fbpx

כך הפך התלת-ממד מגימיק של סרטים נחותים לכוכב טקסי אוסקר – אך גם לאימת הצופים

0

אם ראיתם סרט כלשהו בשנים האחרונות, יש סיכוי טוב שהתחמשתם במשקפיים. משקפי התלת־ממד הפכו בחצי עשור מחידוש – נדמה שכל אחד הצטלם בקולנוע בפעם הראשונה שבה הרכיב כאלה – לשגרה מוחלטת. ואפילו מתחת לזה: התלת־ממד הפך מאטרקציה למועקה. הוא נראה כיום יותר תחבולה שיווקית מאשר התקדמות טכנולוגית מלהיבה.
לנו, בני האדם, יש דרכים רבות לדעת אם עצם שאנחנו מסתכלים עליו קרוב או רחוק. סימן ההיכר הקל ביותר הוא ככל שדברים מתרחקים מאיתנו, כך הם נראים קטנים יותר. פשוט מאוד. רמז נוסף לכך שמה שנמצא מולנו מרוחק מאיתנו הוא כיסוי חלקי באובך או באבק. לצד אלה ישנו אמצעי נוסף – ראיית עומק. לרובנו יש שתי עיניים, כל אחת מהן צופה על העולם בזווית שונה במקצת מרעותה. ככל שהעצם שעליו אנחנו מסתכלים קרוב אלינו יותר, השוני בין התמונות גדל. המוח משלב את שתי התמונות יחד, ומבלי שנרגיש מתרגם את ההבדל הזה לפרשנות – מה קרוב, מה רחוק. האמצעי הזה אינו ממש הכרחי להישרדות ורוב הזמן אינו מורגש אפילו; אפשר לחיות חיים מלאים, אפילו לשחק טניס, עם עין אחת בלבד. אבל הוא קיים.
בקולנוע, לעומת זאת, בדרך כלל שתי העיניים רואות תמונה זהה בדיוק. זאת משום שאנחנו צופים בתמונה שצולמה במסרטה בעלת עדשה אחת ומוקרנת ממקרן בעל עדשה אחת. ובכל זאת, אנחנו יודעים מה קרוב ומה רחוק. כשאנחנו רואים את פרודו באגינס עומד מהורהר ומאחוריו מתנשא הר האבדון, אנחנו לא תוהים לרגע אם ההר קרוב אלינו יותר מההוביט, או שמא להפך. במובן זה, כל סרט שצולם אי פעם הוא סרט תלת־ממד. ובכל זאת, לאורך כל תולדות הקולנוע נעשו ניסיונות להוסיף לתמונה גם את ממד העומק (או בשמו הנכון של המושג: תמונה סראוסקופית). זו רחוקה מלהיות המצאה חדשה.

רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של דורון פישלר? הירשמו לקבלת מגזין מתנה

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook