fbpx

כך הפך דני דנון לצרה הגדולה של בנימין נתניהו // פרופיל מאת רונית ורדי

0

מבוא: מאיים מימין, מבוטל משמאל

כיכר הבימה בתל אביב. חודש אוגוסט. לפני כמה ימים הרביצו כאן מעריצי "הצל" לאנשי שמאל. ח"כ דני דנון יושב מולי בכיסא בית הקפה. נינוח. בנימין נתניהו פיטר אותו, באמצעות הכתבים הפוליטיים, ממשרת סגן שר הביטחון. המכונית הוחלפה. המאבטחים נעלמו. הפמליה צומצמה. נפגשנו כאן, ובערים נוספות. בבתי קפה ובאירועים פוליטיים שבהם התארח. ברחוב עמק רפאים בירושלים עצרה לידו מכונית ובחור מיוזע סימן לו עם היד "וי".  דקות אחדות אחר כך, לחץ חרדי את ידו. דנון חייך. גם במעוז השמאל התל אביבי לא חסרו פרגונים. בשולחן השכן התיישבה חבורת יאפיות זעירות. כל הכבוד! הן קראו לו, כל הכבוד! חצי שעה אחר כך הגיע פתק משולחן אחר. ועוד בחורה שהגיעה מיוזעת: "חברה התקשרה ואמרה שאתה יושב כאן, אז עליתי על האופניים ורצתי אליך. אני מעוניינת להצטרף להסברה הישראלית בארצות הברית. תוכל לעזור לי?". תגיד, שאלתי, הזמנת שחקנים במיוחד כדי להרשים אותנו?

בואי איתי לכנס שעורך חוג "4 בנובמבר" של מפלגת העבודה, הציע. הוא מתקיים בסמינר הקיבוצים וברור שהאולם יהיה מלא בשמאלנים. באתי. דנון התקבל במחיאות כפיים סוערות. את החריש העמוק שלו הוא לא עושה רק במעוזים הידועים והנוחים.

בחודש האחרון שוחחנו, בין השאר, עם קשת רחבה של כתבים ופרשנים. חושיו הפוליטיים זכו לשבחים. ערמומי. חרוץ. הגון. הרבה יותר רציני ממה שאפשר לשער. אם יש דבר שאת חייבת לדעת זה שקיים פער אדיר בין הדימוי הציבורי הרעוע שלו לבין המציאות. ואכן, רק במקום אחד, אליטיסטי יותר, דנון זכה להתעלמות יחסית. זה היה במפגש שלנו בפארק צמרת, בין מגדלי U ל־W. הבלונדיניות המקצועיות של המתחם לא זרקו מבט לכיוון. גם מנכ"ל טבע לשעבר, ישראל מקוב, לא הסתכל. רק עו"ד חיליק גוטמן עצר לפרגן. "מה אתה עושה פה עכשיו? לך לטלוויזיה! אלה השעות שלך". דקות ספורות קודם לכן נכנסה הפסקת האש לתוקפה. המלחמה תמה. אבל הוא, סגן שר הביטחון עד לא מכבר, לא היה מעודכן. הקרב הסתיים, אבל דנון ממשיך לעבוד במרץ. לא נותן לעלבונות פוליטיים לצרוב את עורו המשופשף. בין האנשים ששוחחנו איתם, אלה שתקפו אותו בחריפות יתרה, שרצו לקרוע, לחתוך ולרוצץ את ראשו, היו חברי סיעת הליכוד. אנשי השמאל, ברובם, העדיפו לעצום את עיניהם. הוא יותר בעיה של ביבי משל הציבור, אמרו.

האתוס נולד בתוך המשפחה

הוא הצעיר בשלושת ילדיה של משפחה מרמת גן. נולד ב־1971. אביו, יוסף דנון, נולד בקהיר למשפחה שמוצאה במרוקו. מאות שנים קודם לכן עקרה משפחת דנינו מן המגרב והתיישבה בירושלים. אז גם שונה השם לדנון. בתחילת המאה הקודמת יצא אחד מבני המשפחה לשבור שבר במצרים. שם נישא והקים את ביתו. צאצאיו, אנשים חמים ורחבי לב, נותרו במצרים עוד כ־100 שנים, עד תחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת. אחד מהם, עובדיה דנון, גויס למוסד הישראלי ופיתח קריירה של מזרחן. הדוד עובדיה, סיפרו במשפחה, ישב לילות שלמים ליד העששית ולמד. וכך התקדם בחיים. עובדיה דנון היה מי שסייע בגיוס חוליות החבלה שהפעילה מערכת הביטחון הישראלית בקהיר. גרעין פרשת לבון, "העסק הביש". חברו הטוב שגויס על ידו הומת בתלייה. הטראומה ליוותה את משפחת דנון. בניה עלו בזה אחר זה לישראל עוד לפני חשיפת החוליות, בראשית שנות ה־50. סבו של דני דנון התנחל עם ילדיו במעברה באור יהודה. בכורו, אביו של דני, יצא לעבודה בגיל תשע. בגיל 17 התגייס במחזור מאי שיועד לבני העניים שלא למדו בכיתה י"ב, ולכן ניתן היה לגייסם כבר באביב. חיילי גיוס מאי כונו אז "מאו־מאו", על שם בני השבטים האפריקאיים שלחמו נגד הבריטים בקניה.

דנון האב השתלב במהירות ביחידה. פעם אחת הביא עמו לחופשה את אחד ממפקדיו. הבחור, כנראה צבר, נדהם כשגילה שאת צרכיו יהיה עליו להטיל בתא שירותים קטן בחצר. המפקד הנערץ היה דני ורדון, מקיבוץ גבעת ברנר. ורדון התפרסם כשייסד עם שייקה לוי (טרום "הגשש החיוור") להקה בשם רביעיית גבעת ברנר. ורדון זכה בשני צל"שים של אלוף הפיקוד כהוקרה על לחימתו בפעולות התגמול שנערכו אז. הוא ניסה לחלץ, תחת אש כבדה, חיילים שהסתבכו בקרב ונפגעו. פעם אחר פעם, עד שנהרג. ארבע שנים אחר כך, קרא יוסף דנון לבנו על שם מפקדו שנהרג: דני.

