בכניסה לאפסנאות משתרך תור ארוך של חיילים קרביים. הם מזדכים על מאג שחוק, על אלונקה מותשת, על נעליים משופשפות ועל קיטבג מאובק. הם משאירים במכולה הכי רחוקה, בתוך ארגזי קרטון שלא ייפתחו לעולם, את המסטינג, את קופסאות הלוף, את טנקי המג"ח ואת הצלקות. עוד מעט, אחרי שייפרדו לשלום אחרון מהבקו"ם ויפסעו לעבר העתיד הלא נודע של האזרחות, יחליפו את מקומם בַּתור חיילים וחיילות מזן אחר. אלה יחתמו על ציוד משרדי – אקדחי סיכות, שמרדפים וחבילת עטים כחולים – ויגבשו לעצמם סיפורי מורשת קרב רחוקים מכוח צביקה ושאר המיתוסים. כך נראים הגיבורים החדשים של צה"ל, כפי שמשתקף מהגל הקולנועי והטלוויזיוני החדש שעוסק בצבא.
׳תאג"ד׳
בחמש השנים האחרונות התפשט הטרנד על המסך: הסדרה הקומית 'פרופיל 64', שעוסקת בקצין קרבי שמועבר לבסיס של ג'ובניקים; סדרת הדוקו־ריאליטי 'היחידה', שמעבירה עשרה סלבריטאים טירונות מקוצרת כדי להפוך אותם ללהקה צבאית מגובשת; סרטי האימה 'בשר תותחים' (של איתן גפני) ו'מורעלים' (של דידי לובצקי), שמפגישים בין צבא לזומבים; וסרט האימה הקומי 'מסווג חריג', שמעמיד במרכזו ג'ובניק שמגיע לתגבור שמירה בבסיס נידח ונקלע לסיטואציה מלחיצה בעקבות התפשטות קרינה רעילה. ב־2016 הגיעה התופעה לשיאה: 'תאג"ד', של ציון רובין, שהפכה לסדרת המקור הכי מצליחה אי פעם ב־yes (יותר מ־8 מיליון צפיות בכל הפרקים), מתמקדת ביחידת פרמדיקים, בסיפורי אהבה ובתעלומות שמתרחשות בתוך הבסיס; הסדרה 'האחיות המוצלחות שלי', של נועה ארנברג וגלית חוגי, מתארת את תלאותיה של האחות הקטנה והממורמרת בבסיס; הסרט 'הלהקה האחרונה בלבנון' לוקח את טרגדיית לבנון והופך אותה לקומדיה על שלושה מוזיקאים צבאיים שנשכחים אחרי נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון.
'מורעלים', 2011
המשותף לרוב היצירות הוא נקודת המבט החדשה: צה"ל כבר לא מוצג דרך עיני החייל הקרבי, אלא מתואר כמו גוף בירוקרטי. זהו צבא אפור, משעמם, מתעתע, לא יעיל, מלא באבטלה סמויה. המפקדים מתוארים כילדותיים, החיילים רחוקים מלהפגין נאמנות עיוורת לממסד או לאחיהם לנשק. מושגים שאפיינו את היצירות הצבאיות – כמו רעות, גבורה, תרומה למדינה ואפילו הלם קרב – ניצלו את העובדה שאנחנו לא מצויים בעיצומה של מלחמה, ונעלמו כמעט לחלוטין. את מקומם החליפו שאלות מהותיות אחרות שמנקרות במוחם של כל חייל וחיילת: למה לעזאזל אנחנו כאן, מתי זה נגמר ואיך אפשר להרוויח מזה משהו.
'הלהקה האחרונה בלבנון', 2016 // צילום: עמית יסעור
ה"אחד" כבר לא "משלנו"
הסיבה הראשונה לשינוי שחל בדימוי הצבאי היא פרוזאית. זה מתחיל בסרט 'אפס ביחסי אנוש', קומדיה שחורה של הבמאית והתסריטאית טליה לביא מ־2014. דפי וזוהר, שתי חיילות שלישות בבסיס שיזפון, בגילומן של נלי תגר ודאנה איבגי, מתמודדות עם שגרה חונקת של גריסת נייר וחלוקת דואר, מפגינות חוסר מוטיבציה שמתבטא בין השאר בהתמכרות למשחק המחשב 'שולה המוקשים' ומתמודדות עם סיטואציות קשוחות ורגישות, כמו התאבדות ואלימות מינית. הסרט כבש את פרסי אופיר, גרף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, מכר בישראל 600 אלף כרטיסים ויזכה לעיבוד טלוויזיוני בהפקת איימי פוהלר ('סאטרדיי נייט לייב', 'מחלקת גנים ונוף') ונטשה ליון ('כתום זה השחור החדש'). הצלחתו הסנסציונית הניעה את גלגלי השיניים ליצירת סדרות וסרטים דומים.
'אפס ביחסי אנוש', 2014
יותר מזה: 'אפס ביחסי אנוש' העמיד במרכז את האינדיבידואל שנמצא בתוך המערכת. כבר לא מדובר ב"אחד משלנו", אלא פשוט ב"אחד" או ב"אחת" שמדגישים את ה"עצמי", או במילים אחרות: "אחד בשביל כולם" כבר פחות רלוונטי; המנטרה היחידה שיש לה תוקף היא "כולם בשביל אחד". 'אפס ביחסי אנוש' השכיל לגעת בכל חייל וחיילת שמשרתים בתפקידים משרדיים, בעידן שבו התנפץ החלום הישראלי הקולקטיבי על הצבא. עדות אחת לכך התגלמה במאות תמונות שהועלו על ידי חיילים לרשתות החברתיות בתור אקט הזדהות עם הסצנה שבה מצמידה נלי תגר אקדח סיכות לרקתה. עדות נוספת לכך הופיעה לאחרונה בתגובה הציבורית לפרשת בוכריס: אלפי גולשים שיתפו תחת התגית #יותר_מבוכריס סיפורים אישיים על עונשים שקיבלו במהלך שירותם הצבאי בגין עבירות פעוטות יותר מאונס. מעבר לתרעומת בנוגע לעסקת הטיעון, אשר במסגרתה הורשע אופק בוכריס בבעילה בהסכמה, נתגלתה מאותם הסיפורים תמונה זהה: הצבא עדיין מהווה חוויה משמעותית שצרובה בזיכרון של ישראלים רבים, בנוי על צעירים לא מקצועיים שמחפשים יותר מכל איך "לעקוץ" את המערכת ולחזור הביתה בשלום, ונתפס כגוף שלומיאלי, מסורבל, מטופש וגרוטסקי, בדיוק כפי שעולה מגל היצירות החדש שמתרכז בו.
׳האחיות המוצלחות שלי׳
האינדיבידואליזם, ה"אני ואני ואני", שמיוחד לדור ה־Y, דור הרשתות החברתיות, מאפיין את היצירות בהתאם לרוח התקופה. אך לדברי ד"ר נועה לביא, חוקרת טלוויזיה ומרצה לסוציולוגיה, הוא גם גובה מחיר כבד מהחברה הישראלית. "האינדיבידואליזם", היא אומרת, "מפרק את הקונבנציות השמרניות באשר לצבא, ובדרך אחרת הוא משמר ביתר שאת את הכיבוש, כי שיח האינדיבידואל מנותק מהקשרים פוליטיים. ואם מתעלמים מהכיבוש – כך גם משמרים אותו".
למען האמת, יש לציין כי ההתמקדות באינדיבידואל הקדימה את הגל החדש בכמה שנים ובלטה במיוחד סביב הגל השני של סרטי לבנון, שהופיע בין השנים 2007–2009 וכלל שלושה סרטים עיקריים – 'בופור' של יוסף סידר (שהתבסס על הספר 'אם יש גן עדן' של רון לשם), 'ואלס עם באשיר' של ארי פולמן ו'לבנון' של שמוליק מעוז.
