fbpx

כך הפכנו למדינת המושחתים // יונתן שם־אור

0

בדרך כלל זה מישהו מהנהגים הוותיקים. לפעמים זו המנקה הזקנה שאף אחד כבר לא זוכר ממתי היא שם, אבל זו רק היא שמכניסה את הקפה והעוגות לישיבה. זה מתרחש בשבוע הראשון או השני. הבוס החדש שעדיין לא מכיר את הדרך לשירותים במסדרון – לא לכולם יש מתקן צמוד בלשכה – מתבקש להעניק כמה דקות פרטיות לגמרי לנהג או לזקנה של הקפה. למה לא. הוא בא לשנות. הוא כאן כדי ליישם את מה שלמד באוניברסיטה, להפעיל פה את ערכי המצוינות שרכש בצבא, הוא גם נשבע שלא יתפוס תחת. הוא לא יחטוף את מחלת הגבהים כמו כולם. בטח, הוא מחייך לאדם מתחתית הסולם, כמה זמן שתרצה.

רבע שעה מאוחר יותר, הוא כבר לא אותו אדם. מאחורי הדלת הסגורה, הנהג או המגישה מסבירים לו איך זה באמת עובד. אנחנו הנציגים של הארגון, הם מודיעים לו, ואתה תעשה בדיוק מה שאנחנו אומרים. הם משכנעים מאוד. הם יודעים עליו הכל. מהנשק שמשום מה לא החזיר בשירות הצבאי, עד המאהבת הסודית. מהבן דוד שפעם הסתייע בו כדי לקבל תפקיד במכרזון תפור, ועד העבודה של התואר שהעתיק מסטודנט יפני. אז ככה, הם מסבירים לו, אתה למעלה, ותתחיל ליהנות מזה. זה כמו כדורגל, הם מסכמים, יש לך תקופת זמן מוגבלת, אז גם אתה צריך לדאוג לעצמך הכי טוב שאפשר בזמן הזה. אחר כך, כשתעזוב, הטלפון ישתוק כל היום. שלפחות לא יהיו לך דאגות פרנסה. ועכשיו, בוא תחתום על המינוי של כהן. זה בסדר.

החתול והשמנת, הכלב והביצים

המהפך שקורה לכל כך הרבה אנשים נורמטיבים, ערכיים, נבונים, ברגע שהם מגיעים לעמדת כוח, יכול להיות מוסבר בכניעה לארגון סודי ששולט כאן. הסבר אפשרי נוסף הוא הרעיון שטבע האדם רע מנעוריו. שהחור הוא הגנב, לא העכבר. שכולם בני אדם, וקשה לעמוד בפני הפיתוי. מה שמתחיל כסיגר קוהיבה אחד ליום ההולדת, מתנפח עם הזמן לאספקה חודשית סדירה. נסיעת הזמנה אחת מתגלגלת לחשבון מורכב של מאות טיסות, ורק את חלקן אתה מנצל בעצמך. השאר, כמו נקודות של הנוסע המתמיד, הולכות למשפחה ולקרובים. תרומת בחירות לגיטימית של קבלן גדלה לארוחת צהריים משותפת; אחר כך, כשאתה האיש הקובע, המרחק לשוחד של מיליונים כבר לא נראה גדול. בבית, מול המראה בזמן הגילוח, אתה אומר לעצמך שלא קרה שום דבר רע. להפך. כמו שיאיר נתניהו, הבן של, מנסה לקושש אהדה כשהוא מסביר את הלך הרוח האמיתי בצמרת. בשעה וחצי של הרצאה אחת בשוק האזרחי, הוא מתלונן, עושים משכורת שנתית. מי שמקריב כל כך הרבה בשביל כולם, רשאי לאזן קצת את ההפסדים. וחוץ מזה, כמובן, כולם עושים את זה.

אלה שמגיעים למעלה עשויים מחומר אנושי מסוים, מוגדר, עוד מהגן. יותר מכולם הם יודעים איך להיות כמו כולם. כאן, הם מבינים מהר מאוד, למעלה, כאן הדברים הולכים רק בדרך העקום.

גם הסבר הכלב עולה כל פעם. הם גונבים מאותה סיבה שהכלב מלקק לעצמו את הביצים. הם יכולים. אבל כל ההסברים לא עונים על השאלה החשובה באמת – למה אנחנו מאפשרים להם.

פשעים בלי קורבן

ארגון השקיפות הבינלאומי מפרסם מדרג שנתי של שחיתות. ישראל, על פי המדדים של הארגון הזה, נמצאת סביב המקום ה־30 מתוך כמעט 170 מדינות. לכאורה, סביר. אבל למעשה אנחנו מצויים בתחתית של המדינות המפותחות. מבחינת השחיתות, אנחנו חלק מהעולם השלישי.

זה כבר לא רק שוחד על אישור בנייה חריגה. זה כבר לא רק עבודות ומכרזים תפורים לקרובים ומקורבים. כמו צרעת, זה התפשט גם לבתי החולים, לקופות החולים, למערכת הביטחון ולצבא. זה כבר לא רק רישום עודף וכוזב של עבודות ביצורים שהעשירו פעם את קבלני קו בר־לב. ולצבא זה כבר רכש במיליארדים של מוצרים ואמצעים שלא באמת נחוצים, ואולי גם לא הטובים ביותר. הרקב התפשט.

פרשת הולילנד חשפה עוד משהו. לא את העובדה ש"כולם מושחתים", זו אמת ידועה ומקובלת. היא הבהירה כי גם בשדה השחיתות כבר אין מקום לחלטוריסטים מליגה ג'. עודף הבירוקרטיה בישראל, עודף הפיקוח ועודף הרגולציה – כלים שנועדו לאיין את השחיתות – בסך הכל העלו את המחיר. רק הגדולים באמת יכולים להיכנס למשחק. כדי לעשות משהו, נניח כמו לקבל אישור לבנייה חריגה בהיקף של עוד 10–20 קומות, מוכרחים לשמן הרבה אנשים בהרבה מקומות. מוכרחים כיסים עמוקים מאוד.

מה, כולם לוקחים שוחד? כולם גונבים?

כמעט 60 ראשי רשויות מקומיות מצויים עכשיו על אחת המשבצות של משחק מונופול הכלא. חלקם נחקרים, אחרים נחשדים, כמה בבגדי אסיר, והשאר כבר בבית, סופרים לאחור את שעון שבע שנות הקלון כדי שיוכלו לחזור, בדיוק כמו אריה דרעי, לאותו מקום שבו חגגו. לשלומי לחיאני, למשל, שהיה ראש העיר הכל־יכול של בת ים, נותרו עוד חמש שנים, עוד לפני שהרכבת הקלה תגיע לעיר שלו. האנשים, ככל הנראה, יצביעו עבורו שוב. בפעם האחרונה שהתמודד הוא זכה ברוב של כמעט 60%. זה קרה יומיים לפני תחילת המשפט שלו. כולם ידעו. זה לא הפריע לבת־ימים. למה מה קרה, מי לא עושה את זה.

כמעט 60 אנשי רשויות. שרים. ראשי ממשלה. אלה אנשים שאנחנו בחרנו. הם הבטיחו "לנקות את האורוות", הם הצהירו על "עידן הניקיון הכללי". הם נשבעו, באסיפות הבחירות, כי הם מביאים עידן חדש ליישוב. 60 מהם נתפסו. יש גבול לכוח האדם של המשטרה, יש תקרה ליכולת ההכלה של מנגנוני אכיפת החוק. את הרוב, ככל הנראה, בכלל לא תופסים.

"אלה 'המספרים השחורים'", מאיר גלבוע, ד"ר לקרימינולוגיה, מסביר, "עבירות הצווארון הלבן הן הקשות ביותר לאיתור, מפני שאלה פשעים בלי קורבן. מקובל לחשוב שיש פי תשעה או עשרה יותר מקרי שחיתות שאנחנו לא יודעים עליהם מאלה שאנחנו מטפלים בהם".

מאיר גלבוע היה ניצב משנה במשטרה. הוא זה שחקר את דרעי, אולמרט, רפאל פנחסי ועוד רבים. אחר כך היה ראש מחלקת החקירות ביחידה להגבלים עסקיים, ואחר כך יועץ לענייני שחיתות למבקר המדינה. הוא הפרופסור לשחיתות של ישראל.

@@@ האנשים האלה שחקרת, מה הם אומרים על עצמם? שכולם עושים את זה?

"הם לא מודים. גם כאשר יש הודאה בבית המשפט, הם חוזרים בהם כאשר הם משתחררים".

@@@ בעיני עצמם הם לא עבריינים?

"הם לא מטומטמים. הם יודעים טוב מאוד שהם עוברים על החוק, אבל הם לוקחים את הסיכון. הסיכוי שיתפסו אותם באמת נמוך מאוד. תראה, אנחנו יודעים, למשל, מרשות המיסים, שחצי מבתי העסק לא רושמים הכנסות. כמה מהם כבר תופסים? הסיכון כדאי".

גֶן השחיתות

יש כמה אמירות אוטו־אנטישמיות שקובעות כי העם היהודי פשוט נולד רמאי. אתה מפזר אותו בין הגויים, כמו גללים של פרות, וכולם צומחים. אתה מכנס אותו יחד, והצחנה מגיעה לשמיים.

קיימת עוד הנחה. היהודים בגולה התרגלו לדפוק את הגויים, וכאשר הם הקימו לעצמם מדינה, הם פשוט המשיכו. ההנחות האלה לקוחות מהפרוטוקולים של זקני ציון. היהודים בגלות מעולם לא היו שם בשלטון. הם סבלו מדימוי פוגעני שהפך פעמים רבות לפגיעה פיזית, נזהרו שם יותר מאחרים. כאשר מצאו, ערב פסח, גופת ילד בפאתי העיירה, הקהילה נכנסה לכוננות פוגרום. אפשר להירגע, התפרץ לבית המדרש יהודי מיוזע ונרגש, הילד ההרוג הוא יהודי. הבדיחה העצובה ממחישה את מציאות החיים ההם.

כאשר הסירו את הטלית והכיפה, והסתפחו אל האומות והעמים שבתוכם ישבו, הם היו יותר גרמנים מהגרמנים, יותר צרפתים מהצרפתים. היהודים החילונים של אירופה נזהרו עוד יותר מנפילה אל הדימוי השיילוקי שממנו נמלטו. הייקים, שהיושר הקיצוני שלהם נתפס כאן כסוג של טמטום, הם רק הוכחה לעולם המידות האמיתי שלהם.

כמה חוקרים טוענים שהשחיתות כאן היא תולדה של 30 שנות המנדט הבריטי שקדמו למדינה. השלטון היה זר, הם אומרים, והתרגלנו לרמות אותו. אבל זה רק המשכה של אותה קביעה עתיקה ומוטעית שלפיה היהודים מרמים את השלטון. זה היה נכון רק בתחומים לאומיים. ערכו קורסים צבאיים בקיבוצים, הפרו באלף דרכים את איסורי 'הספר הלבן' שמנעו כניסת יהודים לארץ, הקימו יישובים בן לילה כדי למנוע את הריסתם בחסות החוק העות'מאני העתיק שקבע כי אין להוריד בית שיש עליו גג. זה היה מאבק לאומי. המעטים שהעזו לגנוב לעצמם לא רק נענשו. הם נודו. כמה מהם עזבו את הארץ לעולמים.

נכון, החבר'ה בהכשרות של הפלמ"ח סחבו תרנגולות מהלול של הקיבוץ, שיהיה קצת בשר על האש. "איתנו יצא למסע המפרך", מקונן חיים חפר על הפלמ"חניק דודו, "איתנו סייר הוא בגבול/ בקומזיץ היה מזמר, ועוד איך/ איתנו סחב מהלול". הרבה פעמים, הקומזיץ הלילי היה הסעודה האחרונה. זו הייתה השחיתות. אולי המונח "ארוחת שחיתות" נולד בקומזיץ ההוא.

אין כל הוכחה מחקרית לשחיתות מובנית של יהדות הגולה. אין שום תימוכין לדעה שהשלטון הבריטי עשה מאיתנו פושעים. אבל יש אינספור עדויות, מחקרים ותעודות שמצביעים כי השחיתות התחילה ללבלב פה דווקא עם קום המדינה, כאשר נוצר, אחרי אלפיים שנה, שלטון ריבוני יהודי.

מפלגת השלטון עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להישאר למעלה. כוח המחץ שלה, הקיבוצים, נהנה מהקצבות מפליגות של קרקע, מים והון, פי עשרות ומאות מכל גוף אחר. הבסיס שלה, הסתדרות העובדים, שלט לא רק בפועלים, אלא גם באמצעי הייצור, במפעלים. כל התפקידים במשק, במשרד הממשלה, בהסתדרות, בחברות הממשלתיות, ניתנו רק לאנשי שלומנו.

כאשר התחיל עידן ההפרטה, רק "חברינו" היו אלה שזכו בשלל. אם היית אדריכל, יבואן או תעשיין, היית חייב להיות חבר המפלגה. בלי זה, קיבלת, אם בכלל, פירורים. העולים החדשים שהגיעו חולקו בין מפלגות הקואליציה, לפי מפתח המנדטים בכנסת. מה שהעולה החדש מהונגריה, פרנץ קישהונט, ראה במעברה שלו, הצחיק את כל המדינה כמה שנים אחר כך, בסרט 'סאלח שבתי'.

מפא"י שלטה. מפא"י העשירה את חבריה. מפא"י דפקה את כל האחרים.

איור: יותם כהן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook