כך הצליחה דנמרק הקטנה להפוך למעצמת טלוויזיה עולמית // מאת פיני אסקל

ריבוי ערוצי הטלוויזיה, פריחת רשתות הכבלים, כניסת שחקני חיזוק לעולמות התוכן ודטרמיניזם טכנולוגי, בשילוב מודרניזציה תרבותית שיוצרת היעדר זמן כרוני וחונקת התחייבויות רגשיות, הפכו בשנים האחרונות את שיח הקפה והסלון סביב סדרות הדרמה למורכב ומסובך. כיום, כמעט בלתי אפשרי לקבל החלטה מושכלת בסביבה אקטיביסטית דעתנית אפילו בסוגיית הסדרה הבאה שמומלץ להזריק לווריד. אמריקאית או בריטית; צפייה שבועית או בבת אחת; מיסטיקה של חושך ואור או פנטזיה פוליטית על אש וקרח; סוחר סמים מאלבקרקי או מאפיונר מג'רזי; נאקי תומפסון של מרטין סקורסזה או פרנסיס אנדרווד של דיוויד פינצ'ר.

יחידי הסגולה שהיו אובססיביים מספיק בשביל להזמין מנוי על מגזיני התרבות האמריקאים הנחשבים, הוחלפו בחברי פייסבוק ערניים. הידע מתחלק היום בין כולם שווה בשווה, המבקרים והטוקבקיסטים מיישרים קו, המיינסטרים והשוליים מתערבבים. כמו סרט של פיקסאר – עמוס רבדים מחד ומתאים לילדים מאידך ­- עולם הסדרות הפך לאורגיה המונית של צופים מיומנים ומזדמנים כאחד, או במילים אחרות: הטלוויזיה נעשתה קוויאר – והצופים אוכלים אותה כאילו הייתה שווארמה.
הבידול המתבקש בין צופה הטלוויזיה שמחפש נגיסה איכותית לבין מי שיודע שכדאי לחכות לפרק התשיעי בכל עונה של "משחקי הכס" כדי לראות סוף סוף קצת אקשן, נעוץ במקום הקשה יותר לעיכול, זה שמספק הצצה לקצב חיים אחר, לזרות מוחלטת, לריאליזם אפלולי. בשנים האחרונות, למקום הזה קוראים דנמרק.

–

בלב סיפור ההצלחה של הטלוויזיה הדנית עומדות שלוש סדרות דרמה – "The Killing", "בורגן" ו"הגשר" (קו־פרודוקציה דנית-שוודית) – שהצליחו בזו אחר זו לצאת מגבולותיהן הסקנדינביות, לכבוש את השווקים הגדולים בעולם ולגרוף פרסים בין־לאומיים.

"The Killing", סדרת מתח אפלה שבמרכזה צמד בלשים שמנסה בעונה הראשונה לפענח מי רצה את הנערה רוזי לארסון, הייתה הסנונית הראשונה ב־2007. ארבע שנים אחרי שעלתה בגרסה הדנית המקורית בשם "Forbrydelsen" ("The Crime", "הפשע"), זכתה הסדרה לעיבוד אמריקאי, "The Killing", שעלה באפריל 2011 ברשת הכבלים AMC, זו שהביאה אלינו סדרות מופת כמו "מד מן" ו"שובר שורות". פרק הבכורה בארה"ב רשם נתוני צפייה מדהימים – למעלה מ־2.7 מיליוני צופים, הנתון השני בתולדות הרשת, אחרי סדרת הלהיט "המתים המהלכים". הרימייק עלה בערוץ 4 הבריטי שלושה חודשים לאחר מכן לעיני 2.2 מיליוני צופים. קמילה, דוכסית קורוול, שידועה כאחת המעריצות המושבעות של הסדרה – זו הסדרה היחידה שהיא ובעלה, הנסיך צ'ארלס, צופים בה ביחד – אפילו זכתה לביקור מתוקשר על סט הצילומים.

הסדרה השנייה הייתה "בורגן" ("הממשלה"), דרמה פוליטית שבמרכזה האישה הראשונה שהצליחה לכבוש את ראשות הממשלה הדנית, נבואה שהגשימה את עצמה כעבור כמה חודשים כאשר הלה ת'ורנינג שמידט – ההיא מהסלפי עם אובמה – הפכה לראשת הממשלה הראשונה במדינה הסקנדינבית. הסדרה שעלילתה מתחילה שלושה ימים לפני הבחירות עלתה אצלנו בתזמון מושלם שלושה ימים לפני הבחירות בישראל. הסדרה, שעלתה ב־2010, שודרה בערוץ הלוויין האמריקאי לינק טי.וי וב־BBC4 הבריטית, ואמורה לקבל בקרוב עיבוד אמריקאי בקו־פרודוקציה של HBO ו־BBC. בפרק הסיום שלה צפו שני מיליון דנים, כמות המהווה במדינה הקטנה כ־36 אחוזי רייטינג.