'בופור', 2007
לכאורה, מדובר בגל מאוחר שמזכיר באופיו את סרטי לבנון שהפציעו בזה אחר זה בין אמצע שנות ה־80 לתחילת שנות ה־90, כמו למשל 'שתי אצבעות מצידון', 'אחד משלנו' ו'עונת הדובדבנים', אך בפועל יש הבדל מהותי בין שני גלי סרטי לבנון הללו. "סרטי שנות ה־80 וה־90, מ'שתי אצבעות מצידון' של דובר צה"ל ועד 'עונת הדובדבנים' של חיים בוזגלו, היו סרטים שנעשו כשאנחנו עדיין בלבנון", אומר ל'ליברל' חוקר הקולנוע דוד שליט. "סרטי שנות האלפיים כבר נעשו במבט לאחור. הדור הקודם של סרטי לבנון נבע מתוך תחושת חרדה של הצורך לעשות סדר בדברים. בני הדור של סרטי שנות האלפיים סיפרו את סיפורם האישי, גם במקרים שבהם הם לא היו שם בעצמם והסתמכו על עדויות של יוצאי לבנון. אפשר להשוות את זה לגלים של סרטי וייטנאם בארה"ב, גם אם המאפיינים לא תמיד זהים: גל ראשון של סרטי תגובה מיידית וגל נוסף שמתמודד עם החוויות שהצטברו. בקולנוע האמריקאי הגל הראשון היה פרוע ופסיכי, ואחריו הגיעו סרטי אוליבר סטון, בוגר המלחמה, שמספר את סיפורו. מעוז ופולמן, שהיו במלחמת לבנון הראשונה, עושים מעין גירוש שדים אישי, פוסט־טראומטי, כמו סטון ב'פלאטון'. אצל פולמן זו ממש תרפיה עצמית. מלחמת לבנון השנייה, לעומת זאת, הוציאה מתוכה סרטי זומבים ('בשר תותחים' ו'מורעלים', ר"ק). לתחושתי, הסרטים החדשים והסדרות החדשות נרקמים מבריינסטורמינג עצמי של היוצר".
'ואלס עם באשיר', 2008
די לכיבוש
סרטי לבנון הראשונים, שנוצרו כאמור בזמן שכוחות צה"ל איישו את רצועת הביטחון, עלו בקנה אחד עם האווירה הציבורית סביב הסרטים הצבאיים שיצאו כבר בסוף שנות ה־70. 'מסע אלונקות' (1977), בבימויו של יהודה ג'אד נאמן, שעסק בחקירת נסיבות מותו השנויות במחלוקת (ספק תאונה, ספק התאבדות) של חייל שעבר התעללות על ידי מפקדו, כמעט נגנז. הדרמה הטלוויזיונית 'חרבת חזעה' (1978), עיבוד של רם לוי לסיפור מאת ס' יזהר על מלחמת העצמאות, עוררה ויכוחים סביב הטענה כי היא מפקפקת במוסריות של צה"ל ומשרתת את התעמולה של אש"ף, ואף נאסרה לשידור על ידי שר החינוך זבולון המר, דבר שהוביל להחשכת המסך בידי עובדי רשות השידור כמחאה על ההתערבות הפוליטית. 'שתי אצבעות מצידון' (1986), בבימויו של אלי כהן, זכה לתגובות זועמות מצד גורמים בממשלה שסברו כי העובדה שהוא הופק על ידי יחידת ההסרטה של צה"ל אינה ראויה. 'לא שם זין' (1987), עיבוד של שמואל אימברמן לספרו של דן בן־אמוץ, מהווה ביקורת נוקבת כלפי החברה הישראלית הצבועה, שחותרת למלחמה, מתמקחת על מספר ההרוגים ה"אופטימלי", מתאכזרת לנכים ואינה פועלת על פי העיקרון של "נאה דורש, נאה מקיים". 'אחד משלנו' (1989), סרטם של האחים ברבש, עוסק בסתירה שעומדת בין שני ערכי צה"ל – אמינות ורעות. ההתפכחות שבקעה מהבועה עם סוף מלחמת יום כיפור הפכה למחאה קולנית בעקבות מלחמת לבנון והשפיעה גם על הקולנוע.
הגל הראשון של סרטי לבנון העלה ביקורת כלפי התנהלות הצבא והממשלה בימי מלחמה, על הכיבוש ועל המחיר הכבד, הפיזי כמו גם הנפשי, שמשלם החייל הקרבי. הגל השני של סרטי לבנון סיפק פרספקטיבה מרוחקת על זוועות המלחמה ועל הצלקות שנחרתו בלוחמים גם אחרי יותר מ־20 שנה. בגל סרטי הצבא הנוכחי יהיה קשה למצוא ביקורת עצמית פוליטית או מוסרית, לא על הצבא עצמו ולא על הממשל. השיח על הכיבוש המשחית, על הצד המכוער של המלחמה, על דמות האויב, על הקיפאון המדיני ועל השלכות הפוסט־טראומה – בולט בהיעדרו. להוציא את 'פאודה', סדרת דרמת האקשן שיצרו ליאור רז ואבי יששכרוף, שמציגה את המציאות המורכבת של השטחים, מעמיקה אל תוך התחבטויותיו של הלוחם ומעניקה לפלסטינים פנים ושפה, אין לנושאים האלה שום ביטוי על המסך בשנים האחרונות. הייצוג השלילי של צה"ל, על פי היוצרים העכשוויים, משתקף מחוסר המשמעות של השירות הצבאי בקרב החייל הפשוט ומהיעדר היעילות הבירוקרטי של הממסד. אורי, הצבר יפה הבלורית והתואר שגילם אסי דיין ב'הוא הלך בשדות', נראה ממרחק של 50 שנה כמו דמות מסרטי מדע בדיוני.
עמוס הראל, הפרשן הצבאי של 'הארץ', כתב את הספר 'תדע כל אם עברייה' העוסק בהכשרת חיילים קרביים בצה"ל ובוחן את היחסים בין הצבא לחברה. לדבריו, היצירות האירוניות החדשות אינן מעוררות את הזעם הזכור מסוף שנות ה־70 סביב 'חרבת חזעה' ו'מסע אלונקות'. "הצבא באותה תקופה היה כל כך מרכזי בהוויי הישראלי, כך שבאופן טבעי היצירה עסקה בזה", אומר הראל ל'ליברל'. "דווקא בזמן שהסיפור הפוליטי נעשה קשה מדי ומגיע למחוזות דרמטיים שנויים במחלוקת – היוצרים וגופי השידור לא מוכנים להסתכן, אלא יבחרו בדרמות אקשן נוסח 'פאודה' או בסדרות שהולכות לכיוון הקומי. אין כיום הצגת סימני שאלה בנוגע לאתוס הקרבת הבנים כמו בסרטי שנות ה־70 וה־80. אפילו 'שתי אצבעות מצידון', שלא בדיוק הפך עולמות, לא היה מתקבל באווירה הנוכחית. לא פגשתי קצינים שהתעצבנו מ'אפס ביחסי אנוש', למשל.
"אמנם 'אפס ביחסי אנוש' נוגע בסוגיות מורכבות – החיילת שמתאבדת והחייל שאונס – אבל זה בשוליים, אי אפשר לראות בזה ממש התנגדות לצבא. גם 'האחיות המוצלחות שלי' מפגינה אומץ ומספקת הסתכלות מעניינת על הצבא, אבל לא כזאת שאומרת דברים קיצוניים נגד השירות. ההישג המרשים של 'פאודה' הוא עצם היותה סדרת אקשן מרובת פנים, אבל גם היא שונה מסרטי 'די לכיבוש' של שנות ה־70 וה־80. בשורה התחתונה, אני חושב שאף אחת מהיצירות האלה לא הולכת רחוק כמו היצירות שעסקו בצבא לפני 30–40 שנה".
אדרנלין של ג'ובניקית
'גבעת חלפון אינה עונה', 1976
ואולי דווקא תיאור השגרה המשמימה הוא דבר הביקורת האפקטיבי ביותר שניתן להעביר כיום על צה"ל. אולי דווקא הפשטת דימוי הלוחם האמיץ לטובת התמודדות עם סוגיות יומיומיות היא זו שמקדשת את הנורמליות, את הגלובליזציה, את האינדיבידואליות, את החשיבה העצמית על פני הנהירה העדרית. הרי גם בעבר יצא האוויר מהבלון המנופח ושמו צה"ל בזכות סרטים וסדרות שעסקו במכוון בשגרה. 'גבעת חלפון אינה עונה', סרט הפולחן של אסי דיין מ־1976, בכיכובם של חברי הגשש החיוור, היה הראשון שהציג את ההוויה האבסורדית של יחידת מילואים שיושבת חסרת מעש בסיני. אחריו הגיע 'אוונטי פופולו', סרטו הסוריאליסטי של רפי בוקאי מ־1986, שתיאר את החייל הישראלי כעצל, ההפך הגמור למיתוס הצבר. 'מ.ק. 22', סדרת האנימציה של אסף הראל, הצליחה לדחוף אג'נדה דומה בחריץ הקטן שנוצר בין הסדרה 'טירונות' לגל סרטי לבנון השני. בכל אותן דוגמאות, בדיוק כמו בגל הנוכחי, לא יצאה בשורה הרואית מהשירות הצבאי.
'אוונטי פופולו', 1986
השעמום, שנובע מחוסר המעש בשגרה הצבאית, הוכיח בכל פעם מחדש כי הוא כר פורה ליצירתיות וכי ניתן להעביר מסרים אנטי־צבאיים גם באמצעים לא לוחמניים. בסצנה המפורסמת ביותר ב'אפס ביחסי אנוש', למשל, מצמידה דפי אקדח לרקתה, ממש כמו כריסטופר ווקן באפוס המלחמתי שביים מייקל צ'ימינו, 'צייד הצבאים' (1978). אלא שבמקרה שלה, כאמור, מדובר באקדח סיכות. למרות ההבדל הדרמטי באופן שבו מסתיימת כל אחת מהסצנות, מציעות שתי הסיטואציות האובדניות פרשנות דומה למצב הנפשי הרעוע האפשרי של חיילות וחיילים צעירים במסגרת צבאית, בשעת קרב כמו בימי שגרה. "בשונה ממסורת סרטי הצבא, 'אפס ביחסי אנוש' מעמיד לראשונה בקדמת המסך את עולמן הקומי והעגמומי של הפקידות בצה"ל", אומרת טליה לביא. "גם אקדח סיכות שמופיע במערכה הראשונה, יהדק משהו במערכה השלישית".
הגל החדש של היצירה הצבאית לא הסתפק בליהוק של הבנאליות לתפקיד הראשי. אחד השינויים הבולטים והמבורכים ביותר כיום הוא הצבתן של חיילות בפרונט. נשים בסרטי צבא כבר לא משמשות רק אתנחתה קומית שתעיד על נפשם הרגישה של הלוחמים הגברים, גורם מטריד שמאיים ליצור קונפליקט בין שני אחים לנשק, או "מזרן פלוגתי" – אלא עומדות בזכות עצמן. "מאז שירותי הצבאי כפקידה חלמתי לעשות סרט צבא, שיהיה בו רוחב יריעה ופאתוס של סרטי מלחמה קלאסיים, אך יתאר את השירות האפרורי וחסר התכלית שלי ושל חברותיי", מספרת טליה לביא. "מידת נחיצותנו בתפקידים המשרדיים שבהם הוצבנו הייתה, איך לומר בעדינות, מוטלת בספק. ובכל זאת, על אף היותנו חסרות חשיבות, חצי מובטלות וכפופות למערכת חוקים אבסורדית, חיינו היו מוצפים בדרמות רותחות וברמות אדרנלין שלא היו מביישות חייל הנלחם על חייו. רציתי לכוון את המצלמה אל פרדוקס השירות הצבאי של נשים בישראל; צה"ל, בתור הצבא היחיד בעולם שיש בו גיוס חובה לנשים כמו לגברים, אמור להיות סמל ומופת לשותפותן של נשים בקולקטיב הלאומי, אבל בפועל הוא עדיין מהווה את אחד הכוחות המרכזיים בהבניית שלטון הגברים ובדחיקת הנשים לשוליים".
'טירונות', 2001-1998
צה"ל הגברי והקרבי עדיין מתקשה לעכל את הגל הנשי והג'ובניקי החדש. זה בא לידי ביטוי הן במציאות – תקיפות מיניות של בכירים במדים כלפי חיילות צעירות; והן בתרבות – החיבוק השרירותי שמקבלות היצירות הגבריות־קרביות מול הבוז המיידי כלפי הסדרות הנשיות־ג'ובניקיות. 'טירונות', הסדרה של האחים ברבש ששודרה בערוץ 2 בין השנים 1998–2001, זכתה לתמיכה מלאה של צה"ל והזניקה את הביקוש להתגייס לגבעתי באותן השנים. בפרמיירה של 'פאודה' נכחו חמישה שרי ביטחון, לדברי ליאור רז, היוצר והשחקן הראשי. שתיהן סדרות מאוד גבריות במהותן. ואילו 'אפס ביחסי אנוש' נתקל בכתף קרה מצד הצבא.
'פאודה'
"צה"ל לא תמך בסרט, ואפילו יצאה פקודה שאסרה להקרין אותו בבסיסים צבאיים או לכלול אותו בתרבות יום א'", מספרת טליה לביא. "לעומת זאת, עשינו הקרנה לחיילים שנפצעו ב'צוק איתן' בשיתוף עם בתי החולים (הסרט יצא שלושה שבועות לפני תחילת המבצע, ר"ק), קולנוע לב הריץ הקרנות בחינם לחיילים שיצאו לחופשה, והחיילים הקרביים אהבו אותו. ככה, אני חושבת, נוצר שלום קר בינינו לבין צה"ל בעניין הסרט. בהמשך כבר קיבלתי פניות מצה"ל שהפתיעו אותי, כמו למשל הזמנה לדבר על הסרט בכנס בריאות הנפש מול 500 קב"נים. ואני יודעת שהיום מראים אותו בצבא, גם בקורסים, כדי לפתח דיונים".
אלאור בקצה המנהרה
בעבר נחשב הצבא לכור היתוך; צעירים בני 18 – עשירים ועניים, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים – ברגע שלבשו את המדים הפכו לשווים בין שווים. בשנים האחרונות משקף הצבא דווקא את השסע בחברה הישראלית. מפלגות עולות ויורדות בסקרים סביב שאלת גיוס החרדים; כדור אחד בחברון פילח את הציבור בין מי שרואה באלאור אזריה "הילד של כולנו" ובין מי שרואה בו רוצח; העיתונאי אמנון אברמוביץ', זה שנכווה קשות בטנק וקיבל צל"ש, הפך לאויב העם על רקע הקרבות המדממים של ימין־שמאל או תקשורת־שלטון; הפער בין הדרג הביטחוני העליון ובין החייל הפשוט בשטח הולך ומעמיק; הצבא הפך לכלי משחק פוליטי.
"אמנם 'אפס ביחסי אנוש' מתרחש בצה"ל, אבל הוא לא סרט על צה"ל, אלא על החברה הישראלית כמו שאני רואה אותה", מחדדת טליה לביא. "החברה שלנו עדיין מושפעת מאוד מהצבא, וזה מחלחל לכל מקום – לא רק לפוליטיקה, אלא גם להתנהלות יומיומית, סגנון דיבור, יחסים בין אנשים, מעמדות. אגב, לא רק בצורה שלילית – גם החן המסוים שלנו כישראלים, וההתנהגות הבלתי אמצעית, נובעים משם".
"השירות הצבאי הוא חוויה מכוננת, שצריכה שיעברו הרבה שנים כדי שתבשיל למבט רווי בציניות, באירוניה ובשאט נפש שיוצא לבסוף החוצה", אומרת נועה ארנברג, שיצרה עם גלית חוגי את 'האחיות המוצלחות שלי' 17 שנים אחרי שחרורה מצה"ל. לדבריה, חיי השגרה הצבאית, כפי שמתוארים בסדרה שלה, אינם שונים בהרבה משגרת היומיום במקומות עבודה. "יש עיסוק רב בקולנוע ובטלוויזיה גם בשעמום של התאגידים, בהתמודדות של עובד שנאלץ להיות חלק ממכונה מאוד גדולה. אני אתָלה באילן גבוה, בסדרה 'המשרד' – מצד אחד, המשרד הזה הוא חלום בלהות עבור מי שעובד בו. מצד שני, הוא מניב חומרים קומיים".
"הצבא הוא עדיין חלק מרכזי בחברה שלנו", מסכמת ד"ר נועה לביא. "אני אומרת 'עדיין' כי ההיסטוריה החברתית אינה סטטית, ואין לדעת כמה שנים הוא ימשיך להיות מרכזי. כבר עכשיו הצבא אינו פרה קדושה. נושא ההטרדות המיניות בצבא, כמו ההתנערות של הפוליטיקאים מהצבא, יכולים אולי לשנות את המשמעות של צה"ל. וככל שהחברה תיעשה משיחית יותר, כך נראה כרסום גדול יותר במעמד הצבא כארגון בירוקרטי. אנחנו חברה כאוטית, אין פה הסכמה כמעט על כלום. אמנם קשה להאמין שסיפור אחד, כמו זה של אלאור אזריה, יכול לשנות משהו בתפיסת צה"ל, אבל כבר רואים שמתפתחת כאן מגמה".
11 דקות [סוף דבר]
[האלוף עולה על במת מגרש המסדרים ונואם]
אלוף: "חיילי ומפקדי החטיבה, אחיי הגיבורים לנשק, בניי, אבותיי! לפני 11 דקות יצאנו, שכם אחד, לב אחד, לקראת האויב. יצאנו להגן על ריבונות מדינתנו, על מורשתנו הלאומית, על חיי יקירינו אשר בעורף ועל חיינו אנו. התמודדנו עם אויב גדול מאיתנו ויכולנו לו הודות לרוח המפעמת בקרבנו. ב־11 דקות הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ, לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצפץ ולמעוך את אויבינו. אמנם לא קלה הייתה המערכה. מחיר דמים יקר שילמנו. אך בהיתקלנו במוות הישרנו מבטנו אל עיניו, צחקנו בפניו, ירקנו על חרמשו וטינפנו את חורי גולגולתו עד שהתביישה בו אמו. אכן, כבדה הייתה המערכה, קשה ועיקשת. לפני 11 דקות יצאתם מכאן, חטיבה שלמה על כלי נשקה וציודה, ולא חזרתם עוד. איש מכם לא חזר, ואני עומד ומדבר עתה אל מגרש ריק".
[פאוזה]
"ריק".
[מחפש מישהו על המגרש ומנסה להמשיך בנאום]
"חיילים…".
[פאוזה]
"חיילים…".
[הוא עומד רגע אובד עצות, ופתאום הוא נושא עיניו השמימה]
חיילים!
[מצדיע]
חנוך לוין, 'מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות', מתוך 'את ואני והמלחמה הבאה' (1968).
יחלפו כמעט 50 שנה בין הטקסט של חנוך לוין למלחמת 11 הדקות הבאה, שתחשוף את הקרע בין חלקי החברה הישראלית, תטשטש בין שחור ללבן, תעמיק את הפער בין מגדל השן לשטח, תעצים את מלחמת הימין והשמאל. בראש מסדר הניצחון יעמוד אלאור אזריה, החייל שווידא הריגה במחבל מנוטרל, פצוע אנושות, 11 דקות אחרי שהסתיים האירוע בחברון.
ראש הממשלה יתקשר לחזק. ההמון יגיע לתמוך. מגרש המסדרים הריק ילך ויתמלא. ברוכים הבאים לצה"ל החדש, מחזה האבסורד.
+
- מין פריצת דרך // מאת רותה קופפר
- מוסדניק ורומנטיקן, אידיאליסט, תמים (וכובש אכזר) // מסע קצר אל קווי דמותו של הישראלי במסך האמריקאי