יוכי, אמו של דני, נולדה בשכונת נחלאות בירושלים. בת למשפחת אמינוף שמוצאה בבוכרה.  בני המשפחה עלו בתחילת המאה הקודמת והם פזורים עתה, מלוא כל הארץ. ממנה למד על קורות המצור על ירושלים, במהלך מלחמת השחרור. על ירי הצלפים, בורות המים וגרגירי החוביזה שטיגנו לארוחת צהריים. אבל דנון לא נזקק לסיפורי ירושלים כדי לחוש ב"כאב המלחמה". אביו נפצע בראשו במהלך מרדף אחר מחבלים, בבקעת הירדן, אחרי ששת הימים.

דנון: "זה אירע בחורף 1969. מישהו דפק בדלת. כשאמי פתחה, היא מצאה נהג מונית מיוזע לפניה: 'בואי מהר, בעלך עומד למות'. אבי היה מאושפז אז בבית החולים הדסה בירושלים. פצוע אנוש ברקה השמאלית, מתנדנד בין חיים למוות. חלפו חודשים עד שחזר להכרתו. ועוד זמן עד שהועבר לשיקום. כשהשתחרר החליטו הוריי לעקור מרמת גן ולהתיישב בקיבוץ גנוסר, שעל שפת הכנרת". באותם ימים נודע גנוסר כקיבוצו של איש מפלגת העבודה הנערץ יגאל אלון. מגנוסר יצאה תכניתו המדינית, "תכנית אלון", לפתרון הבעיה הפלסטינית שהייתה בחיתוליה. גנוסר היה גם "המכה" של תנועות שביקשו לקדם, עם אלון, חברה רגישה ונדיבה יותר. התנ"ך היה הספר "שיח לוחמים" שהציג שיחות ועדויות של חיילים, בני קיבוצים, שחזרו מקרבות מלחמת ששת הימים. בין עורכיו היה עמוס עוז הצעיר.

הניסיון של משפחת דנון להיקלט במקום, כשל. האב, שהיה יזם באופיו, התקשה להסתגל למסגרת הקיבוצית. למרות הפסטורליה של הכנרת, שהקלה על כאבי הראש האיומים שלו וההתעלפויות התדירות. המשפחה חזרה אל העיר, לדירת שיכון בשכונת רמת חן. עכשיו כבר היה גם תינוק חדש בבית, דני.

– בן כמה הבן הגדול שלך?

"בן 13".

– אז יש לך עוד חמש שנים לפני שיתגייס לצה"ל?

"נכון".

– אתה לא רוצה לשנות כיוון? לקדם הסדר מדיני בשביל שהעתיד שלו ייראה אחרת? יאמרו שאתה מטורף.

"לא נכון. ולא הוגן להציג זאת כך".

– למה?

"כי מי שחושב שתפקיד הצבא הוא לא להגן על העם – כשצריך – הוא המטורף".

– אתה מתעורר בלילה, מסויט, בשל דאגה לעתידו של בנך?

"כמי ששילם מחיר אישי כבד, אם צריך לבחור, אני לא מהסס".

השיח אינו מתלהט. דני דנון אינו מתעמת מחוץ לאולפני הטלוויזיה. אינו יורה בזולתו. סך הכול, איש נעים וחמים. מנומס. מגוהץ. מחויך. ענייני. מהטיפוסים שאנשים נוטים לחשוף את צפונות לבם בפניהם.

האם סייעה בפרנסה. משרות חלקיות כמזכירה רפואית ובחברת ביטוח. דמות האב שעמה גדל הייתה פצועה וכואבת. לעתים הכול היה בסדר ולעתים הידרדר. דלקות קרום המוח הלכו ובאו. מחלות הלב צצו משום מקום. את שמיעתו איבד כמעט לגמרי. הבעיות העצביות גררו חולשה ועילפון. דנון: "זו לא הייתה ילדות קלה. אני זוכר קטעים של בתי חולים. זוכר קמפינג שעשינו בכנרת, והוא מתעלף. ואנחנו רצים, מוטרפים מדאגה, לבית החולים פוריה".

– צה"ל היה נדיב כלפיו?

"לא. אני הייתי הבן הקטן, שמחובר אליו. זה שידע לדבר איתו – על אף חירשותו. הילד שנסע עמו למקומות שבהם היה צריך לשאת ולתת ולהתווכח. הייתי נוסע איתו לוועדות רפואיות באגף השיקום כדי לבקש אישורים שיאפשרו התקנת סוללות חדשות במכשירי השמיעה שלו".

את החיים בצלו של אב חלש, בעל כורחו, מסביר דנון כאוקסימורון. מצד אחד האבא שהיה חזק, שבנה לבד את הבית. ומהצד השני, זה שבנו הקטן נדרש להזמין לו אמבולנס מעת לעת. חלק מההשראה שאב מדמויות גבריות אחרות, כמו דודו עובדיה. אחרי שהשתחרר ממערכת הביטחון, החל להופיע בטלוויזיה בערבית. המשפחה הייתה מתאספת מול המסך וחוזרת אל סיפורי גבורתו השושואיסטיים מפעם. והיה גם דוד אחר, צעיר ממנו: הדוד דני דנון, ששירת במשך שנים רבות בשב"כ. דני הקטן פיתח גאוות יחידה, וניצנים של רגש לאומי מפותח, אולי מפותח מדי.

רעייתו של הדוד עובדיה, מרית דנון, היא מזכירתם המיתולוגית של חמישה ראשי ממשלה: שמיר, רבין, פרס, ברק ושרון. אל שרון הייתה קרובה במיוחד. דנון, ממעריצי שרון (עד ההתנתקות), מעולם לא שוחח עם מרית על הבוס. הוא העריץ את בעלה, דודו, מרחוק. והיו גם דמויות אחרות לשאת אליהן עיניים. כמו בנם של השכנים הידועים של הוריו בטרם נפצע האב, אחד עוזי לנדאו. עוד נספר עליו בהמשך.

הפוליטיקאי שנולד בחסות בליך

בהמשך עברה המשפחה לשכונת הווילות של רמת אפעל. רמת אפעל של תחילת שנות ה־80 כבר הייתה מבוססת למדי, אך צנועה יחסית להיום. שר האוצר יורם ארידור, למשל, התגורר בה. גם העיתונאי אריה אבנרי. השכונה התחלקה לשני אזורים: זה שסביב רחוב תפארת צבי, בו התגוררו בוגרי האצ"ל ומקורבי הליכוד, וזה שהוקם על ידי שיכון עובדים, ובו התגוררו המפא"יניקים. משפחת דנון הסתופפה בצל בוגרי האצ"ל. ילדיה למדו ברמת גן, בתיכון בליך. בכיתה למדו אנשים כמו איש הטלוויזיה שי גולדן והסטנדאפיסט שגיב פרידמן. והיה גם המלך: איציק מורנו. ימני קיצוני וקשוח. קיסר רם ונישא ואכזר. רבים, דנון בתוכם, ביקשו לאחוז בשולי גלימתו.

דני לא היה אז וכחן גדול. לא נודע בתלמודו. לא חבר במועצת התלמידים. לא התבלט, לא כשמאל ולא כימין. אפילו לא אהד את בית"ר. הקבוצה שלו הייתה דווקא הפועל תל אביב. גולדן, למשל, התבלט על פי החברים מהכיתה. נער ידען ומעורב. אבל דני? מעטים התפעלו. תלמיד בינוני, אמרו. נעדר סקרנות אינטלקטואלית. אבל גם בעל חושים חדים, וכזה שכבר התחיל לחפש את אהדת הקהל. קומבינטור מלידה. הוא התיישב ליד שגיב פרידמן, תלמיד שקדן, וזכה במחברות משובחות להעתיק מהן את שיעורי הבית כשצריך. פרידמן, "החננה", זכה להתקבל לחדר "המקובלים" בטיול השנתי של הכיתה.

בגיל 16 זכה לשדרוג חברתי נוסף. דנון הופיע בבית הספר עם הקטנוע שקנו לו הוריו, ונודע מאז כ"דני הונדה". מלך החצר. בתקופה הזו גם גבר היצר הפוליטי. החיידק התנחל ולא הרפה.

דני דנון: "רק שתדעי, שנכנסתי לפוליטיקה מאהבת הארץ".

דני, עניתי, רחם עליי. אם אני משתעממת מהתשובה, מה אתה חושב שיקרה לקוראים?

בית הספר בליך התפרסם בזכות החינוך למעורבות פוליטית שפיתח. הוא אירח פוליטיקאים שדיברו על לבו של הדור הצעיר. וגם הגה את בחירות הדמה. אלה שזכו למוניטין גדול במיוחד, כשחזו את המהפך של 1977. שנות ה־80 הפכו את בליך למוקד עלייה לרגל של כל נציגי המפלגות. הם היו מתעמתים לעיני התלמידים, שמצדם נדרשו לתת ציטוטים לכתבים הפוליטיים שהגיעו גם הם לחצר בית הספר. בליך היה נייר הלקמוס של מדינת ישראל.

בתוך ההמולה הפוליטית שסבבה את הדרדקים, דנון נדלק. הוא הצטרף ל"נוער התחייה" והיה לפעיל בו. בדיוק כמו שניים המבוגרים ממנו בכמה שנים – גדעון סער וצביקה האוזר. דנון, סער והאוזר מצאו בית פעלתני בתחייה, אז מפלגת האחות הקיצונית של הליכוד. שלושתם הגיעו מרקע בורגני אמיד. אינם חובשי כיפה. מתגוררים במרכז הארץ. ספק אם פגשו אי פעם ערבים בטרם גויסו לצה"ל. אבל דני דנון, אולי יותר מהם, רוצה להיות אהוד מעבר לכל. והחושים שלו התחדדו לטקטיקה פשוטה מאוד לצורך הזה: פשוט להקצין.

– אתה מחזר אחר הרחוב הימני באמצעות עמדות קיצוניות, וגורר אותו עצמו להקצנה.

"אני שחקן נשמה. ההתנהגות שלי לא מחושבת. רוב המומחים אפילו יגידו שזו טעות. אבל זוהי חולשתי – וגם מקור כוחי".

בצבא שירת כקצין חינוך בחיל הגדנ"ע. חניך מצטיין של השלב הבסיסי בבה"ד 1. מפקד פרויקט מרווה – מעין קייטנה במדים שעורכת מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לצעירים יהודים מכל העולם. כשהשתחרר הצליח לקבל תפקיד חלומי: שליח הסוכנות היהודית – מטעם בית"ר – במיאמי. אחיו הבכור, איל דנון, התגורר שם. למד ניהול בתי מלון ועבד לפרנסתו במועדון יוקרתי בעיר השמשית.

מגלה את אמריקה

זה היה אחרי המהפך של 1992. הליכוד היה חבול ומוכה. דנון לקח איתו חומרים מקמפיינים של המפלגה, ושם במזוודה בדרך לפרק הקצר בחו"ל. שליח בית"ר הטרי חש שיש כאן אידיאולוגיה, אבל גם הזדמנות.

הקהילה היהודית במיאמי היא אחת הגדולות והעשירות בארצות הברית, עם כחצי מיליון איש. במהלך החורף נודדים יהודים אמידים נוספים אל ארץ החום בפלורידה, והקהילה גדלה עוד יותר. אתרי האינטרנט הדתיים העבריים נוהגים לרכל על עשרות אלפי הדולרים שהעשירים משלמים כדי לזכות במקום בבית כנסת. מתחככים זה בזה ומתחרים על הפגנת אהבת ישראל.

פוליטיקאים כמו בנימין נתניהו למדו יותר בחסד ולא בזכות כיצד ללקט מעשר מן הגבירים. הון אמריקאי לפוליטיקה ישראלית. דנון הגיע לכך במקרה, וקנה את הזכות במאמץ רב. זה יהפוך, לימים, לאחד הנכסים הבולטים שלו. כעת ישב באוניברסיטה, צחצח את האנגלית וניתח קמפיינים פוליטיים של פוליטיקאים אמריקאים מפורסמים. זו גם הייתה תחילת הדרך להקמת רשת הקשר המשוכללת שלו. במהלך אחד הערבים החודש, למשל, קפצתי איתו ללובי של הילטון בתל אביב, כדי לפגוש חבר ליכוד מניו יורק. איש עסקים אמריקאי, "שמעביר מחר מאות גופיות לחיילי צה"ל באחת היחידות בצפון". דנון שפע חיוכים, כך גם האמריקאי. שבת אחים גם יחד.

דנון לא מסווה את הבסיס האמריקאי שלו. גם אם הוא עדיין רחוק מהיכולות של ביבי בתחום, הוא מתגאה בכך שהוא הדמות המוכרת ביותר מבין חברי הכנסת של הליכוד בארצות הברית. "אולי מהפוליטיקה הישראלית בכלל! האנגלית שלי טובה ואני מתראיין מצוין. יש לי קשרים טובים גם ברשתות הטלוויזיה".

הקשרים האלה נוצרו בעבודה קשה. כשהגיע למיאמי, אז בתחילת שנות ה־90, הידפק על כל דלת ונענה לכל הזמנה. גדולה כקטנה. נהג במכונית מקרטעת, כדבריו, לכל קצוות פלורידה. הרצה בבתי כנסת ובבתים פרטיים. ואז גילה שגם כשלא מסכימים איתו בהכרח, מוכנים להעמיד עבורו תרומה פוליטית בדולרים. הוא היה כנראה הראשון, אחרי נתניהו, להבין את סוד קסמו של הימין הישראלי בקרב הקהילה האוונגליסטית, והחל לפקוד גם כנסיות.

דנון: "אני זוכר את אחת הפעמים הראשונות שהשתתפתי באירוע כזה. ח"כ אליהו בן אלישר, שהיה יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הגיע לביתה של משפחה עשירה ממוצא קובני שגרה באחד האיים באזור. הגעתי לאירוע כנציג הישראלי של בית"ר. היה צריך להפליג בסירה כדי להגיע לאחוזה המפוארת. בן אלישר הציג תצלומים חתומים שלו עם בגין וסאדאת. מיד אחר כך תפס בעל הבית את הבמה וביקש מהנוכחים לתרום. זה חשוב לי באופן אישי, הסביר. והם תרמו כמקובל. בפעם אחרת, אני כבר הייתי זה שארגן את האירוע. הבאתי את יצחק שמיר לאירוע התרמה ענקי. ביקשנו ממספר אנשים אמידים שיתרמו סכומים נכבדים. והוספנו לזה דמי כניסה, לכיסוי עלויות האירוע. כך זה עובד שם. בארצות הברית משגשגת תרבות של תרומות לקידום מטרות פוליטיות. הכסף בכל מקרה יצא, אז למה שלא יגיע אליך?".

דנון מחתים את דרכונו בארצות הברית מספר עצום של פעמים. בכל שנה ושנה. רחוק מעיני התקשורת המקומית, הוא מקבל את תרומותיו בדולרים. בשנה האחרונה דובר על קשרים עם תורמים ופוליטיקאים שנויים במחלוקת מהיבשת המוזהבת. גם כאלה ששמם השתרבב לפרשת הרב יאשיהו פינטו, כמו חבר הקונגרס הרפובליקני מייקל גרים, שנטען שקיבל תרומות לא חוקיות מאנשי הרב וסחט אותו בתגובה. דנון אומר שהוא לא מכיר את גרים בכלל. "בגלל האנגלית המשובחת שלי אני מתראיין ללא הרף בטלוויזיה האמריקאית. בשבילם, אני אחד הפוליטיקאים הישראלים המוכרים ביותר. לכן יוצא שהרבה אמריקאים מבקשים לפגוש אותי. להכיר ולשוחח. ואני לא מסרב לאיש. אני מנסה ללמוד באמצעותם גם את הפוליטיקה האמריקאית. ליצור קשרים גם עם מי שנמצאים בתחילת הדרך".

– ייתכן שאתה תלוי באותם מתווכים אמריקאים שארגנו לך את אירועי ההתרמה, ושלא בדקת עד הסוף במי ובמה מדובר?

"פותחי הדלתות – בעלי הקשרים – הם החשובים לגיוס תרומות. חשובים אפילו מן התורמים עצמם. וכל הסיפורים האלה? נו, באמת…".

– ואז גם משאירים לעתים כמה אחוזים אצל המתווך – פותח הדלתות?

"לא".

במהלך 1993 הגיע ח"כ עוזי לנדאו לאחד מאותם כנסים פוליטיים שאנשי הליכוד עורכים בניו יורק. לנדאו היה מנסיכי התנועה. ימני, נצי ודוגמטי. בסוף הכנס ניגש אליו דנון, והציג את עצמו. הבן של השכנים של הוריו מרמת גן. בעזרתו, ידע, יוכל לפלס דרכו למצודת זאב. אחרי בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה ב־1996, מונה לנדאו ליו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. דני היה לעוזרו. הוא למד שם, בין השאר, שאפשר לעשות כותרות על גבי מערכת הביטחון. מערכת כל כך עשירה וחזקה, שבדרך כלל זה לא ממש מזיז לה.

שנתיים לפני כן, ב־1994, צלצל הטלפון במיאמי. דודו של דני היה על הקו. אבא חולה, הוא אמר. כדאי שתחזור ארצה. כשיצא מהמטוס בבן גוריון, גילה את אמו ודודו ממתינים לו על המסלול. היה ברור לו במה מדובר. 25 שנה לאחר שנפצע במרדף ההוא אחר מחבלים, יוסף דנון הלך לעולמו והוכר כחלל צה"ל. משפחתו הוכרה כמשפחה שכולה. האחים דנון סיימו בזה את הרפתקאותיהם במיאמי. איל, הבכור, חזר גם הוא והתחתן שנה אחר כך. עם אשתו הטרייה נסע למסע תרמילאות חובק עולם, ותיעד ההרפתקאות בספר "לפני הילדים והמשכנתא", שהיה למושא הערצה בקרב לא מעט צעירים. בהמשך יעזוב שוב לארצות הברית, אחרי שיתקדם לתפקיד סמנכ"ל בחברת הטכנולוגיה "נייס". כשדני סייר בדרום תל אביב, שופע רעיונות מה לעשות עם הפליטים ומאשים את השמאל בעידוד מעשי אלימות של המגיעים מאפריקה, איל פילס את דרכו בעמק הסיליקון בקליפורניה.

חודר למצודת זאב

במהלך אחת הפעילויות של צעירי הליכוד ברחובות הכיר סטודנטית לתזונה מכפר סבא, טלי אלבז, בת גילו. הוא היה אז סטודנט ליחסים בינלאומיים, עוזרו של לנדאו. שנה וחצי אחר כך, בבית הכנסת שבמצדה, הזמינה סוף־סוף להינשא. הוא עקר מדירתו השכורה בירושלים, כדי שהזוג יגור קרוב להוריה, בשרון. הוא בנה בית ב"הרחבה" של מושב משמרות והיה ל"חיה המוזרה" של המקום ("בבחירות היו שם ארבעה פתקים לליכוד. מלבד טלי ושלי, אני מניח שאלה עוד שני אנשים מבוגרים שהתיידדתי עמם בבית הכנסת".

טלי שמעה מבחיר לבה על תכניותיו המדוקדקות, וקיבלה את עסקת החבילה. הוא סיפר לה על היעדים הפוליטיים, כולל ראשות הממשלה, לא פחות. בתכל'ס, זה אומר השלמה עם מעט מאוד זמן זוגיות. עם בעל שחורש את הסניפים והבתים בארץ, ואת מעוזי התורמים מעבר לים. דנון פקד בתכיפות את מצודת זאב והעמיק את קשריו בבית"ר. פגש את השחקנים המרכזיים של המצודה. למד את הפרוזדורים הפוליטיים. הכיר את הפעילים המרכזיים. מיהם ראשי הסניפים שמילה אצלם זו מילה – ואצל מי המילה הזו חרוטה על הקרח.

בשלב מסוים התקרב למי שהיה מנכ"ל התנועה, אשר קדוש. מקורבם של אולמרט ואריאל שרון. הוא טיפח את דנון הצעיר. המקפצה שייעד לו הייתה גם היא דרך בית"ר. לתנועה הזו היה ארגון נוער קטן, כמה סניפים בעולם ומשרד במצודת זאב. וגם תקציב קטן מאוד. בדיוק החורבה להיבנות ממנה, מבלי להיחשב כמאיים על בכירי הליכוד. דנון הצליח לראות את היתרונות שהיו סמויים מן העין. את מיתוגה של בית"ר כתנועה אידיאולוגית. היכולת להגיע בשליחותה לקהילות יהודיות בכל העולם. אמנם היו לבית"ר רק כמה סניפים פעילים, אבל כל אחד מהם יכול היה להפוך למוצב שליטה אזורי ברשת הפוליטית שהחל להקים. התקציב הדל של התנועה דאז, כמה מאות אלפי דולרים בשנה, הפך לגדול ואפקטיבי יותר, בין השאר בעזרת שיתופי פעולה עם הסוכנות היהודית ועם גורמים בחו"ל.

הבחירה לראשות הארגון הנישתי והלא מאיים אפשרה לדנון לגדל מאגר של פעילים ותומכים בכל העולם. ליצור קשרים, לפגוש עיתונאים, להתיידד עם ראשי קהילות, להתחכך בעשירים ולהתמנגל עם יזמים חדשים, שתרו אחר הזדמנויות בארץ הקודש. ומרגע שהצליח – והוא עבד קשה מאוד כדי שזה יצליח – נפתחו בפניו שערי שמים. קרי: משרדי הלובינג והייעוץ התקשורתי החזקים בישראל. פתאום, כולם רצו להכיר את דני דנון. מי זה הצעיר שחורש את העולם, ביום ובלילה, וצומח וגדל ומתחזק? בשלב ההוא הסתובב בכנסים עם חולצה מכופתרת כחולה. גם בפורומים הבינלאומיים שאליהם החל להידחק בעמל רב, הגיע איתה. האמריקאים השתגעו על זה. הכחול של דנון, בין כל החליפות השחורות שעל הבמה. ז'בוטינסקאי צעיר ושונה. מחנך אידיאולוגי, לא פחות ("אם לא הייתי בפוליטיקה, הייתי נעשה מנהל בית ספר", שכלל מולי את המסר בפרצוף עטוי רצינות תהומית).

דנון היה ל"אידיאולוג". מכר עצמו כאיש ערכים. הביט על נתניהו, ורצה גם. השקיע שעות בשכלול האנגלית שבפיו. למד להופיע מול המסך. ללבוש חליפות. להנמיך את קולו. להחליק בשיחה כדרכם של האמריקאים. שקדן. זוכר הכול. עם נטישת נתניהו, דנון הצליח להתקרב לסביבתו של היו"ר החדש, אריק שרון. יחד עם צעיר אחר, יואל חסון, הוא הלך ובחש עבור אנשי שרון בפוליטיקה הקטנה של הסניפים. מושלים בפיתולי הדילים, שנועדו להעמיק את אחיזתו של שרון בתנועה. מנגד, מרכז הליכוד הלך והקצין; וראש הממשלה שרון הלך והתרחק ממנו. רגשית ומעשית. המרכז גם לא רצה לוותר על כוחו הגדול. למי היה אכפת המוניטין של "מרכז הנקניקיות" הצבעוני והמושחת. דנון היה צריך לבחור. שרון, או מרכז. הבחירה הייתה לו ברורה.

שנות האלפיים לוו בתזוזות טקטוניות חריפות בליכוד. בעיקר בתוך המרכז. מתנחלים, אנשי ימין קיצוני, פתחו בתהליך של "השתלטות עוינת" על התנועה. ראש החץ היה משה פייגלין, שהוביל את התהליך הזה יחד עם אחרים. הוא פקד אלפי מתנחלים והחל להשפיע באמצעותם על מוסדות הליכוד ועל הרכב הרשימה לכנסת. רבים מאנשיו בכלל לא הצביעו לליכוד בבחירות לכנסת. אבל למי זה היה אכפת. העיקר לדחוק את המפלגה ימינה. לאלץ את חבריה להתיישר עם הרוח החדשה – או לפרוש. יואל חסון – צמודו הפוליטי של דנון – החליט אז לפרוש והתברג ברשימת קדימה לכנסת. דנון נשאר בליכוד. ימני יותר מהממוצע בליכוד עד אז, היה ממילא. גמיש לרצונותיהם של חברי מרכז – חדשים כישנים, היה גם היה. שרון הותיר את הליכוד על הקרשים עם הקמת קדימה. אבל הימנים נשארו. וגם אלה שכוחם במרכז ובסניפים היה חזק. גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון. וגם דנון. עוזי לנדאו, שגידל את דנון ואת כחלון, לא הצליח להתברג לכנסת בהמשך. הוא לא הסתגל לעולם הליכודי החדש, ופרש, רק כדי לחזור לעולמנו כרכש הבית"רי של אביגדור ליברמן. יעבור עוד זמן עד שגם כחלון יאבד את סבלנותו למתרחש. הוא ממתין להתפתחויות בחמ"ל שלו במכללת נתניה. דנון נשאר על הגלגל. כמו גדעון סער, הוא פוליטיקאי חרוץ. ובניגוד לאלה שפרשו, או סתמו את האף ונשארו, דנון לא רק שהסתגל למציאות החדשה – אלא הפך אותה למקור כוחו.

הזדמנות חדשה בליכוד

בראשית 2006 שקע ראש הממשלה אריאל שרון בתרדמת. יורשו אהוד אולמרט ניצח בבחירות. במצודת זאב החלו לראות את האור שבקצה תקופת האופוזיציה. ההימור של דני דנון – להישאר בליכוד של נתניהו – הוכיח עצמו. נתניהו היה חייב להתמתן כדי לחזר אחר קהל המצביעים של מרכז המפה הפוליטית. אבל היה עליו גם להקצין כדי לרצות את הרוח הימנית של הליכוד. בבחירות עצמן הוא הוכה שוק על ירך. 12 מנדטים. דיכאון. המוני עם הליכוד נמלטו מהמצודה אבלים וחפויי ראש. ג'ובים – לא היו. מכרזים ממשלתיים – הלכו לאחרים. דנון, שהכיר את נבכי הארגון, השכיל לאתר בור שומן חדש, שיופיו נסתר אז מעין ההמון: הליכוד העולמי. התקציבים היו גדולים מאלה של בית"ר. הקשרים ענפים משלה. וגם עליית מדרגה ארגונית, לא פחות חשוב, עם משכורת גבוהה יותר. הוא כבר היה נשוי, אב לילדים ומחויב לתשלומי משכנתא.

אבל הבונוס הזה לא היה נסתר מעיני נתניהו עצמו, שביקש להעמיד בראשו את מקורבו יובל שטייניץ. הקרב היה קשה. הכדורים עפו לכל עבר. אבל דני סירב לוותר. עכשיו הגיעה שעתם של הקשרים שרקם ברחבי העולם לצאת אל האור. מאינספור קהילות, זעירות כגדולות, הופיעו לפתע האצבעות שנדרשו לו בקלפי. אנשים שספק אם שטייניץ ידע בכלל על קיומם. וביבי עצמו? מה לו ולהתחככות התובענית בטיפוסים מעין אלה. אהוד אולמרט זהר אז בלשכת ראש הממשלה, ואילו הוא תהה מה יעלה בגורלו שלו.

נתניהו לא זיהה את הסכנה שבדנון. את הקרב הראשוני, רוב בגוף העליון של הליכוד העולמי, אמנם ניצח עם שטייניץ. אבל את המלחמה הוא הפסיד. הנער מבית"ר רקם דילים ונחת בלשכת יו"ר הליכוד העולמי. איך? הנה סיפור שממחיש. אחד הפעילים הבולטים שהתמודדו אז, רועי שרעבי מסניף הליכוד ברחובות ונציג התנועה בהסתדרות, הציע לשטייניץ את תמיכתו. אבל לא בלי תמורה, כמובן. שטייניץ סירב. שרעבי סגר דיל עם דנון ומונה למנכ"ל הגוף תחת הליכודניק העולה. למחרת הבחירה, דנון כבר הביא יוזמה חדשה ושלח מעבר לים תעודות חבר בליכוד העולמי. גימיק נחמד, גם בברוקלין וגם בהמפסטד.

הכתבים הפוליטיים הסתכלו על הסיפור מרחוק. אבל דנון ידע מה יש לו ביד. הוא קיבל חדרים במצודה, עוזרים, נהג, תקציבים, תפקידים. שיעורים להופעה מול מצלמה, עבודה על הדיקציה. קשרים משוכללים יותר עם גופים כמו הסוכנות היהודית. מהחדרים הסמוכים במצודה התבכיינו עוזריו של נתניהו, ונפתלי בנט בראשם, על מריבות השכר שלהם עם אשתו של הבוס.

דנון, שהגיע מתחת לרדאר של נתניהו ועשה את הזינוק, ראה איך הבוס של התנועה פועל באפקטיביות מול אולמרט, שהסתבך בלבנון ובחדרי החקירות. ב־2007 כבר החלה המערכת הפוליטית להיערך לסילוקו של ראש הממשלה. בליכוד עמדו לקיים, בשם הפורמליות, בחירות לראשות התנועה. נתניהו היה אמור לגרוף את הפתקים בקלילות. היחיד שהתריס היה פייגלין. דני דנון הגה זמן קצר ברעיון, והחליט במהרה לקפוץ על ההזדמנות. המטרה האמיתית: לבסס את מיתוגו לקראת התמודדותו בפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת. והיה שם שיקול ערמומי נוסף. החוק מתיר למתמודדים על ראשות הליכוד לגייס תרומות בסך 2 מיליון שקל. פי חמישה מהמתמודדים בפריימריז לכנסת. מי בדיוק יבחין איפה הושקע הכסף? דנון זה דנון. העיקר שהשם ייצרב בתודעה.

הסיסמה שלו נוסחה בעילגות־משהו: "דני דנון מימינך, ביבי". אבל היא הייתה חכמה ואפקטיבית. והבאנר שלה זהר באתר "ליכודניק" כמו מזוזה. וצריך להבין, ש"ליכודניק" הוא המגרש התקשורתי החשוב מכולם לכל מי שרוצה להגיע למשהו במפלגה.

דנון מיצב עצמו היטב. נתניהו הפך באחת ל"שמאל". פייגלין – ל"ימין סהרורי". ודנון? ימני, אבל גם ממסדי. בבחירות זכה ל־3.5 אחוזים בלבד, אבל ביבי רתח. נסיכיו התפוצצו. כשדנון הודיע לקראת הפריימריז לרשימה שיתמודד במסגרת המחוזית דווקא, במחוז מישור החוף, גייס נתניהו את טל " אנחנו במפה" ברודי, להתמודדות מולו. נתניהו, כהרגלו, מסמן מטרות על הכוונת שלו ובונה אותן בו זמנית. כדורסלן מול יו"ר הליכוד העולמי? מי שפעיל ותורם כבר שני עשורים לתנועה? נו, באמת. ברודי ערער לבית הדין של התנועה בטענה כי דנון, טכנית, בכלל לא מתגורר במחוז. העתירה נדחתה. עוד ניצחון של דנון על נתניהו. אחרי בחירות 2009, חבר הכנסת הטרי קיבל פירורים. את ראשות הוועדה לזכויות הילד. אבל הם שכחו שמדובר בפוליטיקאי עתיר אמביציה וחובב תקשורת גדול. כך למשל, היה חתום על ההצעה למשקל מינימום לדוגמניות, וכזו לצמצום הפרסום על משקאות אלכוהוליים. המטרה: לבסס עצמו כשמרן, לא רק במגרש המדיני.

מנגנון משומן של איש אחד

הוא עובד בצורה מתוכננת. ישנה "הצוללת" – ארבעה־חמישה חברים בצוות החשיבה הדיסקרטי שלו. וישנו מעגל העוזרים העונים על פרופיל מקצועי דומה: רציניים, מעמיקים ומסורים. מילה זו מילה. עבודה זו עבודה. שעה היא שעה. שתיים בלילה אינה שונה משתיים בצהריים. הצעות חוק? למכביר. הצעות לסדר? עוד יותר. נאומים, הצהרות. הודעות לעיתונות מכאן ועד טימבוקטו. אין כלי תקשורת שלא מקבל פנייה, כמה פעמים ביום. וגם פוליטיקה, הרבה פוליטיקה, וה־מון חתונות, בר מצוות והלוויות.

זוהי התרבות הארגונית עמה בחר לצמוח. מעטים מכירים אותה ושולטים בה בכנסת. העוזרים מגויסים בתהליך מדוקדק של בחינות ובדיקות. כולל ראיונות אישיים עם חברים ב"צוללת". ועם עוזריו הקודמים. וגם בחינות מעשיות בשטח:

תהיה מוכן לטלפון בשעה 14:00. דאג שיהיה לפטופ לצדך. ואז, בשעה היעודה, הטלפון מצלצל והבחינה מתחילה. ומי שמצליח לעבור בהצלחה את הסאגה, משוגר לראיון אחרון עם יועצי הצמרת. כשמדובר בדוברים, למשל, השיחה מתקיימת במשרדיו של רוני רימון – שותף מייסד במשרד יחסי הציבור רימון־כהן־שינקמן. התוצאה: צוות עובדים משובח. לשכה שמתפקדת טוב מלשכות שרים מרכזיים, ובתוכם גם חברי קבינט.

עוזריו זוכים ליחס הוגן. הוא מעודדם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. יום בשבוע נתפס כאידיאלי. באמת? הם אומרים לו. כן, לכו ללמוד, הוא עונה. לאחר קדנציה מאומצת הם זוכים בקידום. תומר כהן, למשל, דוברו לשעבר, הוא ראש המטה של השר יעקב פרי. רועי פליישמן, דובר אחר, הוא יועץ התקשורת של השר שי פירון. את בית הספר של דנון מכירים היטב במערכת הפוליטית.

סגן ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, היה פעם עוזרו. האדם שהכי קרוב אליו, יעקב חגואל (ראו מסגרת) הוברג לתפקיד בכיר בסוכנות היהודית. ויש כאלה שנשארים צמודים. כמו מזכירתו, שעובדת עמו כבר 17 שנה. למעשה, מאז חנך את משרדו הראשון במצודת זאב.

החבורה של נתניהו ניסתה להתעלל בדנון על בסיס יומי כמעט. עבור הבוס הוא היה קוץ בתחת. אסור שיתחזק. אבל דנון התחזק. בזמן שנתניהו הסתגר – שוב – בלשכת ראש הממשלה, דנון תחזק את הרחוב הליכודי. נתניהו התרחק מהסניפים ומהמרכז. כבר לא היה לו את איווט ליברמן של הקדנציה הראשונה. מבחינתו, הוא היה מורם מעם. מתנה לליכוד. לא פוליטיקאי שצריך לתחזק אירועים משפחתיים של חברי מרכז. דנון הבין את הוואקום. ב־2012 עמד לתרגם את הכוח שצבר פעם נוספת. נתניהו ביקש לערוך כינוס בזק של ועידת הליכוד, ולהעמיד עצמו בראשה. ח"כ מיקי איתן, סורר בעצמו, הודיע שגם יתמודד. דנון הוסיף את שמו למרוץ.

כשבוע לפני האירוע נפטר אביו של ראש הממשלה, פרופ' בנציון נתניהו. כשמשפחת נתניהו קמה מן השבעה הציעו עוזריו של ראש הממשלה לוותר על העימות. לא תהיה התמודדות על ראשות הוועידה. נתניהו, למעשה, בכלל לא רצה להתמודד. אבל הוא לא מצא מועמד שמקובל עליו. יחסיו עם צמרת התנועה היו חשדניים ומעורערים. איתן פרש, אבל דנון לא רצה לוותר. להפך, הוא ניצל את אחד הרעיונות שרווחו באותה תקופה, על שריון אהוד ברק ואנשיו ברשימת הליכוד הבאה, והפך את זה לטיקט שלו. הוועידה התלהבה. נתניהו הבין שהוא לקראת השפלה, והסיר את מועמדותו. דנון נבחר ברוב מוחץ. הוועידה, הגוף הרשמי של חברי המרכז, רצתה להחזיר לעצמה קצת זוהר וכוח. דנון שיחק על זה היטב.

הזינוק כנגד ביבי ובוגי

את הכוח האדיר שצבר בזמן קצר, תרגם בפריימריז הבאים לרשימת הליכוד לכנסת, ב־2013. דנון נבחר למקום החמישי. מקדים דמויות כמו ראובן ריבלין ומשה יעלון. הוא ציפה לקבל מקום בשולחן הממשלה. נתניהו חשב אחרת. אבל לא רצה להסתבך איתו יותר מדי, לכן נתן לו סגנות שר במשרד היוקרתי ביותר, משרד הביטחון.

