fbpx

אמנון לוי: כך הפכה "פאר הדירה לוי" מהסיוט שלי לנוסטלגיה עצובה

0

43 שנים חלפו ועדיין אני זוכר את היום שבו נפתחה החנות. הכול היה מצוחצח, מבריק, מישהו שלח פרחים, אימא שלי הסתובבה חגיגית כמו בחתונה, אבא שלי לחוץ כמו שתמיד היה, לא ידע מה לעשות עם עצמו. הייתי ילד אז, עוד לא בן 15, ואני זוכר שרגע לפני שפתחו את דלתות החנות אבא שלי אמר שחייבים ללכלך אותה. אנשים מפחדים להיות חלוצים בכל תחום, אסור שיבינו שהם הקליינטים הראשונים שהוציאו את כספם כאן. את הפרחים צריך להעיף ואת הרצפה ללכלך. וכך נקראנו כל בני המשפחה למרכז החנות, שפשפנו את הנעליים ברצפה החדשה, כשזה לא עזר הבאנו קצת חול מבחוץ ופיזרנו סביב. רק כשהמשטח נראה כעור ומהוה, ניגש אבא שלי לקדמת העסק, נשם נשימה ארוכה ופתח חגיגית את הדלת.

ככה נולדה חנות חומרי הבניין "פאר  הדירה לוי", שפרנסה את משפחתנו שנים רבות. בשביל אבא זו הייתה פסגת הצלחותיו. מפועל בבית חרושת לשמן, הוא הפך לבעל עסק. בשביל אחי מושיק הייתה החנות הזדמנות לבנות את עצמו, ולהיבנות. בן 22 שרצה כבר להתחתן ולהקים משפחה. העסק הזה נתן לו צ'אנס. ובשבילי? בשבילי זה היה סיוט. אבא שלי חלם על צירופי לעסק, בחזונו ראה שלט גדול מעל החנות, "שאול לוי ובניו", את עצמו עומד במרכז העסק ואני ומושיק משני צדיו. גם אני חלמתי על החנות, חלומות בלהה. התקשיתי להסביר לאבא מדוע מכירת ברגים וברזים לא מושכת אותי. כל חיי הבוגרים ליוותה אותי החנות.

רוצים לקרוא עוד מהטור של אמנון לוי? הירשמו לקבלת גליון מתנה 

צילום: אמנון לוי

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook