'בית הקלפים' היא סדרה אישית למדי. זו סדרה על אחד, פרנסיס אנדרווד, וגם על אשתו קלייר. במשך ארבע עונות אנחנו מלווים את אנדרווד ולומדים להכירו. את מה שאנחנו יודעים, ואת מה שלימדה אותנו העונה הרביעית, אפשר לחלק לשלושה נושאים.

כוח

פרנק אנדרווד אוהב כוח. פרנק אנדרווד שואף לכוח. פרנק אנדרווד מונע על ידי כוח. אלה אמיתות מוחלטות כמעט בקוסמוס של 'בית הקלפים', כשאנדרווד הוא מטאפורה לכל מנהיגי העולם המערבי – אלו שמהתלים בנו בעזרת פסאדה של דמוקרטיה כדי לצבור עוד ועוד כוח. אנדרווד הוא מניפסטציה של מועדון ההון־שלטון. זה המועדון שסך כל פעולותיו מכוונות למטרת־על אחת: שימור כוחו של המועדון. זה המועדון שפעולותיו של כל חבר בו מכוונות למטרה אחת: שיפור עמדתו וצבירת עוד ועוד כוח על חשבון חברי המועדון, ומבלי לשרוף את המועדון. ריאקציוניזם טהור.

זה גם מסלול ההתקדמות של פרנק אנדרווד. בעונה הראשונה הוא מנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים שמתוסכל מכך שהנשיא לא מינה אותו לסגנו. במהלך העונה הוא מפלס את דרכו אל היעד הנכסף. את העונה השנייה הוא מתחיל כסגן נשיא, ומסיים כנשיא. בעונה השלישית הוא לומד להפעיל את כוחו כנשיא. ובעונה הרביעית מטרתו היא לזכות בנשיאות בעזרת בחירות – מניפולציה מתוחכמת יותר מאשר שליטה במשחקי הכס בוושינגטון.

פרנק עושה ויעשה הרבה עבור כוח. בעונה הראשונה אנו נדהמים לגלות שהוא מוכן לרצוח בשביל זה. הידיעה הזו לא מונעת מאיתנו את טלטלת "זרוק את זואי מתחת לגלגלי הרכבת" בעונה השנייה. בעונה השלישית הוא משחק באש עם תאומו הבדיוני של פוטין. העונה הרביעית מביאה את השימוש בכוח לכלל שלמות: בסופה, כדי לשפר את סיכוייו בבחירות, פרנק מחליט לפתוח במלחמה, האקט הכוחני האולטימטיבי. "כדאי שתחליף לחליפה רעננה יותר", אומרת לו קלייר, כדי להראות לנו כמה אדישים האנדרוודים לשימוש בכוח עבור צבירת הכוח. אבל נשאלת השאלה: האם זה מפתיע אותנו? האם למדנו משהו חדש על פרנק? האם ציפינו למשפט אחר מצדה של אשתו/שותפתו?

התהייה הזו תקפה גם לאספקט אחר של פרנק. כמיהה לכוח איננה ייחודית ל'בית הקלפים'. 'הסופרנוס', 'שובר שורות', 'משחקי הכס' – כולן מתמקדות באנשים שאוהבים כוח. אבל לכל אותם אנשים יש חולשות אנושיות. טוני סופרנו הולך לטיפול פסיכולוגי. טייווין לניסטר זלזל מדי בבנו הגמד. כולם נחשפו לסיכונים, או נפלו, בשל חולשותיהם. מהי החולשה של פרנק אנדרווד? מה עשוי להביא לנפילתו? בהיפר־ריאליזם שאליו נסחפת 'בית הקלפים', אין דבר שהופך את פרנק לאנושי. הוא מכונה יעילה לצבירת כוח. ואם זה המצב, מה יכול להפתיע אותנו? מה כבר יכול לעניין אותנו?

זה לא הדבר היחיד שהופך את פרנק לפחות אנושי. בעונות הראשונות הוא שיחק פלייסטיישן, עישן ג'וינטים, אכל צלעות אצל פרדי ושכב עם זואי לא רק כדי להשתמש בה כמריונטה, אלא גם כי אהב לזיין אותה. כמו ביל קלינטון, כמו דומיניק סטראוס־קאהן, הוא היה יצרי ואנושי. מה נותר מזה בעונה הרביעית? האיש לא קיים יחסי מין כבר שתי עונות. הייתכן שפרנק אנדרווד הוא המנהיג האפור בעולם?

תורת המשחקים

פרנק איננו רק איש תאב כוח. הוא גם מרגיש מצוין בקרב אנשים תאבי כוח כמוהו. למעשה, כוחו הוא ניצול חולשתם זו – כמיהתם היצרית, הבלתי ניתנת לשליטה, לכוח. פרנק הוא מחולל אפקט הפרפר. הוא משיק את כנפיו של פרפר מעל בייג'ינג כדי לגרום לרעידת אדמה בלוס אנג'לס. הוא אמן השחמט האולטימטיבי, הרואה 13 צעדים אל העתיד. הוא דיפ מיינד, מחשב העל שינצח כל אדם.

ראינו אותו מהתל בנשיא כדי לגרום לו לפרוש, מלהטט בנשיא רוסיה כדי לדחוק אותו לפינה, מתמרן גוף חמקמק ובלתי צפוי כציבור הבוחרים כדי שהקריאה למינוי אשתו לסגנית הנשיא תיראה כ"אותנטית" הבאה מלמטה. הוא עושה זאת כי הוא אשף בקריאת אנשים. יכולותיו הבין־אישיות המופלאות הן שמסייעות לו לנצל כל חולשה אנושית לטובתו. אבל מה עם חולשתו האנושית שלו?

בסדרת הספרים 'המוסד' (מתי תהפוך זו לסדרת טלוויזיה?) משרטט אייזק אסימוב, גדול סופרי המדע הבדיוני, אימפריה גלקטית על סף שקיעה. ענף מדע חדש שפוּתח מסוגל לשקלל טריליוני נתונים ולחזות את העתיד. בראשית הסדרה ניצב הארי סלדון, מדען שחוזה את קריסת האימפריה ו־30 אלף שנות "ימי ביניים". כדי לצמצם זמן זה לאלף שנה הוא שותל בכוכב בקצה הגלקסיה קבוצת אנשים שמטרתם לתמרן את ההיסטוריה העתידית בעדינות. סלדון מקליט מראש מסרים שיראו חברי הקבוצה מדי כמה עשרות שנים, כדי לסייע להם להתמודד בזמן אמת עם משברים שהוא צופה מראש.

בספר הראשון הכול טוב ויפה, התכנית מתקדמת כמתוכנן. בספר השני מופיע בשמי הגלקסיה אדם עם יכולות יוצאות דופן, מעין יצור כלאיים המכונה "הפרד". כשחברי הקבוצה נתקלים במשבר וצופים במסר שהקליט סלדון מאות שנים קודם לכן, הם מגלים שהוא חסר כל רלוונטיות. הפרד שינה את פני ההיסטוריה והפך את הסטייה הסטטיסטית למציאות. עכשיו לך תבנה אימפריה כשהתכנית שלך שווה לתחת. זה מוקד הספר השלישי.

הבעיה עם 'בית הקלפים' היא שאין בה שום פרד. אין בה אף פעם משהו יוצא דופן, מפתיע, שמסיט את קו העלילה מהתכנון הקר והמוקפד של מיסטר אנדרווד. זהו תמיד תרגיל מושלם בתורת המשחקים. והדבר בולט במיוחד כשהמציאות, זו האמיתית שבה אנו חיים, מכה בנו שוב ושוב עם הפתעות שכאלו – כל הדונלד טראמפים, והסיריזות וגל הפליטים באירופה והבוקו חראם והדאעשים של העולם. כל אלו שלא משחקים את המשחק הרציונלי. כל אלו שמוכנים למות כי ככה בא להם. כל אלו מראים לנו שיכולת אנליטית זה טוב ויפה, אבל העולם תמיד יהיה מפתיע יותר ממה שאדם אחד מסוגל להעריך.

איפה כל זה ב'בית הקלפים'? זו סדרה שבה אפילו את מנהיג דאעש אפשר לכופף ולתמרן בעזרת משחקי כוח. פרנק אנדרווד טרם עמד במבחן אמיתי – מבחן הפרד. המבחן בו התכנית שלך שווה לתחת. זה נכון, פרנק הוא מטאפורה מעולה למועדון ההון־שלטון. הוא מנהיג נטול אידיאולוגיה שכל מטרתו היא להחזיר את כולם אל המשחק הרציונלי, כי שם מקור כוחו. אבל אם זה מקור כוחו, זה גם מקור חולשתו: פרנק אנדרווד הוא אהוד אולמרט. הייתכן שפרנק הוא המנהיג הצפוי בעולם? ואם זו חולשתו – למה איש לא מנצל אותה ומאתגר אותו?

זוגיות

זוגיות היא אולי התחום המרתק ביותר שחקרה 'בית הקלפים'. קלייר ופרנסיס הם ההתגשמות האידיאית של הפאוור־קאפל. הרוע שלה כפול הלב הקר והמחושב שלו שווה המכונה הדורסנית ששמה "דה אנדרוודס". היה מרתק להביט בכך במשך ארבע עונות, במיוחד כשכל זה מתובל ביצריות עסיסית ובלתי שגרתית: שני אנשים ללא ילדים בזוגיות פתוחה שכוללת סקס בשלישייה עם המאבטח שלהם. כן! ככה אנחנו רוצים להעריץ אותם ולהקיא עליהם. כשהצלם שקלייר שכבה איתו רומז שיש בינה לבינו משהו עמוק, פרנק עונה לו: "אתה אפילו לא מתחיל להבין מה יש ביני לבין קלייר". וכשהוא אומר זאת – אנחנו מאמינים לו בכל לבנו.

הזוגיות הזו, או יותר נכון, שִברה, עמדו בלב סיומה של העונה שלישית. אבל הדרך שבה טופלה הזווית הזו בעונה הרביעית הייתה מרתקת ויצרית כמו הזוגיות של משה וגילה קצב. לפנינו, בסופו של עניין, מאבק כוח בין שני אנשים על פי תורת המשחקים. היא תניע פרש ל־ג2, הוא יזיז רץ ל־ד3. עד לתוצאה המתבקשת והצפויה מראש – שעדיף לשניהם יחד מאשר לחוד. ממש כמו ביל והילרי קלינטון, רק בלי מוניקה לווינסקי.

היעדר התשוקה, מותו של היצר, נכחו באופן בולט בעונה: במגורים בחדרים נפרדים, ברומן של קלייר ובהנגדה המוחצנת של האנדרוודים עם הזוג קונוויי, המועמד הרפובליקני ואשתו שמזדיינים במקלחת בעמידה. פרנק הוא כמו ביבי – צריך להגיע להסדר עם אשתו. אבל אלוהים – שרה בסדרת טלוויזיה הייתה כל כך הרבה יותר מעניינת מקלייר. רוע (כמו של קלייר) הוא אחלה, אבל כל מה שעולה מעדויות העובדים בנוגע לרעיית ראש הממשלה – יתרום לעלילה הרבה יותר.

וכך מגיע פרנק אנדרווד לפתחה של העונה החמישית: נשיא על סף בחירה הלוקח את ארצו למלחמה מיותרת – אבל גם נשיא אפור, שלא זיין שנתיים ושמסביר למאהב של אשתו שזה בסדר, הוא יודע והוא מבסוט בשבילה. זה כל כך חסר מעוף שמתבקש להניח שהטוויסט בעלילה נמצא מעבר לפינה. אם לא, העונה החמישית עשויה להיות האחרונה.

–

• משחק המלכות // הדמויות הנשיות הגדולות של 2020 בטלוויזיה // מאת פיני אסקל
• מפסגות בארטלט לתהומות אנדרווד // דמות הפוליטיקאי בטלוויזיה // מאת רותה קופפר