יום מעונן וצונן קידם את באי הבירה האמריקאית וושינגטון די.סי בתשעה בנובמבר. היום שקדם לו היה בהיר, שמשי. אז, 24 שעות לפני הבוקר שאחרי הבחירות, השחקנים במגרש הפוליטי החשוב בעולם לא יכלו לדמיין את ענני הדרמה שיתעבו מעל ראשם. את הפורענות הצפויה להתרגש על כל מה שהם מכירים ויודעים.

הילרי קלינטון, ילדה טובה וושינגטון. כזו שמכירה כל ועדת משנה וחוק עזר, כזו שנולדה לפוליטיקה. שרצתה ורצה, שלחמה ושידלה, שמירקה את כמות החטאים הפוליטיים והאישיים הסבירה בהחלט שלה בעבודה קשה ורצון כן להיות נבחרת ציבור שתהיה דוגמה ומופת לדורות. שלא שיערה, כמו רוב העולם המערבי, שסדר הדברים הישן עלול להתערער באופן כה מטלטל. הילרי קלינטון הפסידה לדונלד טראמפ, תופעה פוליטית שאיש לא חזה, הבין או כיבד.

הממזרים, הם בעלי זכות הבחירה, שינו את הכללים ולא סיפרו לה. הם החליטו להתמסר לסנטימנט הגועש שבתוכם, זה שהיה אוושה עצבנית והפך בעזרת זורע הגשמים טראמפ לסערת רגשות אדירה. להעדיף את הזעם על פני התקווה. לבקש תיקון מידי מי שנראה כאיש הכי פחות מתאים לכך, להאמין לשקרים ולהעניש את האמת.

דונלד טראמפ סיפר סיפור שבו הוא הפרוטגוניסט הטוב. הם האמינו. דווקא בעידן שבו הידע גדוש, חופשי לכל, הצליחה תנועת הדיסאינפורמציה להתנקש בשכל הישר.

הילרי קלינטון היא הקורבן של העידן הפוליטי החדש. אבל לפני שניתן מבט אחרון בגווייתה הפוליטית האומללה, כדאי לחזור להתחלה. להבין איך זה לעזאזל קרה.

–

בדיחה ידועה מימי נשיאותו של ביל קלינטון הלכה בערך כך: ביל והילרי מגיעים לתחנת דלק ומגלים שהמתדלק הוא החבר של הילרי מהתיכון. ביל פונה זחוח לאשתו ואומר לה, 'רואה, אם היית מתחתנת איתו, היית עובדת היום אולי בתחנת דלק'. הילרי עונה: 'אם הייתי מתחתנת איתו, הוא היה היום נשיא'.

הלך הרוח בימי ביל קלינטון העליזים נטה רוב הזמן חסד לגברת הראשונה הבלתי שגרתית שאיתו. היו לה מהמורות בדרך. ב־1992, במהלך הקמפיין הסוער לנשיאות, שוחחו עם הגברת הראשונה לעתיד בראיון על החלטתה לממש את הקריירה שלה כעורכת דין ואקטיביסטית פוליטית ולא להישאר בבית, כאשת מושל בלבד. "אני מניחה שיכולתי להישאר בבית ולאפות עוגיות… אבל החלטתי להגיע למימוש מקצועי בעצמי", ענתה. מה שהיה נראה כעלבון כלפי ברברה בוש, אשת הנשיא המכהן הפופולרית דאז, "האמא" של המדינה כולה; וגם כלפי נשים שהחליטו להישאר בבית באופן כללי. פחות עניינה אותן העובדה שקלינטון כבר דורגה כאחת ממאה עורכות הדין הבולטות במדינה, עם רקורד מרשים בזירה העסקית ופעילות ציבורית למען נשים ומיעוטים.

האגף השמרני תיעב את הילרי עוד לפני כן. כשותפתו של בעלה הדמוקרט בשלטון במדינת דרום עמוק רפובליקנית (ארקנסו), אמרו שהיא עלתה לו במערכת הבחירות השנייה שלו, בגלל ההחלטה להשאיר את שם משפחתה המקורי (רודהם), להתלבש כמו עירונית מתוחכמת, וכן – לשאוף למשהו שחורג ממתכוני עוגיות. המעורבות האינטנסיבית שלה לאחר מכן, בעת כהונתו, השניאו אותה עוד יותר על הרפובליקנים. הם עלצו כשמונתה לנווט את הניסיון לרפורמת בריאות ממלכתית ונכשלה; הם רקדו על דמה במהלך פרשיית מוניקה לווינסקי. אבל התפיסה הכוללת באמריקה הייתה שבבית הלבן יש אישה מוכשרת וחכמה לא פחות מבעלה; ושהעובדה שהקריירה הפוליטית שלו נסקה ושלה עוד לא באמת התחילה היא רק תולדה של כללי המשחק השמרניים.

במובן מסוים הם צדקו. במובן מסוים צדק גם דונלד טראמפ כשסנט בה שוב ושוב "היית שם 30 שנה". כי אי שם, לפני יותר מ־20 שנה, החליטה הילרי קלינטון לרוץ לנשיאות ארה"ב.

מתמודדת נצחית

רוברט (בובי) קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא ה־35 של ארה"ב, ספג גם הוא מנה גדושה של אישומי נפוטיזם. בצדק, בתחילה. העובדה שהנשיא הטרי (והטירון למדי) מינה את אחיו לתובע הכללי (שר המשפטים) כשזה אך ציין 25 סתווים בלבד להולדתו, נתפסה כשערורייתית; גם אז, בעידן שהיה גמיש בהרבה מהבחינה הזו. כמו אחיו לפניו, קנדי חיכה לתורו. ג'ון, הבן השני, ידע שהמסומן במשפחה הוא הבכור ג'וזף; אך זה נהרג במלחמת העולם השנייה. המשאבים והתקוות הועברו אליו. אחרי הירצחו בנובמבר 1963, ציפה בובי, השלישי מבין הבנים, לעבור לקדמת הבמה. למרות תיעובו וזלזולו כלפי הנשיא הטרי לינדון ג'ונסון, הוא ציפה שזה ימנה אותו לסגן נשיא. זה לא קרה, וקנדי הצעיר החליט לחשב מסלול מחדש, בדרכו לבית הלבן. ב־1964 התמקם במדינת ניו יורק ונבחר מטעמה לתפקיד סנאטור. ארבע שנים אחר כך התמודד בפריימריז על המועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית ונרצח במהלכם.

עוד לפני תום נשיאותו של ביל קלינטון החליטה הילרי לאמץ את מודל בובי קנדי. קנדי היה ממדינת מסצ'וסטס. היא ילידת אילינוי שבהמשך עברה לארקנסו. למי אכפת. ניו יורק הדמוקרטית העניקה לבעלה 60% מהקולות ארבע שנים לפני כן. השניים תכננו ממילא להתמקם במדינה ולבנות את עתידם האישי והציבורי בה. בעוד בעלה משרת בבית הלבן, קלינטון ניצחה בקלות יחסית, עם כ־55% מהקולות (ו־67% בבחירתה מחדש, שש שנים אחר כך). המטרה הייתה ברורה. קודם הסנאט, לפחות לכהונה שלמה אחת; ולאחר מכן – הבית הלבן. למעשה, בהיסטוריה של המועמדים לנשיאות, הילרי קלינטון נמצאת בפסגה בכל הקשור למשך הזמן שבו מתכננים ורוצים ומכשירים את הקרקע לקראת הריצה.

בימים ההם, הילרי קלינטון הייתה בשיאה. היא נחשבה לגיבורה עבור משפחות 9/11, היא הייתה אהודה בכל חלקי המדינה הצפונית והליברלית; ודאי בלב הפועם של מנהטן. היא הצליחה להתנקות אפילו מכתם התמיכה שלה במלחמה המיותרת בעיראק. הפופולריות שלה הייתה כה גבוהה, עד שכל תחינות הבוסים של המפלגה הרפובליקנית בפני מועמדים פוטנציאליים לרוץ נגדה פגשו אוזניים ערלות. גם המושל הרפובליקני ג'ורג' פטאקי וראש העיר המגה פופולרי לשעבר רודי ג'וליאני לא העזו להרים את הכפפה.

חלוצה מרכזית בקבוצת "השיטה"

בחירות 2008 היו אמורות להיות טיול בפארק, כמאמר האמריקאים, עבור המפלגה הדמוקרטית ועבור הילרי קלינטון. תדמיתו של ג'ורג' בוש הרפובליקני, הנשיא היוצא, הייתה בשפל; התהליכים הדמוגרפיים שעברו על ארה"ב סידרו מחדש את מפת האלקטורים המסורתית, באופן שהוא נוח בהרבה למועמד דמוקרט; ולא היה נראה שיהיה מי שיאתגר את הסנאטורית הנמרצת, בעלת שם המותג הנוצץ ביותר (דאז) בפוליטיקה האמריקאית: קלינטון. אז, כמו גם לפני מערכת הבחירות הזו, כולם התגעגעו לניינטיז. לנמרצות ולהישגים של ביל קלינטון. לכלכלה הפורחת. לבום התרבותי. אחד מההישגים של דונלד טראמפ בקמפיין הזה היה הסגת הגעגוע הזה לאחור. אם עד לפני שנה־שנתיים האמריקאי הממוצע התגעגע לניינטיז, קמפיין טראמפ האפקטיבי גרם לו להתגעגע דווקא לאייטיז. את תקופת הקלינטונים הוא צבע בשחור מרושע, ומעמד הביניים והפועלים הלבן שכתב בסיועו את ההיסטוריה וחזר להתגעגע אל רונלד רייגן ולסדר הדברים הישן.

קלינטון לא צפתה את הוריקן אובמה. סנאטור צעיר, הבטחה גדולה משיקגו, העיר שמכילה את המנגנון הכי קשוח של המפלגה הדמוקרטית. מוכרת, אחראית, מנוסה. "מגיע לה". הקמפיין של קלינטון ב־2008, ניסה למכור פחות או יותר את אותה סחורה שימכור, עם שדרוגים מסוימים, שמונה שנים אחר כך. ואז, כשסוסי המרוץ התכנסו מול האומה המתקהלת, התגלתה קלינטון בחולשתה. בעימותים מול אובמה וג'ון אדוארדס היא הציגה תשובות מתפתלות ומורכבות ואפרוריות באופן כללי. הסנאטור השחור הפך לדמות מדוברת יותר ממנה. הפער האדיר שאיתו הגיעה בסקרים הלך ונסגר. בוועידה הראשונה באיווה היא כבר הפסידה.

כשהילרי קלינטון מפסידה, זה אומר שהמנגנון מפסיד. לא בכדי מזהים צופי 'בית הקלפים' יותר מקורטוב מהקלינטונים בדמותם של פרנק וקלייר אנדרווד. הקלינטונים הם מלכי הפוליטיקה, קיסרי ההון־שלטון, הקוניקטורים הגדולים של המפלגה הדמוקרטית. ניו יורק, שבה השתקעו, היא בירת המיליארדרים. יותר תרומות מגיעות למערכת הפוליטית מהאיסט סייד של מנהטן מאשר בכל ארה"ב גם יחד. שם, במועדונים הסגורים ובדירות הפאר, הפוליטיקאים השאפתניים של אמריקה נמשחים בדולרים למלכות. זוהי הממלכה של הילרי קלינטון. היא נמצאת ברדיוס של כמה מאות מטרים ממגדל טראמפ. הגרוטסקיות הזהובה של הפנטהאוז במגדל הזה, וזו של בלורית האיש המאכלס אותו, הייתה תמיד לצנינים בעיניהם של מלכי הפוליטיקה והכסף במנהטן. צעקני, וולגרי, נרקיסיסט, לא כוס התה של החברים של ביל והילרי. אפילו לא הרקיק. הם כוס שמפניה, הוא מכל צבעוני של מיץ ממותק. הם המייפלאואר, הוא לאס וגאס.

לפני שממשיכים עם התבוסה הצורבת של 2008 כדאי להתעכב על העניין הזה בדיוק. על הכסף. המעקב אחר נתיבו, כפי שלימד אותנו 'גרון עמוק' בפרשת ווטרגייט, הוא המפתח להבנת הפוליטיקה. היותם של הקלינטונים פונקציית מפתח במטריצת הממשל והכסף האמריקאית סיבכה אותם לא פעם. וגם אם נשארו בתחום האפור ונזהרו מכתבי אישום, כמעט תמיד נשאר טעם רע. הם לא נהנתנים מוחלטים. קלינטון עצמה מעולם לא הייתה שם בשביל הכסף. גם כשישבה בדירקטוריונים של חברות ענק כמו וולמארט. גם כשמכרה הרצאות לענקי הפיננסים של וולסטריט ברבע מיליון דולר החתיכה.

הכסף כאמצעי, לא כמטרה

היא באה מהמעמד הבינוני. אב רפובליקן, בעל עסק קטן, שהטמיע בה את השאיפה למצוינות ולהגשמה אישית. את ההבנה שצריך לעבוד קשה כדי להגיע למשהו בחיים. ההתנגשות בין התודעה הפמיניסטית וההומניסטית שהתפתחה אצלה לבין הכיוון שאליו הלכה המפלגה הרפובליקנית בשנות ה־60 הפכה אותה במהלך לימודיה האקדמיים לדמוקרטית. כסף לא היה המטרה. כוח, השפעה, בהחלט. היא שטפה כלים ועבדה במשמרות במפעל דגים כדי לא לבקש כסף מאביה. השנים הראשונות עם בעלה הטרי ביל נראו כמו תמונה גנרית של שני צעירים אמריקאים אידאליסטים ומאוהבים. כל עוד יש פוטון ישן לשים עליו את הראש, הכל בסדר. אבל אז החל הזוג לתכנן את דרכו הפוליטית, והגיע להבנה מהירה שבשביל פוליטיקה יעילה צריך כסף – והרבה. קלינטון כבר התבלטה כעורכת דין במדינתו של ביל, ארקנסו; וביל עצמו –  שכבר הפך לתובע הכללי הצעיר בתולדות המדינה, ישדרג את השיא כמושל הצעיר ביותר, בגיל 32 בלבד. שני הקלינטונים כבר הספיקו לעבוד עבור הממסד הפוליטי בוושינגטון, וללמוד דברים שבפוליטיקה המקומית של ארקנסו הזניחה והנחשלת פשוט לא ידעו. הם גייסו למרוץ יותר מ־700 אלף דולר לעומת 170 אלף דולר של המתחרה הרפובליקני.

לקלינטונים לא הייתה כוונה להסתפק במשכורת המושל (אז, ב־1978, קצת יותר מ־3,000 דולר בחודש). הם יצרו קשר חם בין השאר עם חברת מזון גדולה בשם טייסון, שפעלה במדינה. אנשי טייסון תרמו כסף לקלינטונים; הקלינטונים העבירו החלטות בממשל שסייעו לעסקי טייסון; ערבוביה שמוכרת לנו היטב, ושבדרום העמוק של לפני 40 שנה לא הרימה אף גבה או תחקיר עיתונאי. מלבד יחסי התן־קח האלה, קלינטון נהנתה מגישה למידע רווחי במיוחד כמו הימורים בורסאיים על חוזי בקר שהניבו לה רווחים אסטרונומיים מול השקעה כספית דלה. הקלינטונים גילו את הכסף הגדול. ביל שכלל את המנגנון, ולאחר שהפסיד בניסיונו להיבחר מחדש, ייצר עוד קשרים מניבי כוח ומזומנים כדי לתקן זאת בבחירות שבאו לאחר מכן. השניים כבר החלו לתכנן אז את מסעו לנשיאות ארה"ב. והילרי, מצדה, הבינה איך עובד עולם התאגידים הגדולים, וכיצד משורטטים הממשקים בינו לבין העולם הפוליטי. כעורכת דין בתחום התאגידים היא קנתה לעצמה שם מכובד. ישבה בדירקטוריונים, תיווכה בעסקאות גדולות וניהלה תיק השקעות רווחי עבורה ועבור בעלה.

רוב ההתנהלות הזו עברה בשלום, אבל חלקה לא. פרשת ווייטווטר, למשל, שבה היו מעורבים השניים בעסקת ענק מפוקפקת להקמת דירות נופש, ליוותה את הקלינטונים לאורך כל שנות הנשיאות, בחקירות פדרליות וחשדות כבדים. הם יצאו נקיים, השותפים שלהם – לא ממש. באורח פלא הוענקה להם חנינה ביומו האחרון של קלינטון בבית הלבן. שמם לא היה היחיד ברשימה הזו. מארק ריץ', טייקון יהודי שהיה מקורב מאוד למפלגה הדמוקרטית (וגם לפוליטיקאים ישראלים), זכה גם הוא לחנינה שנויה מאוד במחלוקת.

הקלינטונים וכסף, כפי שהבנתם כבר, שזורים זה בזה כשני שיחים מטפסים המכסים קיר פוליטי עצום. זהו חלומו של כל שחקן בליגת־העל הפוליטית. והילרי קלינטון הייתה מושא לקנאתם של רוב הקולגות שלה במפלגה הדמוקרטית. בואכה פריימריז 2008, להיות באותו חוג של הצד המזרחי של מנהטן, עתיר הצ'קים, היה יתרון עצום. לא פלא ששיאני גיוסי התרומות בשלב המוקדם של הפריימריז של אותה שנה היו שני ניו יורקרים, משני הצדדים: קלינטון הדמוקרטית ורודי ג'וליאני הרפובליקן. שניהם הביאו בשלב מוקדם בתחילת המרוץ רבע מיליארד דולר כל אחד. ג'וליאני יתרסק במהרה ויפרוש בינואר 2008, עוד לפני ההתמודדות הראשונה. קלינטון, בשלב הזה, משוכנעת שהניצחון בכיסה. היא לא הבינה עד כמה אובמה מתוחכם ועוצמתי. היא שכחה שלה אין את מרכיב הכריזמה של בעלה, ודאי שלא את זו של המתחרה, שהיה גדוש בכריזמה להתפקע.

נפגעת משנה של המחאה החברתית

הקמפיין הזה היה אכזרי. קלינטון הוכיחה אז מה שהוכיחה גם ב־2008. היא לא נכנעת, לא מתכופפת ולא נחלשת. היא רצה עד הסוף, גם כשניצחונו של אובמה היה ודאי כמעט לחלוטין. באחד מהעימותים הנשיאותיים השנה התבקש דונלד טראמפ לציין תכונה שהוא מעריך בקלינטון. הוא אבחן בדיוק רב ובכנות נדירה: "היא לא מוותרת. היא לוחמת". בשוך הקרב ההוא נותרו הרבה משקעים מרים בין אובמה לקלינטון, אבל סנטימנטים אינם חלק מתוכנת ההפעלה הקלינטונית. היא ניקתה את הנשורת הגרעינית מהמרוץ, הושיטה ידה לשלום וקיבלה בהמשך את הפרס: תפקיד מזכירת המדינה. אבל בכל הקשור ליתרונות הגדולים שלה: שם, קשרים וגישה לכסף, היא לא הבינה אז – וכנראה גם לא במרוץ הזה – שהם הפכו לנטל לא פחות מנכס.

כי ברק אובמה נבחר אחרי ההתרסקות הכלכלית של 2008. התרסקות שתביא בתורה מחאה חברתית חובקת עולם. ממדריד ועד אתונה. ממנהטן ועד שדרות רוטשילד. מחאה שניקבה מורסות ענק של זעם אדיר, שהלך והצטבר לאורכה ולרוחבה של החברה המערבית אחרי שנים של "גלובליזציה" ו"צמיחה", מונחים שהרוב המוחלט של האנשים, ולא משנה לאיזה לאום הם שייכים, מכירים היטב ממדורי הכלכלה, אבל זרים להם לחלוטין כשמדובר בחשבון הבנק הפרטי שלהם. שנאת העשירים בקעה החוצה. הטינה כלפי "השיטה", תהא אשר תהא, בקעה מכל גרון, בכל סלון וגם בכל כלי תקשורת כמעט.

"השיטה" הזו עדיין סידרה לקלינטון במידה רבה את המועמדות הדמוקרטית של 2016. אבל הזיהוי שלה איתה, עם הכסף, עם הממסד, היה בעוכריה לאורך כל הדרך. את שכבות ההגנה הראשונות קילף מקלינטון ביעילות ויסודיות הסוציאליסט הרושף ממדינת ורמונט ברני סנדרס. וכך, בקמפיין הארצי, היא הגיעה מוכתמת ומותשת, כשדונלד טראמפ יכול להנחית עליה במקומות הכי כואבים מכות אדירות. והוא הנחית גם הנחית.

זו הכלכלה, טמבלית

"האופוריה הניאו־ליברלית", הגדיר זוכה פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ את הרוח ששלטה במערב בעשורים האחרונים, וקבע באותה נשימה שזו התפוגגה. טראמפ הבין את הסנטימנט. הוא הצליח לאחד רעיונית בין אקדמאים זועמים מהחוף המזרחי, אנשי תנועת "אוקיופיי וול סטריט" בעלת הצביון הסוציאליסטי־אנרכיסטי כמעט לבין פועלים לבנים חסרי השכלה מהמערב התיכון. לא כל אלה הצביעו לו, אבל כולם הדהדו את המסר. מסר שהפך אפקטיבי דווקא בידי מיליארדר נרקיסיסט, תושב אותה מנהטן, שהפנטהאוז המוזהב שלו המקושט בפורטרטי ענק של שוכנו, הוא מופת לטעם רע של האלפיון העליון.

הבלבול בבחירות האלה שלט בכל גזרה. דונלד טראמפ, שתרם כסף לגורמים פוליטיים משחר עסקיו, כולל להילרי קלינטון; שנתן כסף מפוקפק לכאלה שהיו אמונים על פתיחת או סגירת תביעות נגדו, אימץ נרטיב זהה כמעט לזה של ארגוני השמאל הליברליים בארה"ב. נגד מימון בחירות. נגד השפעת העסקים הגדולים על הפוליטיקה. נגד הלוביסטים. הם הטיפו למקהלתם כל השנים והשיגו מעט מאוד, הוא הדהד את המסר הזה לקהל אחר לגמרי, שלא שומע אותו בדרך כלל, ועשה זאת ביעילות מדהימה.

במובן הזה, הילרי קלינטון היא רפובליקנית, ודונלד טראמפ הוא דמוקרט. בגישתו הכלכלית (המבולבלת והמופרכת) הוא הלך לא רק נגד ימי ביל קלינטון והסכמי הסחר, אלא גם נגד נדבכים משמעותיים מדוקטרינת רייגן. הוא התעלם בדרך מהעובדה שמסחר והגירה אינם שורש כל רע בכל הקשור למצב הכלכלי. כמות משרות הייצור העולמיות, מאבחן שטיגליץ, נמצאת בירידה בכל מקרה, התפוקה עולה על הביקושים; כך שהתיעוש בארה"ב, זה הפגוע והמוחלש, שקורבנותיו מילאו את העצרות של טראמפ, היה נפגע גם ללא סחר חופשי.

קלינטון עצמה מחזיקה בגישה כלכלית שמתמקמת בנקודת אמצע מורכבת משהו בין סוציאל דמוקרטיה בנוסח אירופה (בכל הקשור לגישתה למדינת רווחה), לבין ניאו־ליברליזם מושבע (בכל הקשור לסחר חופשי וקידוש הקפיטליזם). הכוחות השמאליים במפלגתה שלה, כמו הסנאטורית אליזבת וורן ובעיקר מי שהתמודד מולה, ברני סנדרס, כפו עליה שבירה שמאלה, למחוזות כלכליים־חברתיים שאינם לרוחה. היא אימצה את המצע של סנדרס בכל הקשור לשכר המינימום; אבל מי שקראה במהלך הקמפיין הזה להעלות את תעריף העבודה לשעה ל־15 דולר, הגנה שנים על וולמארט [שגם תרמה לקמפיינים שלה ולקרן של הקלינטונים מיליוני דולרים. אותה וולמארט שנתבעת על ימין ועל שמאל בגין אי־תשלום שכר המינימום הנוכחי (7 דולר) לחלק ניכר מעובדיה היגעים].

פועלי כל אמריקה, התאחדו

המאבק על הפועלים הפך לאלמנט המבלבל ביותר בבחירות האלה. מצד אחד, קלינטון מגיעה ממפלגת הפועלים. בין אם בזכות העובדה שבמשך עשורים האיגודים המקצועיים בארה"ב הם שחקני מפתח במפלגה הדמוקרטית ובין אם בגלל שהרפובליקנים נתפסים כ"מפלגת העשירים". כשקלינטון בלעה את הגלולה הסוציאליסטית וסטתה שמאלה, זה היה אמור להספיק כדי לנעול את הפרולטריון האמריקאי בכיסה. אבל דונלד טראמפ הנרקיסיסט, אגו מניאק שצבע בזהב את הדקדנס של האלפיון האמריקאי, הפך – איכשהו – לגיבור מעמד הפועלים בקמפיין הזה. לא רק בגלל מסריו המופשטים (והשקריים), אלא בגלל שהפועל האמריקאי, בהכללה גסה, רחוק מלהיות אדם מרוצה ושמח בחלקו – לכן קל היה להעיר שדים הרובצים בתוכו ולנפחם באמצעות זריקות רעל, סיפורי אימה ונבואות זעם.

טראמפ הפך עצמו למלכם של אנשי הצווארון הכחול, כשהוא משכנע אותם שהוא־הוא היחיד שלוחם למענם. האביר על הסוס הלבן, שיפיל את חומות וולסטריט ויחזיר להם את משרותיהם ואת כבודם האבוד. זה שיתקן את השיטה המעוותת שדפקה אותם כל כך הרבה שנים. כשטראמפ עמד מול פועלים שפוטרו מתעשיית הרכב בדטרויט, מישיגן, או מתעשיית הפלדה בפיטסבורג, פנסילבניה, הוא הרעיף עליהם ספקטקל מרהיב של דמגוגיה ושקרים. הוא סיפר שיזניק את המכסים על הפלדה הסינית הזולה ששוטפת את ארה"ב. שתעשיית הרכב (שאובמה הציל ושיקם) תהפוך שוב לפאר היצירה האמריקאית. הוא שכח לספר להם שהוא עצמו ביצע עסקאות מפוקפקות לרכישת פלדה סינית זולה. או שבזמן המשבר הגדול של תעשיית הרכב, לפני שבע שנים, הוא הציע להעביר את רוב הייצור לחו"ל בעלות זולה – כדי לכפות על העובדים האמריקאים לקצץ דרמטית בשכרם.

טראמפ גם לא סיפר להם על אלפי העובדים והספקים שנאלצו לגרור אותו לבתי משפט כדי לקבל את השכר שהובטח להם, או על אלה שפשוט ויתרו מראש על התגוששות עם מוגול כילי ומרושע. כל הסיפורים האלה, כמו גם בדיקת עובדות פשוטה לגבי התכניות ההזויות שלו, היו במרחק חיפוש אחד בגוגל של אותם פועלים ששטפו את עצרותיו. אבל הם החליטו לא לחפש. הם האמינו לו שבכל צרותיהם אשמה הילרי קלינטון, ושהוא עצמו המשיח הכלכלי שבא לעיירות התעשייה האמריקאיות, רכוב על חמור מוזהב.

אוטו–קורקט

לאנשים הכועסים לא היה אכפת ממש את מי מעליב טראמפ. האנשים הכועסים שכחו שכל אמריקאי (מלבד האינדיאנים) הוא בסוף נצר להגירה. כמו במערכון של לול, הם עמדו עם טראמפ על החוף וסנטו באוניית העולים החדשים. מאה שנה לפני שנבחר הנשיא האירי־קתולי הראשון (קנדי) היו פוליטיקאים שהסיתו נגד הקהילה האירית־קתולית הגדלה בארה"ב, והביאו למקרי אלימות קשים. מאה שנה לפני שאכלס הנשיא השחור הראשון את הבית הלבן עוד עשו לינץ' בשחורים שהעזו לפתוח את הפה או להסתכל על בחורה לבנה ברחוב. החיבוק של הילרי קלינטון לקואליציית המיעוטים הזין את השנאה והזעם במחנה טראמפ. הם רוצים להחזיר את הגלגל לאחור, מבלי להבין שבעוד הרבה פחות ממאה שנה – ייבחר או תיבחר לנשיאות מי שהוא כרגע תינוקה של מנקה ממקסיקו, שהיגרה לארה"ב באופן לא חוקי.

הזיהוי של קלינטון בידי תנועת טראמפ לא היה רק עם "השיטה", אלא עם עוד מונח גנאי לא פחות מאוס מבחינתם: הפוליטיקלי קורקט. מקדמת דנא היוותה כל תזוזה ציוויליזציונית לכיוון נאורות ושוויון שוט מאיים המכוון כלפי ההגמוניה הקודמת. במקרה הזה, גברים לבנים נוצרים ופריווילגים. כך הפך ה"פוליטיקלי קורקט" לשטן התרבותי של ימינו בעיני טראמפ והעדר שלו. מצבור ההתייחסויות והמעשים המדהימים שלו כלפי מיעוטים, נשים ואחרים לא הזיז להם – להפך. טראמפ ואביו לא השכירו דירות לשחורים בשנות ה־70? די להיות פוליטיקלי קורקט! טראמפ העליב נכים ושבויי מלחמה? די להיות פוליטיקלי קורקט! טראמפ הסית נגד היספנים ומוסלמים? די להיות פוליטיקלי קורקט! טראמפ עלב בנשים, החפיץ אותן וביצע שורה של הטרדות ותקיפות מיניות? פ־ו־ל־י־ט־י־ק־ל־י קורקט!!!!

תומכי טראמפ כל כך התאמצו לא להיות פוליטיקלי קורקט, עד שהם שכחו סתם להיות קורקט.

את אותם תומכי טראמפ לא עניינו העובדות הקרות לגביו. השחיתות האישית שלו, העסקים המפוקפקים, העובדה שהוא מסתיר את הצהרות המס שלו; וכנראה לא רק כדי להסוות את העובדה שבמשך שנים לא שילם מס הכנסה פדרלי. טראמפ ביצע השלכה פסיכולוגית מבריקה, לקח את תכונותיו הגרועות ביותר והעביר אותן להילרי, תוך שהוא מעצים אותן פי מאה. "הילרי המושחתת", הוא תייג אותה ביעילות כבר בשלב מוקדם מאוד של הקמפיין. ובשלבי המערכה האחרונים, המסר של טראמפ חלחל. כמו 'פרס יחלק את ירושלים' של ארתור פינקלשטיין ב־1996. תחזור על אותו דבר שוב ושוב ושוב, וכך הזיה תהפוך לבדותה, שתהפוך למסר לגיטימי, שיהפוך בסוף לעובדה מוגמרת בעיני הבוחרים. בשלב הזה ענו יותר אמריקאים בסקרים שהילרי קלינטון לא אמינה מאשר אנשים שציינו תחושה זו בהקשר של טראמפ. אותו טראמפ, שבאופן עקבי שבע מכל עשר אמירות שלו בממוצע היו מופרכות לגמרי. שכמעט כל פרט וכל סיפור שדובבו שפתותיו היו שקרים מוחלטים.

סוף דבר

רצח האופי שטראמפ עשה לקלינטונים היה אכזרי ויעיל. כשביל קלינטון עזב את הנשיאות, אחוזי האהדה שלו היו בשמיים. קרוב ל־70% בחלק מחודשי כהונתו האחרונים, נתון שרוב הנשיאים יכולים רק לחלום עליו. עד לפני שנה, אחוזי האהדה האלה לא ירדו מ־65%. כשרעייתו סיימה את תפקידה כמזכירת המדינה בינואר 2013, אחוזי האהדה שלה היו נאים. כ־55% מהאמריקאים היו בעדה, וכ־25% נגדה. טראמפ (בסיוע נדיב של רפובליקנים אחרים, וגם של ברני סנדרס) נטל מקוב וחורר את הפלדה הקלינטונית ללא רחם. יחס האהדה/אי־אהדה כלפי המתמודדת לנשיאות התהפך. גם ביל לא היה חסין. רק כ־47% מהאמריקאים אהדו אותו באוקטובר, נתון זהה לאלה שסלדו ממנו.

הילרי קלינטון ניסתה להעביר מסר של תקווה, של אחדות. רובו נולד מתוך כירורגיה מתמטית של המפה הפוליטית. לקבץ מיעוטים, נשים וצעירים תחת קורת גג אידיאולוגית אחת, כדי שאלה יישאו אותה לבית הלבן. טראמפ נטל את הקנבס האמריקאי וצבע אותו שחור במכחולו הגס. לכאורה, ניסה להעתיק את קמפיין רייגן משנות ה־80 (Make America great again), אך בפועל, דיכא והכעיס וקומם חצי אומה, כמו נבל־על מתוחכם בספר קומיקס, שכדי ליצור סביבה נוחה למאבק בגיבור שמולו הוא מוריד לפני הכל את המורל של הסביבה האנושית כולה. קלינטון, עם מצבורי כריזמה דלים מאוד, חשדנות מובנית כלפיה ואישיות טכנוקרטית כמעט, לא יכלה להיות מי שתאיר את החדר האמריקאי הגדול, החדר שהחשיך טראמפ.

כמו בתיאוריית הכאוס, אף פעם לא תזהה את משק כנפי הפרפר שיביא טורנדו על ראשך, מרחק חצי עולם ממנו. לכאורה, אין קשר בין הירקן התוניסאי מוחמד בועזיזי, שהצית עצמו ב־2010 במחאה על השלטון המדכא בארצו לבין טייקון תאב בצע, כוח ומין מהשדרה החמישית של ניו יורק. לכאורה, אין קו מחבר בין ברוקר מושחת מקונטיקט, ששיחק לאורך העשור הקודם באג"ח זבל ומיחזורי משכנתאות מפוקפקות לבין המפגין בכיכר תחריר, שניצב מול החיילים של חוסני מובראכ.

קשר יוני הוא הקשר הכימי החזק ביו יונים הנושאים מטען חשמלי חיובי וכאלה בעלי מטען שלילי. המדע האטומי הזה יודע להסביר לנו איך נתרן וכלוריד יוצרים מלח או איך גזים משתנים באטמוספרה. במעבדה האנושית הגדולה קיים קשר יוני בין כל הסנטימנטים השליליים שמציפים את העולם בעידן הזה. נוטים להאשים את "המנגנון", אבל העומדת למשפט היא למעשה "השיטה". המהפכנים שניצבים מולה לא יודעים מהו המודל שהם רוצים במקומה, אבל הם רוצים לנתץ את המוכר ואת הגזל והסיאוב שהוא מייצג.

המחאה הזו באה בעשרות צורות, בתוניס, בקהיר, בקייב ובאתונה. בעצרות של ברני סנדרס ובהופעות המחשמלות של דונלד טראמפ. היא באה בצורת הפגנות אלימות, התקוממויות אזרחיות, ולפעמים גם סתם בצורת פנים נחמצות מול עדויות האליטה הבנקאית של וולסטריט בפני ועדות קונגרס. היא קושרת ירקנים תוניסאים לצעירים שנקינאים. פועלי פלדה מפיטסבורג, פנסילבניה, לכורי פחם בריטים. היא מפיחה פחדים קמאיים, מעצבת זהויות שבטיות ומבלבלת את האליטה הכלכלית, השלטונית וגם הרעיונית. היא כאוטית גם בתוצאותיה. מי יכול היה לשער שמחאה כלכלית־חברתית תביא 19 מנדטים ב־2013 דווקא ליאיר לפיד, נציג השובע הלבן. או ששנתיים אחר כך, אוטובוסים מדומיינים של מצביעים ערבים שאינם קיימים יביאו לראש ממשלה כושל במדינה קטנה קדנציה רביעית. או שמוגול נצלן ואגואיסט מניו יורק יהפוך לגיבור מעמד הפועלים האמריקאי.

הילרי קלינטון, לוחמת ללא חת, קיבלה את דין הגורל הסיזיפי שנגזר עליה שוב ושוב. עם הישג מדהים של 18 מיליון קולות בפריימריז של 2008, היא לא העפילה למועמדות המפלגה הדמוקרטית. אחרי שהתגלגלה עם האבן הפוליטית חזרה לקרקע, חזרה לטפס, רק כדי לגלות שבראש ההר נעמד בריון חסר כבוד, שבעט אותה שוב למטה. הילרי קלינטון נפלה חלל מול ביקוע אטומי חברתי, שהשאיר אותה ואת מה שהיא מייצגת כגופה חרוכה על אדמת ההיסטוריה.

עולם ישן עד היסוד הוחרב בידי הזעם החדש, והקלינטונים הוחרבו יחד איתו.

לסבית ורוצחת סדרתית | הקונספירציות סביב קלינטון

השנאה להילרי חצתה כל כך הרבה קהלים באמריקה ולובתה עד כדי כך על ידי טראמפ ותומכיו, עד שאפשר להעניק לה את התואר העצוב: הפוליטיקאית שניסו לטפול עליה את הכי הרבה קונספירציות וסיפורים, כולם מופרכים. חלקם מורצים על ידי רפובליקנים שטופי שנאה כבר שנים רבות, חלקם טריים יותר, ונולדו במהלך המרוץ האחרון. הסיפורים האלה לא נלחשו מפה לאוזן, אלא כיכבו בצהובונים ובאתרי "חדשות" אלטרנטיביים, שהפכו ללהיט בקרב הגרעין הפנאטי של טראמפ. הנה כמה מהם:

• ביל קלינטון אינו האבא של צ'לסי. האבא הוא למעשה וובסטר האבל, אחד מיועצי קלינטון מתקופתו כמושל, שניהל רומן עם הילרי.
• הילרי מחפה על כך שלביל קלינטון יש בן בלתי חוקי, שנולד לו מאישה שחורה.
• הילרי מסתירה פרקינסון.
• הילרי מסתירה מחלה חשוכת מרפא ויש לה עוד כמה חודשים לחיות.
• הילרי עברה שבץ מוחי עקב קריש דם בגופה ומסווה את הפגיעה ממנו.
• היא השתמשה בכפילה במהלך הקמפיין מאחר שהייתה מאושפזת חלק מהזמן.
• הקלינטונים השתמשו במחלקת המדינה ובקרן קלינטון כדי להעלים באופן לא חוקי מיליוני דולרים רבים, שאותם החביאו עבור עצמם.
• הילרי מחקה את כל המיילים המחשידים שלה בבת אחת, רגע לפני חקירת ה־FBI בעניין.
• הילרי לסבית ויש לה רומן ממושך עם היועצת הקרובה שלה, הומה אבדין. אבדין עצמה קשורה לתאי טרור אסלאמי.
• הילרי קלינטון שרפה את הראיות שמוכיחות שהיא אחראית לרצח השגריר האמריקאי בלוב.
• הילרי קלינטון דאגה לרצוח את החתול של קתלין ווילי, אחת הנשים שהאשימו את ביל קלינטון בהטרדה מינית.
• וינס פוסטר, יועצו לשעבר של ביל קלינטון, לא התאבד כפי שנטען, אלא נרצח על ידי הקלינטונים, אחרי שגם ניהל רומן עם הילרי.
• רון בראון, שר המסחר לשעבר שנהרג בתאונת מטוס, נרצח גם הוא על ידי הקלינטונים.
• בראון ופוסטר לא לבד. הקלינטונים הם למעשה רוצחים סדרתיים, שחיסלו במהלך הקריירה שלהם קרוב ל־50 בני אדם.