השלישית הייתה "הגשר", סדרת מתח דנית־שוודית שנולדה ב־2011. עלילת הסדרה האפלה וטורדת המנוחה, שמזכירה בלא מעט אלמנטים את "מראה שחורה" הבריטית, נפתחת עם מציאת חלקי גופה בדיוק במחצית הגשר המחבר בין מאלמו השוודית וקופנהאגן הדנית, מה שמוביל לשיתוף פעולה בין האומות השכנות ומציג את הבדלי התרבות ביניהן. "הגשר" שודרה אף היא ב־BBC4 הבריטי וזכתה לכמיליון צופים בממוצע בעונה הראשונה ולכ־1.5 מיליון צופים בממוצע בעונה השנייה. פרק הבכורה של הגרסה האמריקאית של "הגשר" שודר ברשת FX לעיני שלושה מיליוני צופים.

פרק 1: לאכול שרימפס חי ולהישאר בחיים

במשך שנים, הצליחה תעשיית הטלוויזיה הדנית לנפק רק סדרה אחת ראויה, "מטאדור". היא שרדה על המסך למשך ארבע עונות אי־שם בסוף שנות ה־70 ותחילת ה־80, והצליחה לסחוף אחריה באופן חד־פעמי הן את הצופים והן את המבקרים. אבל היא הייתה היחידה; כל סדרה שצצה אחריה וניסתה לצוף, התרסקה. ברוב ייאושם, הכתירו הדנים האומללים את התופעה בשם "תסביך מטאדור", הפרעה שממנה הצליחו להשתחרר סופית רק בעשור האחרון.

כדי להבין איך אחרי כל־כך הרבה שנים שחונות דנמרק התחילה לעשות טלוויזיה טובה, צריך להגדיל משמעותית את המסך ולהישאב לרגע לתוך עולם שבו אפשר להזמין פופקורן במחיר מופקע וקולה מהולה ביותר מדי מים עם תוספת של הרבה יותר מדי קרח.

באמצע שנות ה־90 הקים במאי הקולנוע הדני, לארס פון־טרייר, ביחד עם עמיתו תומאס וינטרברג, את "דוגמה 95" ­­­– תנועה קולקטיבית של יוצרי קולנוע שעשו סרטים תחת מערכת כללים מאוד ברורה: הצילום מותר במצלמת 35 מ"מ בלבד, אין להשתמש בחצובה, בתאורה ובתוספת סאונד, השימוש באפקטים מיוחדים אסור, אסור לצלם פעולות "שטחיות" כמו רצח או שימוש בכלי נשק, אסור לדלג בזמן או בין מיקומים גאוגרפיים; ללא פילטר, בשפת האינסטגרם. הקולנוע ההיפר־ריאליסטי שכיוון למקום הכי רחוק מהתעשייה ההוליוודית ­- בחזרה לימי הקולנוע הטובים והישנים שבהם העיקרון המוביל היה היכולת לספר סיפור ­- עורר בקרב חובבי הקולנוע האירופי ויברציות שעברו 35 שנה מאז שחשו בהן לאחרונה, עם פרוץ הגל הצרפתי החדש. "זה היה כמו לשבת בפריז של שנות ה־60 ולראות את גודאר וטריפו", התקשו אנשי קולנוע בין־לאומיים להסתיר את הערצתם. סרטים כמו "החגיגה" ו"האידיוטים" גרמו פתאום לעולם להסתכל על הדנים בצורה אחרת; לא עוד קריקטורה ויקינגית, לא עוד מדינה קטנה שאיש לא מבחין בהבדלים בינה ובין אחיותיה הסקנדינביות, לא עוד מולדת מאפים טעימים ומשמינים, אלא יצרנית תרבות לגיטימית, ויותר מזה – מקורית, מאתגרת, מעניינת, אמיצה ובוטה. "זה דומה לאדם שיש לו זין קטן ורוצה אופנוע כבד", הסביר פעם וינטרברג, "וכשאתה מדינה קטנה, אתה צריך לצעוק כדי שישמעו אותך".

יותר משהעולם העריץ את דנמרק, דנמרק העריצה את עצמה. אמנם לא מדובר במיתולוגיה היוונית אלא בדנית, אבל את הצעקה של וינטרברג ופון־טרייר לתוך הבור על אזני החמור של הקולנוע, שמעו בכל דנמרק. לאט־לאט החלו תחומים נוספים במדינה לשאוב השראה מ"דוגמה 95": בעולם האוכל נולד המטבח הנורדי החדש שחרט מניפסט בעל דמיון מדהים לזה הקולנועי, שעיקרו: מזון שמתחבר עם "הטוהר, הרעננות, הפשטות והערכים שהיינו רוצים שיהיו מחוברים לאזור שלנו". המטבח הדני, המשעמם והמסורתי עד אז, החליט לשנות את עורו באמצעות הוספת מרכיב סודי במתכון – יצירתיות ואומץ. ולהגיש שרימפסים חיים על הצלחת, למשל, זה אומץ. "אתה לא באמת יודע מה לומר כשמגישים לך שלושה שרימפסים שעדיין חיים", כתב מבקר המסעדות הדני, בנט כריסטנסן, "אבל זה גורם לתחושה קלה של פחד". תגרום לתחושה, כל תחושה, העיקר שלרגע לא תשעמם, ובסופו של דבר התכונה הזאת תוביל אותך לפסגה. והנה ההוכחה: "נומה", מסעדת שני כוכבי המישלן הדנית של שף רנה רדזפי, התחילה משלושה שרימפסים קטנים וחיים על הצלחת לפני שזכתה בפרס המסעדה הטובה ביותר בעולם בארבע מתוך חמש השנים האחרונות.

החזון הזה פשה גם בעולם האדריכלות, שהפסיק להתמקד בפרטים הארורים ועבר להסתכל בתמונה הגדולה, פחות בניסיון להיות מתקדמים רק בשביל להוכיח שהם מתקדמים, ויותר בניסיון להבין את הסיפור הארכיטקטוני, להבין מה הצרכים האמיתיים של האדם. "דוגמה 95" גרמה לדנים לנפץ את בועת הנורמליות שבה הם חיו ולשאול את עצמם כך הם רוצים להמשיך את חייהם. התשובה הייתה לא.

פרק 2: אין תלונות על אגרת טלוויזיה

בניגוד לאוכל וארכיטקטורה – שני עולמות ותיקים שמתקיימים אלפי שנים ולכן היה קל יותר להוליד בתוכם מגמות מקומיות שיתפשטו בכל העולם – לתעשיית הטלוויזיה היה קשה להמציא את עצמה מחדש. ולכן, הרצון העז לשחזר את הצלחת אחותה הגדולה, הקולנוע, התקבל בלא מעט הרמות גבה. מעיד על כך יוצר "דה קילינג", סורן סוויסטרופ: "בעקבות 'דוגמה 95' הייתה לי אמביציה לעשות את הטלוויזיה הטובה בעולם. אבל כולם צחקו עליי: אנחנו לא יכולים לעשות את זה, אנחנו בסך־הכל דנים!".

הבסך־הכל־דנים, צנועים ובעלי מודעות עצמית עצומה, השכילו להפנים: בשביל להפריח את השממה, עליהם ללמוד תחילה ממי שעושים את הטלוויזיה המתקדמת ביותר בעולם, כלומר האמריקאים. וכך, יצאה לארצות־הברית בשלהי שנות ה־90 משלחת של אנשי טלוויזיה בכירים מדנמרק ובמשך כעשור קפצה מסט צילומים אחד לסט צילומים אחר – "NYPD", "פרקליטי אל.איי", "הבית הלבן", "24" – כדי לראות מקרוב איך באמת עושים טלוויזיה ולנסות להביא רעיונות חדשים. "לקח כמה שנים טובות לעשות את השיטה האמריקאית בשיטה הדנית", הודה ג'רוויג גראם, אחד התסריטאים של "בורגן", בראיון ל"גארדיאן".

המשלחת הדנית למדה מהביקור הזה הכול; החל באופן שבו יוצרים סדרה רב־עונתית מרובת־פרקים דרך מהות ונחיצות תפקיד השואו־ראנר וכלה בתשובה במדויקת ביותר לקושיית איך נראים חדרי התסריטאים וכמה אמורים לשבת בתוכם. רק כשהלימודים הארוכים הסתיימו בהצלחה, חזרה המשלחת לדנמרק והתחילה לעבוד. הניצנים נראו כבר בתחילת המילניום הקודם – עוד לפני השילוש הקדוש של "The Killing", "בורגן" ו"הגשר" – עם ארבע זכיות מרשימות תוך שמונה שנים בקטגוריית הדרמה בפרס האמי הבין־לאומי, ששברו את המונופול של הסדרות הבריטיות, באדיבות "Unit One", "Nikolaj and Julie", "The Eagle" ו־"The Protectors", שאליהן התווספה זכייה נוספת בקטגוריית מיני־סדרה ב־2005, עם "אנדרסן הצעיר" שמגולל את תחילת חייו של גדול גיבורי התרבות הדנים, האנס כריסטיאן אנדרסן. "התחלנו לבדוק מה האמריקאים עושים והבנו שאנחנו לא יכולים לעשות את אותם הדברים כי הם עושים אותם הרבה שנים, אז אנחנו צריכים למצוא שיטת עבודה שונה", סיפרה פיב ברנת', ראש מחלקת הדרמה של DR, השידור הציבורי בדנמרק, ל"גארדיאן". "תמיד מכרו לנו שהמדינות הסקנדינביות הן אלו שיש בהן 24 שעות אור יום, בלונדיניות עם עיניים כחולות והאנס כריסטיאן אנדרסן, אבל רצינו להראות את הצד האחר, הבטן הרכה שלנו. המפתח לקבלת הכרה ותשומת לב זה להראות את המקוריות שלך. ולכן היה עלינו לברר מה מקורי בדנמרק ולדבוק בזה".

–

מי שעמד מאחורי היוזמה ללמוד מהאמריקאים לא היה גוף שידור מסחרי צעיר ונמרץ, גם לא אמצעי שידור טכנולוגי מתקדם ואפילו לא אינטרסנט אמריקאי שניסה לגזור קופון על הסקנדינבים האומללים. זו הייתה החלטה תרבותית־ממשלתית, לא פחות, שבאה מתוך הערוץ הציבורי של דנמרק, DR, בית הגידול של "The Killing", "בורגן" ו"הגשר", כלומר מי שאחראי יותר מכל לרנסנס של הטלוויזיה הדנית. DR נוסד ב־1925, תחילה כתחנת רדיו ומאוחר יותר כגוף שידור טלוויזיוני, שנהנה מבלעדיות על מסכי הדנים עד 1988, אז נולד ערוץ הטלוויזיה המסחרי הראשון בדנמרק, 2TV. בגזרת הרייטינג, הוא מזנב בערוץ המסחרי אבל נותן לו פייט לא קטן. DR מורכב משישה ערוצים – DR1, הערוץ המרכזי; DR2, שברובו עוסק בפוליטיקה וחדשות, אבל גם בדוקו; DR3 שמביא ריאליטי, מדע פופולרי, לייף־סטייל וסיפורים אנושיים; DRK, המתמקד בתרבות, אמנות והיסטוריה; וגם שני ערוצי ילדים.

כשישראלי שומע "ערוץ ציבורי", קרוב לוודאי שהוא מדמיין מסך מושלג, שקופית של "סליחה, תקלה" במקרה הטוב ו"שידורינו יתחדשו, מתישהו, יום אחד, אין לנו מושג מתי" במקרה הרע, ומסנן משהו על כך שאין ולא תהיה תמורה בעד האגרה. אבל בדנמרק זה שונה לחלוטין מרשות השידור הישראלית. הדנים קרובים יותר למודל ולאג'נדה של BBC, שמייסדה, ג'ון ריית', סירב להתמקד רק בגידול מספר הצופים והכנסה מפרסום של חברות מסחריות, אלא התחייב לספק לציבור ערכים אמנותיים וחינוכיים.

"מבחינת תפיסת המקום בסדר היום הציבורי, הטלוויזיה הדנית הלכה בעקבות הבריטית", מסכים ד"ר איתי חרל"פ מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב. "בבריטניה יש אתוס ציבורי. וסדרות אפילו גרמו לחקיקה, כמו שקרה בשנות השישים עם התקנות שמסייעות להומלסים בעקבות הסדרה 'קאת'י, שובי הביתה' של קן לואץ'. אפשר לומר שבבריטניה אין סיבה להתלונן על האגרה".

למרות שכל משפחה משלמת אגרת טלוויזיה בסך 420 דולר – פי ארבעה מאשר בישראל וכ־40 אחוזים יותר מאשר בבריטניה – גם בדנמרק אין תלונות. ככה זה כשהשידור הציבורי במקום שבו אתה גר מבין היטב מה מצופה ממנו. "יש לנו השפעה עצומה על החברה. מטרתנו העיקרית היא לספר סיפורים על דנים, בדנמרק", אמרה נדיה קלובדל־רייך, ראש מחלקת הפיתוח של DR, בראיון ל"ניו יורקר". עמיתה, מורטן האסלדאל, מנהל מחלקת התרבות של DR, משלים אותה בראיון ל"אינדיפנדנט": "במקביל לרצון שלנו לספק את הצד הבידורי כמו מתחרינו המסחריים, אנחנו מחויבים לתת גם ממד חברתי־פוליטי לסדרות הדרמה שלנו".

מפיקי ויוצרי הסדרות מיישרים קו עם הפילוסופיה הזאת. "אנחנו מספרים סיפור כפול", מסבירה קמילה המריך, מפיקת הסדרה "בורגן". "מצד אחד אנחנו יוצרים עלילה רגילה של סדרת מתח או דרמה משפחתית, ומצד שני אנחנו מלבישים עוד שכבה, אומרים משהו על החברה, על ערכים… זה נשמע מיושן, אבל יש כאן מטרה חינוכית".

הפילוסופיה של DR בעקבות אותו ביקור באמריקה, נקראת "חזון אחד". מבחינתם, לחזון הזה שמתחיל ברעיון ומסתיים בסדרת טלוויזיה, אחראי אדם אחד בלבד – התסריטאי. בטלוויזיה הדנית הסיפור הוא המלך; התסריטאים, שנחשבים שם לאמנים, מקבלים לא מעט זמן, לפעמים כמה שנים, כדי לפתח את הרעיון לכדי תסריט מוגמר; והבשורה הכי חשובה ומשמעותית היא שמי שאומר את המילה האחרונה הוא לא המפיק או המנהל, אלא התסריטאי. "DR הבינו את ערכי החופש האמנותי ושמו את הכותב במרכז", אמר אדם פרייס, מיוצרי "בורגן", בראיון ל"ניו יורקר". "לא תראו את המנהלים צצים בכל רגע במשרדי הכותבים".

פרק 3: זיכרונות מהאירוויזיון של קונצ'יטה

ההצלחה הטלוויזיונית של הדנים באה לידי ביטוי לא רק בסדרות דרמה. אמנם אירוויזיון 2014 ינצר לעד בעיקר בליבם של סכיני הגילוח בזכות הניצחון של קונצ'יטה, אבל הדבר השני שעליו חייבים לדבר חובבי התחרות הוא השידור הטלוויזיוני של דנמרק, שהיה יצירתי ומלא בתוכן מהרגיל. העיתונאי יגאל רביד, מומחה גדול לאירוויזיונים, לא הופתע: "דנמרק, כמדינה, היא מהמוצלחות והמתוקנות בעולם. יש להם אתיקה אישית ומקצועית, ציבור שלם שמזדהה עם גאווה לאומית, לא ממקום לוחמני אלא ממקום של כיף, של 'אנחנו טובים, נקודה'. קשה לישראלים להבין את זה, אבל כבר שנים שיש לדנים תכנית עבודה למקרה שיזכו באירוויזיון. האווירה בדנמרק דמתה לזו שהייתה ב־2011 בגרמניה, אבל בעוד שהגרמנים טובים בפסי ייצור, בזכות מערכת חוקים ונוקשות, לדנים יש עידון, שאר־רוח וחשיבה מחוץ לקופסה – תכונות הכרחיות בשביל לעשות טלוויזיה טובה".

בין שלושת מנחי האירוויזיון היו מנחת "אקס פקטור", מגיש תכנית לילה – עד כאן הגיוני ומקובל – אבל הצלע השלישית היה השחקן פילו אסבאק (המגלם את קספר יול ב"בורגן"). "רשות השידור הדנית עשתה פרזנטציה נהדרת במערך מתוחכם ומתוכנן היטב שחיבר בין ההצלחה הבין־לאומית של 'בורגן' והפלטפורמה של האירוויזיון", מסביר רביד. "הם יודעים היטב מה יש להם ביד וברגע שהם קיבלו את המשימה של הפקת האירוויזיון – גם אם זה נתפס כטראש – הם התייחסו לזה במלוא הכבוד".

לא הרבה יודעים, אבל אחד הכוכבים הגדולים של אירוויזיון 2014 הוא גם הכוכב הכי גדול של הסדרה "הגשר". ובכן, הכוכב הזה הוא הגשר עצמו, אותו גשר שמחבר בין קופנהאגן ומאלמו, שנקרא "Øresundsbroen" (בדנית) או "Öresundsbron" (בשבדית), ושבדיוק במחציתו נמצאים חלקי גופות בתחילת הסדרה. ברגע שדנמרק זכתה באירוויזיון 2013, שאותו אירחה שבדיה, עבר כל ציוד ההפקה ממאלמו לקופנהאגן, מרחק שמונת קילומטרים, אורכו של הגשר. "כשישראל אירחה את האירוויזיון היה צריך להביא ניידת שידור דרך הים, הפלגה שנמשכה שלושה חודשים וכל יום בדקו אם הציוד לא טבע", מספר רביד, שהנחה את האירוויזיון שנערך בישראל ב־1999. "אצל השבדים והדנים, ברגע שדנמרק זכתה, היה ברור שחלק גדול מהציוד והלוגיסטיקה יחצו את הגשר וישמשו את הדנים לאירוויזיון 2014. בזכות שיתוף הפעולה הזה, השתחררו להם תקציבים לעשות דברים יפים אחרים. וזה משל גדול ומדהים לאופן שבו מדינות סוציאל־דמוקרטיות יכולות לחיות טוב – עם סולידריות, הערכה הדדית, הפנמה של ערכים, נורמות וחוקים – ואף אחד לא חושב אפילו לגזור קופון על חשבון השני".

המקומות שבהם הדנים כנראה יגזרו קופונים בשנים הבאות הם תכניות הריאליטי והדוקו. אחד הלהיטים הכי גדולים של פסטיבל מיפ האחרון היה תכנית ריאליטי קיצונית למדי במונחי מיינסטרים, בשם "נישואין ממבט ראשון", שמחתנת זרים מוחלטים על פי התאמה גנטית. "זו התכנית שתשנה את חוקי המשחק עבור DR3", אמרה אירן סטרוייר, מנהלת הערוץ, אחרי שהניסוי החברתי האקסטרימי הפציץ עם נתון הגבוה פי 500 אחוז מהרייטינג הממוצע בערוץ. תכנית נוספת שעוררה הדים ותגובות בכל העולם היא תכנית אירוח בהנחייתו של מנחה "אקס פקטור" הדני, תומס בלאכמן, שמשודרת ב־DR2. הקונספט פשוט: בלאכמן מארח בחור שיושב לצדו על ספה, והשניים מכניסים לאולפן בחורה בעירום מלא ומנתחים את קווי המתאר של גופה. על רקע הדיונים הסוערים סביב התכנית "בלאכמן" – מצד אחד טענו לסקסיזם ושוביניזם, לעומת מי שהגנו על ההחלטה באמתלה ש"הגוף הנשי צמא למילים" – קשה שלא לשים לב לכך ששלוש סדרות הדרמה שיצאו מדנמרק לעולם מובלות על ידי נשים. "בסקנדינביה בכלל, ובדנמרק בפרט, בלב הערכים החברתיים והמצפן המוסרי נמצאות תפיסות ליברליות של שוויון בין בני־אדם", מסבירה פרופ' חנה הרצוג, ראש החוג ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל־אביב. "זה בא לידי ביטוי בהכללתן של נשים בזירות הפוליטיות והכלכליות. כמדינת רווחה, ברגע שנותנים ערך שווה לבני־אדם, אין 'התנגדות' לכך שנשים תייצגנה את האומה או תובלנה סדרת טלוויזיה. זו לא תופעה של יוצא מן הכלל, אלא נקודת היסוד. זה בדיוק ההבדל בין התנועות הפמיניסטיות במקומות שבהם יש מודל גברי ונשים צריכות לשרוד לתוך המערכת החברתית, לבין הדנים, שאצלם זה מגיע מתוך המערכת. בדנמרק התנועה הפמיניסטית פחות חזקה ונאבקת, כי פשוט אין בה צורך. יש שם מסורת ליברלית בת דורות והתרבות החברתית והפוליטית היא תרבות שוויונית".

"המדינות הסקנדינביות הן הראשונות שנתנו זכות הצבעה לנשים", מחזק את דבריה הסוכן שי גאני, חובב סקנדינביה מושבע. "הן הובילו את חוקי האמהות הכי מתקדמים – נשים יושבות שנה במשכורת מלאה או שגברים זכאים לחופשת לידה ויכולים לשבת בבית בזמן שהאישה מפתחת את הקריירה. העיסוק של סדרות כמו 'בורגן', 'דה קילינג' ו'הגשר' בתאים משפחתיים שונים, רק מבליט את השוויון בין המינים".

ויש גם זווית ישראלית: הגרסה הדנית של "מחוברים", שהפיק רם לנדס עבור HOT, משודרת אף היא ב־DR2 תחת השם "סקס, כאוס ו־וידויים". "השידור הציבורי בדנמרק הוא שידור שאינו חושש מחדשנות ומנועזות ושואף לעורר דיון ציבורי בנושאים בוערים", מסביר אבי ארמוזה, הבעלים ומנכ"ל ארמוזה פורמטס. "את הביטוי הטוב ביותר לכך חווינו דרך תהליך האדפטציה של 'מחוברות'. כשמכרנו אותה לדנמרק, הופעתנו לגלות – לאור האופי האינטימי והנועז של הסדרה – שהבית הטבעי לסדרה הוא דווקא השידור הציבורי. הגרסה הדנית לא היססה להגיע למקומות נועזים ופרובוקטיביים, ולשמחתנו היא גם קיבלה ביקורות מצוינות וזכתה בשני פרסי אקדמיה דנים, כולל פרס הסדרה הדוקומנטרית הדנית הטובה ביותר".

אחד הדברים הבולטים ביותר בהתעניינות של קנייני הטלוויזיה הדנים, הוא המשיכה שלהם לריאליזם ואותנטיות ולכן התוכן שהכי מסקרן אותם הוא דוקו, ריאליטי ו־Factual Entertainment (ז'אנר המבוסס על דמויות וסיטואציות אמיתיות). שעשועונים, לעומת זאת, שנחשבים לז'אנר פופולרי מאוד בקרב הקניינים בעולם, הוא ז'אנר שכמעט לא קיים בדנמרק. ולראייה, השעשועון היחיד שהצליח שם ושודר למשך למעלה מעשור הוא "מי רוצה להיות מיליונר" השחוק והמאובק. שני שעשועוני אולפן ישראלים שבכל זאת הצליחו להימכר לדנמרק, מכיוון שיש בהם גם ממד דוקומנטרי הם "הבועה", ששודר בערוץ 10 תחת השם "מה נהיה" ופותח על־ידי אברי גלעד ואיתן אבוט, שבו שלושה משתתפים מבודדים למשך שבוע ואמורים לנחש אלו אירועים קרו השבוע באמת ואלו בדויים – ובעקבות האדפטציה הדנית הוא נרכש גם על ידי BBC וגופי שידור בשוודיה, הולנד ופולין; והשני, "משדרגים", שבמסגרתו יש למתמודדים אפשרות לשדרג את רכושם או להפסיד אותו בזמן שהם עונים על שאלון טריוויה.

"מלבד העובדה שמדובר בשתי מדינות קטנות עם שפה זרה לשוק הבין־לאומי, יש הרבה קווי דמיון בין הטלוויזיה הדנית לטלוויזיה הישראלית", מסביר ארמוזה. "בשני המקומות קיים כישרון מסורתי שנעוץ בתרבות המקומית לספר סיפורים – בין אם זה התנ"ך או סיפורי האנס כריסטיאן אנדרסן. העובדה שמדובר במדינות קטנות דלות־אמצעים יחסית, מחייבת את היוצרים לחפש את הסיפור הייחודי, ולא להתבסס על הפקה יוקרתית וראוותנית. כשאילוצים תקציביים נפגשים עם כשרון יצירתי, השמים הם הגבול. בשתי התרבויות ישנו חיפוש אחר האותנטי ורתיעה מתוכניות שנתפסות כמלאכותיות. אפשר לראות את זה דרך ז'אנר מאוד מצליח, שנקרא Scripted Reality , ובו שחקנים מגלמים דמויות במה שנראה לצופה כריאליטי, אך בעצם פועל על פי תסריטים כתובים מראש. זה אחד הז'אנרים הבולטים באירופה בשנים האחרונות, חוץ מסקנדינביה וישראל".

פרק 4: רצח במדינה המאושרת בעולם

עם כל הכבוד לכסף הגדול של עולם הריאליטי והדוקו, שאת הפורמטים שלהם אפשר לשלוח בדואר רשום לרחבי העולם, את ההערכה הגדולה שלה קיבלה תעשיית הטלוויזיה הדנית בזכות סדרות הדרמה. בארצות־הברית האובססיה ל"דה קילינג" הייתה כל כך גדולה, עד כדי כך שהסריג החורפי של הדמות הראשית, שרה לנד (או לינדן, בגרסה האמריקאית), זכה לאתרי מכירות וכתבות מקיפות משלו. מדובר בסוודר, כן?

