחך? אבל זה לא מאוד שונה מלבישת ז'קט הספורט של החבר שלך בזמן משחק הכדורסל שלו – בזה וגם בזה יש כדי סימון האחר בחפץ סימבולי. אותו נוהג – יותר מאשר למדנו עליו מספרי ההיסטוריה, למדנו מסרטים רומנטיים אמריקאיים על אהבה בקולג'.
אם משרשרים מנהגים מודרניים אל המקור שלהם בעבר, אפשר לראות ביתר בירור עד כמה רומנטיקה, חיזור, התאהבות ואהבה הם קונספטים, וכאלו שלאו דווקא מחמיאים לאינטליגנציה, לפמיניזם או לנאורות. טקס הפרום, למשל, נשף סיום התיכון האמריקאי (שזלג דרך צריכת התרבות הקוסמופוליטית גם לתיכונים ישראליים), הוא לא יותר מאשר גלגול וחיקוי של טקסי יציאה לחברה (Débutante) של המעמד האריסטוקרטי הצרפתי, שהציגו נערות המוכנות לנישואים בפני הרווקים הצעירים. ואם חוזרים מכאן עוד אחורה, ומפשיטים את המועמדות ממיטב מחלצותיהן, מכבים את הנברשות היקרות, משתיקים את הצטלצלויות גביעי הקריסטל המלאים בשמפניה ואת האורקסטרה הקטנה שבאה להנעים את זמנם של המיוחסים – אנחנו למעשה נמצאים באירוע שאינו שונה מהותית ממכירה פומבית גסה וקולנית בכיכר הכפר המרופדת ערימות חציר, ועליהן תצוגת נערות בשמלות מבליטות קימורים שמראות על פוריות, למרבה במחיר.
.
אהבה בראי הדת ובשם האמנות
"לא בעיניים אהבה רואה, כי אם בלב", כתב וויליאם שייקספיר במחזה הקומדיה הרומנטי שלו 'חלום ליל קיץ', אלא שבמקור, המילה שקיבלה בעברית את התרגום החסר במשמעות "לב", היא למעשה "Mind". המיינד הוא שמאכלס את התפיסות שעיצבו אותנו לקרוא לאהבה "אהבה"; ושלא כמו המילים "כיסא" או "שולחן", שקל לנו להסכים על הנראות והמשמעות שלהן, "אהבה" היא דבר חמקמק ואידיוסינקרטי לחלוטין. היא המסתורין שעליו מדברת ההוגה והמבקרת סוזן סונטג כשהיא אומרת "שום דבר אינו מסתורין, אף מערכת יחסים אנושית. מלבד אהבה". אם להתמכר לפסיכולוגיזם, האהבה בראשיתה היא מה שאנחנו מקבלים מההורים שלנו, ואז מה שאנחנו רואים במִפתח הצר שניבט אל הסביבה קרובה אלינו. ואז הכאוס מתחיל – אהבה היא גם מה שאנחנו צורכים דרך מסכים, ובשברי רגעים שהזולת חושף טפח אל האינטימיות שלו, ומה שכתוב בספרים, ומה שמשורר בשירים. זה לא כיסא, ולא שולחן; מה זה לעזאזל ואיך משיגים כזה?
הקונספטים המתנגשים, יחד עם האידיאליזציה של אהבה, מביאים אותנו לחשוב שמה שהופך את האהבה לאמיתית הוא הפער בינינו ובינה, המרחק ששומר אותה כפאטה מורגנה שנגוזה אל האופק ככל שנדמה שהתקרבנו. בראיון מצולם מאוחר שהעניק צ'רלס בוקובסקי – משורר, סופר ואלכוהוליסט בחסד – הוא התבקש לענות על השאלה העתיקה "מה זו אהבה?". "אהבה", הוא מגלגל את המילה על לשונו בארשת חשיבות ועוצר להצית סיגריה, "היא כמו ערפל שאתה רואה בבוקר, כשאתה מתעורר לפני שהשמש זרחה. זה רק לזמן קצר, ואז זה מתפוגג. אהבה היא ערפל שנשרף עם קרן האור הראשונה של המציאות".
אל תוך התווך הזה בין הריאלי לפנטסטי נכנסות באלגנטיות הדת על טקסיה והמנטרות שלה, והאמנות עם נוצות השגב שקשרנו לראשה. שתיהן הגיעו כדי לעשות עמנו – קופיפים חסרי עידון – חסד, ולגזור את הקופונים.
הדת הציעה את שלה – אהבה שמגובשת בכללים בהירים, במצוות, בשאיפות קדושות, וכאירוע שמגודר באהבת האל שפורש חסותו על הכל. אחד הטקסטים הדתיים היפים, איגרת שאול הראשונה אל הקורינתים מתוך הברית החדשה, מציג אהבה כרשימה שלה ולחיים משותפים עם אדם אחר יש רק זיקה קלושה לריאליה הבוקובסקית: "הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל".
האמנות הציעה גרסה אחרת, הרבה גרסאות למעשה, אבל כאלו שהנוכחות האלוהית מצומצמת בהן לעומת הנוכחות האנושית – אהבה שהיא ליפול ולהיחבט, ולהתרומם ולנער את העפר מהפצעים, ולהמשיך הלאה עד לסוף הטוב המובטח. והנה לנו המלכודת – הסוף הטוב המובטח. הם חיו באושר ובעושר, ותמיד היה להם מאיפה לשלם משכנתה, ונהנו בנסיעות לחו"ל, ולא תיעבו את חמותם, והסכימו על בית ספר לילדים ועל תור מי לשטוף כלים.
.
מבחן הזונה של 'אישה יפה'
האמנות אולי פחות פנאטית מהדת, אבל אינה גובה בהכרח מחיר נמוך יותר ממאמיניה. במחקר שערך חוקר בשם ג'רמי אוסבורן והתפרסם בכתב העת 'תקשורת וחברה' ב־2012 נבחנו כ־400 נסיינים באשר לקשר בין האמון שלהם במערכות יחסים ורומנטיקה כפי שהן משתקפות בטלוויזיה, ובקשר בין זה ובין מערכות היחסים שלהם עצמם. בין היתר הם נתבקשו לדרג משפטים כמו "טלוויזיה מציגה מערכות יחסים רומנטיות כפי שהן בחיים האמיתיים", או "צפייה בטלוויזיה עוזרת לי להבין למה אני יכול לצפות במערכות היחסים שלי".
ממצאי המחקר הציגו תיאוריה לפיה צופים שהם יותר רצפטיביים למוצג על המסך הקטן בכל הנוגע למערכות יחסים רומנטיות, יהיו דווקא יותר מסויגים באשר למערכות היחסים שלהם. הם ירצו פרטנרים שונים מאלו שיש להם, או יבחרו באפשרות להיות לבד – בוגדים, מונוגמיים סדרתיים או זאבים בודדים. אם שום דבר לא משתווה למוצג על המסך הקטן, אולי הוא לא שווה בכלל. אז, מעבר לערך התרבותי המטרחן של שידורים חוזרים לנצח של 'חברים' למשל, האם זה גם הרסני באופיו להתמכר למודל רוס ורייצ'ל? יכול מאוד להיות שכן. "אנחנו חיים בחברה שמשקיעה את עצמה באופן תמידי בדימויים מהמדיה, גם בטלוויזיה וגם ברשת", מסביר אוסבורן, "אבל לרוב האנשים אין שום מושג באשר לדרכים שבהן הדימויים האלו משפיעים עליהם. שיעור הנישואים הכושלים בארה"ב לא צונח, וזה חשוב שלאנשים יהיה מושג אילו גורמים מובילים להרס של כל כך הרבה מערכות יחסים".
הטלוויזיה כמובן לא המציאה את הרומנטיקה המודרנית, או את ההלחם "קומדיה־רומנטית", אבל היא בהחלט העמיקה והאריכה את השפעת האפקט שלה. את ההתחלה של הקומדיות הרומנטיות ואת סל הדימויים ממנו שאבה ואותו ייצרה ראינו בתקופת האולפנים של שנות ה־30 בהוליווד, במה שנקרא "סקרובול קומדי", או בתרגום חופשי "קומדיה מטורפת", והקדים את הז'אנר. "קומדיית סקס ללא הסקס", קרא לה מבקר הקולנוע התקופתי אנדרו סאריס, ודייק. בין אלו אפשר למצוא את 'זה קרה לילה אחד' בכיכובו של קלארק גייבל, 'צער גידול חיות', 'נערתו ששת' ו'חמים וטעים' המיתולוגי והנפלא.
מחוות ושאריות מהסקרובול אפשר למצוא לאורך השנים גם בקומדיות רומנטיות מאוחרות (אפילו ב'בדרך לחתונה עוצרים בווגאס' עם המחווה הלא מוסברת ל'צער גידול חיות' שנשארת כמו קריצה אל חובבי הקולנוע הקלאסי). את עיקר ההתרפקות על קומדיות הסקרובול אפשר למצוא בקומדיות של רוב ריינר ונורה אפרון, ואולי יותר מכל ב'כשהארי פגש את סאלי' שהצליח להיות גם קומי, גם רומנטי וגם מפוכח באופן שאינו מרגיש כמו נחיתת מאה טון ריאליה מרה על ראש הצופה.
ב'אישה יפה' כבר צפינו כמה פעמים – פעם אחת "נקייה" ועוד פעמים שונות, ביקורתיות, מתרפקות, כמהות, לעגניות, מודעים לעצמנו ומודעים למניפולציה. אבל נסו לחזור לפעם הראשונה, הנקייה ההיא, שהייתה נטולת ידע מוקדם, לימודי מגדר, צריכת ביקורת תקשורת. הפעם הראשונה שבה ריצ'רד גיר (הוא אדוארד לואיס, אבל למי אכפת – הוא ריצ'רד גיר) פוגש את ג'וליה רוברטס (היא ויויאן וורד, אבל ראו ערך אדוארד לואיס), ורואה דרך ציפוי הזונה שלה. הוא מניח עליה את מבט עיניו המצומצמות, ואנחנו יודעים שהוא "רואה" אותה. המבט הזה הוא משמעותי, הוא חלק מהמהות שמייחדת אותה מן הנוף. הוא גם חלק מהמיסטיקה המובנית באמונה ב"אהבה ממבט ראשון", שהיא חלק משמעותי מאוד בדתיות החילונית של אהבה.
אנחנו יודעים לפני שהוא יודע – כי אנחנו מתובנתים היטב – לומר שלא יהיה לו אכפת שהיא זונה. כי היא לא באמת זונה – הסרט חסך מאיתנו את הרגעים האיומים האלו, ולפיכך הם לא קיימים במיינד שלנו. הקנבס של הדימויים שלנו נקי. אבל רק כמעט. שימו לב: הזונה בעלת לב הזהב, זו שלא מדברים על היותה חלק מתעשיית מין חולה ומזוהמת, זו שהמהות המבטלת עצמה והמעניקה שלה הופכת אותה לנוחה לעיצוב מחדש, פיגמליון סטייל? אנחנו מכירים את זה. זה מוטמע היטב בדנ"א של הנרטיבים שאנחנו חיים עליהם – מריה מגדלנה הזונה שהפכה לקדושה על ידי מבטו ואישורו של ישו; גם רחב הזונה שהסתירה את המרגלים ששלח יהושע לתור את יריחו, והושב לה כגמולה כשניתנה לה ההזדמנות להתגייר ולהינשא ליהושע ולשאת ברחמה עשרה מבניו. זה מקור הפתולוגיה שבין קדושה לקדשה, המענה המושלם לשאלה "מה מבקש הגבר?" לפי המיתוסים הדתיים, הפסיכולוגיה הראשונית והוליווד.
אז האמנות אולי נתנה נרטיבים שונים משל הדת, אבל לפעמים לא שונים כל כך ובכל מקרה כאלו שמשעתקים אלמנטים או ממש את המהות של הסיפורים הדתיים הראשונים. ובכלל, אם לזכור שכל הקומדיות הבימתיות הראשונות הסתיימו בחתונה, ולא מעט קומדיות רומנטיות טלוויזיוניות וקולנועיות אימצו את הפורמולה הרומנטית הזו בשמחה גם כן – אפשר לומר שהדת על טקסיה המנרמלים וההטרו־נורמטיביים ניצחה בנוקאאוט.
.
העיקר שבסוף האהבה תנצח
נחזור לסיפון המיטלטל על גלי האפשרויות של 'ספינת האהבה', שם מתקיימים כל התנאים המפרים לאהבה לפי הכללים הטלוויזיוניים שלה. אבל אין מה לטעות – למרות שזה מה שנראה על המסך, התכנית גם הדהדה וגם ייצרה את הצייטגייסט ואת השובל הארוך שלו. כפי שסיפר בראיון ג'אן שוורץ, מנכ"ל חברת הספנות פרינסס קרוזס, שקרא לצי הקטן שלו על שם אותה ספינה טלוויזיונית, "אני חושב שלפני התכנית כמעט אף אחד לא היה מודע לאפשרות של חופשה על סיפון אונייה". ואם ב־1970 רק חצי מיליון נופשים בחרו באופציה התיירותית הרומנטית הזו, הרי ששלושה עשורים לאחר מכן, ובעידוד מסיבי מהצפייה בסדרה, יותר מ־20 מיליון נופשים בוחרים בכל שנה בנופש בלב ים.
מה שמציעה 'ספינת האהבה' הוא כמעט סכמטי – פנאי, אזור מתוחם של התרחשות, צמצום אפשרויות למועמדים לזוגיות, ניתוק מן העולם החיצון, "תא לחץ", לו"ז נתון של יום, סביבה שבה יש חשיפה של 24/7 לצפייה והתערבבות בקהל הנוכחים, חוויות שמעוררות מידה מדודה של חרדה, והזכות להיות מטופלים על ידי צוות שמדמה סביבה הורית מזינה. כל אלו מבטיחים את הסיכוי להתקיימות ופריחת אהבה. זה נשמע תלוש, מבוים ומגוחך? אבל הרי זה בדיוק מה שמבטיח את כל האינטראקציות הרומנטיות שאנחנו רואים עונה אחרי עונה בטלוויזיית ריאליטי כמו ב'האח הגדול' או 'הרווק'.
כשאנחנו אומרים שטלוויזיה החליפה את מדורת השבט, אנחנו מדברים במטאפורה, אבל יש בזה אמת של מהו הדבר הממורכז בקיום היומיומי – אם המדורה, ומאוחר יותר האח הביתית, היו במרכז כיוון שתפקידן היה לספק חום שהכרחי לחיים, הרי שמרכז הבתים היום הוא מסך הטלוויזיה. גם הטלוויזיה מספקת חום שהכרחי לחיים – דיאלוג, מערכות יחסים עם דמויות ומערכות יחסים בין דמויות. החרדה הקיומית למקור חום הוחלפה בחרדה למקור אוקסיטוצין ואנדורפינים. אנחנו יכולים לצפות בדמות מתאהבת על המסך, ורמות ההורמונים המקבילים להתעלות שבהתאהבות יופרשו ביתר שאת במוח שלנו, רק מהאמפתיה שאנחנו חשים לאותה דמות פיקטיבית לחלוטין, אשר לה ולמערכות היחסים שלנו אין דבר במשותף. זו קרקע פורייה כל כך, היא ממש געשית ומבעבעת מאפשרויות לניצול ומיצוי תשומת הלב וההשתקעות הרגשית (והכלכלית) של הצופים.
כדי שרומנטיקה וזוגיות כפי שהשתקפו בקומדיות רומנטיות של שנות ה־70 וה־80 יתקיימו, חשובים היו שני תנאים, וכישלון במבחן אחד. לפני הכל, צריך היה להסכים שהאהבה היא קדושה, נשאפת והכרח לחיים מלאים ומאושרים. האהבה תנצח, האהבה היא גורל, האהבה היא אילוף הגבר הרווק ומשמוע קיום האישה הרווקה. התנאי השני היה צמצום ה"אני". על האנה הורבאת' (לינה דנהאם) ב'בנות' נדבר מאוחר יותר, אבל רק דמיינו שהיה מוצג בפניה תנאי שכזה – זה הרי לא עולה על הדעת כאפשרות. את ה"אני" יש לצמצם, כי "לכל סיר יש מכסה", ו"טובים השניים מן האחד", ו"החצי הטוב שלי" ועוד פתגמים וקלישאות שנועדו לחזק את הרושם שזוגיות מתקיימת תחת קיצוץ האיברים המיותרים לה לכדי תבנית קיימת מראש.
והכישלון במבחן? המבחן המדובר הוא מבחן בכדל, על שמה של הקריקטוריסטית אליסון בכדל, שפרסמה ב־1985 רצועת קומיקס תחת הטור החתרני והבועט שלה 'Dykes to Watch Out For'. בקומיקס מספרת אחת הדמויות שהיא הולכת אך ורק לסרטים שעומדים בשלושה תנאים. הראשון הוא שיש בהם לפחות שתי נשים. השני הוא שיש סצנה שבה שתי נשים בעלות שם פרטי משוחחות ביניהן. השלישי הוא שנושא השיחה לא יהיה גבר. הרזולוציה המצחיקה והעצובה של רצועת הקומיקס המבריקה הזו היא שהסרט האחרון שהדמות ראתה היה 'הנוסע השמיני' ב־1979. את מבחן בכדל, שנהוג לבחון לפי סרטים, אפשר להשאיל גם לטלוויזיה. למרות רוחב היריעה הנוח והגדול הרבה יותר – גם שם יהיו כאלו שלא יצליחו לעמוד בשלושת התנאים הפשוטים האלו. כמה זה אבסורדי? רק דמיינו ששלושה תנאים כאלו מופעלים כלפי דמויות של גברים. האבסורד כבר יתגלה מעצמו.
'ספינת האהבה' לא הייתה כמובן סדרת שנות ה־80 היחידה שייצגה רומנטיקה וזוגיות תחת הכותרת "האהבה תמצא דרך ותנצח כל מכשול". גם 'מי הבוס?' שרטטה נרטיב דומה, כשהבטיחה שטוני, סוכן הבית הפשוט, ואנג'לה, אשת הקריירה, יסללו דרך שמתעלה על פערי התרבות, הסוציו־דמוגרפיה ויחסי העובד־מעבידה כדי להפוך לזוג שוויוני, עאלק. 'בלשים בלילה' לקחו אל הקצה את סוגיית "Will they, won't they", ואת המתח המיני בין הבלשים שגילמו ברוס וויליס וסיביל שפרד, אבל הייתה משמעותית פחות מובהקת ביחס לאהבה וזוגיות. הסיבה היא טריוויאלית – קריירה ואהבה הן שני כוחות מתחרים בטלוויזיית שנות ה־80, ומי שלימדה אותנו את זה באופן החריף ביותר דאז היא מרפי בראון (שהחלה בשנות ה־80 וגלשה אל שנות ה־90), שהתנערה מהדימוי של "האהבה תנצח" ונשארה אשת קריירה שמביאה לבדה באומץ ילד לעולם, מזעזעת את אמות הסיפים של הרפובליקנים.
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה של לילך? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
איור: רעות בורץ