"הגשר" ו"דה קילינג", שתיהן סדרות מתח בעלות פילטר סקנדינבי אפל, הצליחו לכבוש את ארה"ב ובריטניה בזכות העובדה שהן מביאות למסך דמויות מתוסבכות שמשלמות מחיר כבד, קווי עלילה איטיים, צלילה לתוך הנפש האנושית העכורה והפגומה – למרות שדנמרק צועדת דרך קבע בראש טבלת האומות המאושרות – לצד מציאות מטרידה, מאתגרת ואפלה, ובמילים אחרות – מדובר בסדרות שמתייחסות לצופה האינטליגנטי בכבוד ובעומק שהיו ראויים לו תמיד. מלבד כמה יצירות מופת אמריקאיות ובריטיות, זה לא קורה בכל סדרה. "אלא אם כן אתה מדבר דנית רהוטה, אתה צריך לשים לב לכתוביות", חידדה אליסון גרהאם, עורכת מדור הטלוויזיה של ה"רדיו טיימס", באחד מציוציה בטוויטר. "אתה לא יכול לגהץ או לקרוא תוך כדי, זה מאלץ אותך להיות מרותק למסך ולשים לב".

דרמות המתח נעשו בסגנון בריטי – בכולן יש בכל עונה עשרה פרקים, סיפור מגובש ומהודק שמספר סיפור אחד על פני כל העונה – מה שהקל על בריטניה לחבק את הסדרות הדניות. ההצלחה – שהייתה טבעית יחסית, גם בזכות הפתיחות של הבריטים לטלוויזיה ושפה זרות – סללה את הדרך לשווקים גדולים אחרים, כולל ארה"ב, כי אם התעשייה הבריטית, על ייחודיותה ומקוריותה, תאהב אותך, דרכך לזכייה בפרסים הכי יוקרתיים סלולה ובטוחה.

הסיפור של "בורגן" קצת שונה. על פניו, בניגוד לאחיותיה שהלכו על התרבות, האופי, האפלה והקור הנורדיים, "בורגן" ניסתה לשחות במימי הפוליטיקה העמוקים – עולם שנמצא בשליטה אבסולוטית של האמריקאים, במיוחד בזכות ארון סורקין ו"הבית הלבן" שלו, אלא שאז נכתבו בלהט הביקורות: "בניגוד ל'בית הלבן', 'בורגן' עוסקת בצדדים משפחתיים ובבעיות אישיות ולא מתמקדת רק במניעים הפוליטיים", נכתב ב"גארדיאן"; "הסדרה הפוליטית הטובה בהיסטוריה לא מגיעה מהוליווד, שם נולדה 'הבית הלבן', אלא מקופנהאגן, וקוראים לה 'בורגן'", נאמר ב"ניוזוויק"; "הסדרה הטובה ביותר שלא ראיתם. עדינה יותר מרוב סדרות הדרמה האמריקאיות. כמו 'הבית הלבן', רק טובה יותר", נקבע ב"דנבר פוסט". וכשמשווים אותה ליתר הסדרות האמריקאיות שעוסקות בפוליטיקה בצורה כל־כך צינית, כמו "בוס" ו"בית הקלפים" ואפילו "Veep" הקומית, "בורגן" – הריאליסטית להחריד, עם הפוליטיקה החדשה שלה, עם ראשת ממשלה שמדוושת על אופניים עוד לפני שגברת ת'ורנינג־שמידט ידעה איך מאייתים "מישל אובמה" – מצליחה לנצח אותן בנוקאאוט.

גם בישראל הצליח השילוש הדני להיכנס ללב הצופים. "הכל מתחיל ונגמר בסיפור טוב עם זווית מקורית", אומר יקי ז'אק, מנהל ערוצי הטלוויזיה של yes. "ב'דה קילינג', חוץ מסיפור המתח, הלכו על נושא האבל המשפחתי. ב'הגשר' התעמקו בהתנגשות התרבותית בין דנמרק לשוודיה. לסדרות המתח הדניות יש אופי יותר בריטי, לעומת 'בורגן' שהסגנון שלה קצת יותר אמריקאי. יש כמה סיבות להצלחת 'בורגן' בישראל: גם סיפור טוב, גם שחקנית שנבחרה לראשות הממשלה כמה חודשים לפני שזה קרה במציאות, גם החיבור והעיתוי של עלייתה זמן קצר לפני הבחירות בישראל – כשהייתה באוויר אופטימיות, תחושת אידיאליזם ודיבורים על פוליטיקה חדשה – שהובילו להגברת העניין והסקרנות כלפיה".

כדי להשלים את תמונת הקונצנזוס לגבי הסדרות הדניות, אפשר פשוט להציץ לרשימת עשר הסדרות הטובות ביותר לשנת 2012 על פי גדול סופרי המתח של המיינסטרים האמריקאי, סטפן קינג. ברשימה ניצבות בגאון שלוש הסדרות הדניות הבכירות – "הגשר", "דה קילינג" ו"בורגן" – כאשר האחרונה כובשת את המקום הראשון.

פרק 5: הגשר התרבותי בין דנמרק ושוודיה

אם בסופרים עסקינן, ראוי לברר האם גם לספרות המתח הסקנדינבית שהפכה לענף ייצוא בולט בשנים האחרונות יש השפעה על זריחתה של הטלוויזיה הדנית. לכאורה, חייב להיות קשר כזה, מכיוון שאם יש עניין סביב תחום תרבותי אחד, סביר להניח שגם התחום השני ילבלב, אלא שהדברים מורכבים יותר.

ראשית, ההצלחות הסקנדינביות הבולטות בז'אנר ספרות המתח שייכות לשוודי סטיג לרסון, אבי "טרילוגיית מילניום", וליו נסבו הנורווגי. בשתי המדינות האלו, שוודיה ונורווגיה, ישנה מסורת של קריאת ספרי מתח בחג הפסחא, והן אלו שמזוהות עם התחום. הספרות הסקנדינבית – בניצוחו של נסבו שנמצא בראש רשימות רבי המכר בארה"ב ובבריטניה – הצליחה לחדור לארה"ב, בריטניה, גרמניה וגם למזרח הרחוק, במיוחד ליפן. הספרים האלה מוציאים מעצמם תיאורים אפלים במיוחד, יותר ויותר אלימים, וזה תמיד מפתיע כשזה מגיע ממדינות שלוות, כמו הסקנדינביות. "כמה מהספרים מנסים לקלף את הציפוי של הבלונדינים עם העיניים הכחולות והחיים המאושרים", אומרת כספי, "אבל הם מרגישים שלא הכל מאושר ושלו. חלק מהעניין הוא השחיתות בממשלה ובמשטרה והיעדר עיתונות חוקרת במדינה, מה שמצריך מהסופר להיות על תקן עיתונאי חוקר ולוקח את עצמו את ענייני המצפון".

דנמרק לא הצליחה לקפוץ על העגלה, למרות שיש לה גם כמה סופרים דנים מצליחים. "לדנים יש מסורת קולנועית גדולה יותר", מסבירה דנה כספי, מתרגמת מספרות סקנדינבית. "מכיוון שהשפה הדנית קצת יותר מגושמת וקלה פחות לתרגום, הדנים הלכו על הקלף הוויזואלי והשאירו את המילה הכתובה לשוודים ולנורבגים, שבאמת משקיעים בספרות המתח יותר".

נכון, זה לפעמים מבלבל, אבל לא כל הסקנדינבים דומים, לא כל הצלחה תרבותית משותפת לכל המדינות, לא כל מדינה באזור מסוגלת או מעוניינת לייצא את אותה התרבות. "בסדרה 'הגשר' בולט במיוחד הפער התרבותי בין הדנים לשוודים", מסבירה כספי. "הם משתפים פעולה, אבל השפות מתרחקות ויש בעיות תקשורת. כל המחקרים מעידים על כך שהם לא תמיד מבינים אחד את השני, אז הרבה פעמים הם עוברים לדבר באנגלית כדי להבין. אנחנו, הצופים הבין־לאומיים, לא מבחינים בהבדלים, אבל בתוך עצמם הם תחרותיים. מדובר כמובן בחיכוכים על דברים קטנים. אין תהום כמו שיש בין הישראלים לפלסטינים, וכשהם נפגשים בטיול מרוחק הם פתאום אוהבים את אותו אוכל והם נראים דומים. מראש היחסים לא כל כך מתוחים, כי יש אחווה סקנדינבית – הצבעות הדדיות באירוויזיון, מועצה סקנדינבית, שיתופי פעולה תרבותיים. אלו  יחסים בתוך המשפחה".

אחרי שהבנו שספרים זה לא הצד החזק של הדנים, אפשר לחזור לטלוויזיה. אחרי העיסוק הרב במתח ופשע והפלירטוט עם עולם הפוליטיקה, דנמרק מחפשת את הדבר הגדול הבא בתחום הדרמה. על הפרק עומדות כעת שתי דרמות תקופתיות – "1864", העוסקת במלחמה הכי קשה של דנמרק, שבזכותה הפכה האומה הזאת לנייטרלית ודמוקרטית; ו־"ורוניקה", שמתרחשת במלחמת העולם השנייה. הפוליטיקה העכשווית הייתה רק גשר בדרך לעיסוק ולחיטוט בפצעים הדנים ההיסטוריים והעמוקים ביותר.

גם הכנסות זעומות (660 מיליון דולר בשנה, כשמינית מהכנסות BBC, לדוגמה), עלות הפקה צנועה אך לא מבוטלת (כל עונה של "בורגן" עלתה כשמונה מיליון דולר) וחשש מנפילת רייטינג, לא יצליחו לגרום ל־DR לשנות את האג'נדה והרגלי העבודה. "אנחנו צריכים לקבל את העובדה שלא כל סדרה יכולה להגיע ל־1.5־2 מיליון דנים", אומר האסלדאל, "יהיו גם סדרות שיגיעו רק ל־700 אלף. אבל אם נהיה לחוצים מדי מרייטינג נמוך, לא נהיה אמיצים מספיק לייצר דברים חדשים על המסך".

ומכיוון שעולמה התרבותי של מדינה שמסוגלת לדלג בין שרימפסים חיים, להמציא את הקולנוע מחדש, לייצר ריאליטי בוטה וחסר עכבות, לחטט באפלה קודרת ועכורה, וכל זה תוך כדי שהיא קוראת תגר על הבית הלבן – מעיד על כך שאומץ הוא לא מצרך שיש להם מחסור בו, מומלץ לחכות בסבלנות עד הדבר הבא. הרי כבר אין לכם ספק שהם יצליחו.

החוק ששינה את פני הקולנוע הדני // פרשנות מאת מאת יאיר רוה >

–

• ד"ש מזקני ציון // מסע בעקבות ההשפעה של היהודים בפוליטיקה העולמית // מאת אורן נהרי
• תלמדו מאז, תלמדו מדנמרק // מאת נדב איל
• מסכות // מה שיש לנו על הפנים אינו רק מגן וירוסים מעיק // הטור של פיני אסקל