יעלון, השר שמונה מעליו, הוא דמות פופולרית בליכוד. הוא רואה עצמו כמועמד עתידי לראשות הממשלה, אבל מאמין שהדרך לשם עוברת בסנכרון עם נתניהו, לא בעבודה נגדו. בליכוד לא אוהבים סגנים. יעלון לא רצה לתת לדנון סמכויות, כמו שישראל כץ סירב לתת אפילו פירורים לסגניתו, ציפי חוטובלי. דנון קיבל לשכה בקריה, עם מזכירות במדים. אחרי ימים רבים הגיע עם יעלון לסיכומים על מעט מטלות לטיפולו. רווחת אנשי המילואים, למשל. בפועל, הוא לא קיבל כלום. יעלון, מלבד היותו אדם ריכוזי וחשדן, בז לו. הוא לא רצה אותו כסגן, וודאי שלא רוצה אותו כדמות חזקה בליכוד.

כל אדם היה מתקשה לשרוד בתנאים כאלה. אתה מתייצב בבוקר ופועל מתוקף אחריותך כדי לקדם כלום. ולקראת הצהריים אתה אפילו חותם על הכלום. לקראת אחר הצהריים מזומן לך מסע השפלות, שבמהלכו מבהיר לך אחרון עובדי המשרד כי כולם יודעים במה אתה עוסק באמת. ושזה לא מכובד. ואין טעם להעמיד פנים. אבל למי אכפת בעצם? תעשה חיים ותפנק את חברי המפלגה בביקור יוקרתי במשרד הנחשב. ותספר להם איך האמריקאים מעריכים את סגן שר הביטחון של מדינת ישראל, שהוא אדם כל כך פשוט וחם ולא מתנשא.

פעם, היו מי שהתפקיד הטיל זרקור על יוקרתם, ולהפך. שסגנות שר הביטחון הייתה נדבך חשוב בקריירה שלהם. שמעון פרס, אפרים סנה, מוטה גור, מתן וילנאי. לדנון לא היה סיכוי. וזה גם לא ממש התאים. הוא שר הליכוד, לא סגן שר לענייני כלום. זה גם לא הסתדר עם הטמפרמנט התקשורתי והשאפתני שלו. להפסיק להתראיין? השתגעתם? להפך, זה הזמן לנכס לטיקט האישי גם את המותג "ביטחון", כאילו אתה לפחות רמטכ"ל לשעבר.

ובכל זאת, ניסה להיות בהתחלה חייל טוב. איש לא שיתף אותו בקרבות על תקציב הביטחון. אז הוא לקח את דף המסרים היומי ודברר את עמדות המשרד בתקשורת. אבל כשאתה לא מעורב בתהליך, אתה לא מעודכן. יום אחד, נחשפה ערוותו ברבים. הוא התראיין באחת התכניות בהתאם לדף המסרים מהבוקר – ולא ידע שהמשא ומתן התקדם.

סגן השר דנון, פנה המראיין אליו, קיבלתי הרגע מסרון ממשרד הביטחון. במשרד טענו שאתה לא מעודכן כי אינך מעורב בעניין.

דני דנון: אז אמרו…

יעלון שמע את הברברת של סגנו, והתפוצץ. במהלך אחת מישיבות "שרינו" של הליכוד הוא ירה: "אני מסיר את אחריותי ממנו! לא רוצה יותר". המשתתפים היו מבסוטים עד הגג. אבל דנון לא פראייר. ויעלון לא למד את הלקח של נתניהו. ככל שחובטים בדנון, כך זה מדרבן אותו להצליח יותר. אז סגן השר החליט להפסיק עם הנאמנות, ולחזור ולעשות נעים למחנה הימני – השולט – בליכוד. גם אם זה אומר להתריס נגד נתניהו ונגד השר שמעליו.

ערב מלחמת עזה האחרונה, כשמערכת הביטחון נערכת לבאות ונזהרת שלא להבעיר את הרשות הפלסטינית, הופיעה פתאום הידיעה הזו: "סגן שר הביטחון דני דנון פועל לשלילת ההקלות הניתנות לאוכלוסייה הפלסטינית באזור יהודה ושומרון במהלך חודש הרמדאן, שיחל ביום שבת הקרוב, ואף שוחח על כך עם בכירים במערכת הביטחון."

"לא נאפשר את המחזה הקבוע בזמן הרמדאן, של מאות אלפי פלסטינים בחוף הים בישראל עושים על האש וחוגגים, בעוד כל עם ישראל דואג לנערים החטופים. אם הטרור מוצא מחסה בתוך האוכלוסייה הפלסטינית – האוכלוסייה הפלסטינית תשלם את המחיר", אמר. האיש הזה פירומן, זעקו בקומה של יעלון. בשם מי הוא מדבר כך? עם אילו גורמים בשב"כ הוא התייעץ? דנון לא התרגש מהביקורת. במהלך "צוק איתן" הוא העלה הילוך, ודיבר נגד מדיניות נתניהו תחת כל מיקרופון רענן. באמצע יולי, נתניהו כבר היה חייב לעשות שריר – ופיטר את האיש החזק של מרכז הליכוד.

– טעית כשלא התפטרת בעצמך?

"כן. זו הייתה טעות. אבל לא טעות אסטרטגית. היה לי, אגב, מכתב התפטרות מוכן".

– אז מי עצר אותך?

"אני".

אחרי ההתפטרות, הידידים מאמריקה התקשרו בהיסטריה. אתה בסדר? מה יהיה עכשיו? אולי תתפייסו? אני נמצא בהילטון, אמר אחד מאותם ידידים, רוצה לקפוץ לקפה? וכך יצא שנכחתי במהלך פגישתם. תכיר, הציג אותי, היא מכינה על אודותיי כתבת ענק לירחון המיועד למקבלי החלטות.

דני, האיש התחנן, אולי תתמקד בתקיפת המדיניות לגופה? בשביל מה לתקוף את ביבי. הסיפור שלך הוא המדיניות, לא האיש. דנון: אבל האיש הוא המדיניות. ובינינו? טוב שהעולם ידע שנתניהו צריך להתמודד גם עם הלחצים מן הבית. שידעו שלא יוכלו לקפלו.

סוף דבר: מסתכל רק קדימה

בסוף אוגוסט אירחה משפחת דנון כ־1,000 איש, בחגיגת הבר מצווה של בנם אביעד, בכורם. המיקום: אולמי אווניו באיירפורט סיטי. טלי, הרעיה, הייתה לבבית כתמיד. שתי הקטנות, הילה (9) ושירה (7), הסתובבו בין האורחים. יוכי, אמו, הייתה מאושרת. אחיו איל הגיע מחו"ל. אחותו, שירלי מוסרי, הרחיקה עצמה מן הזרקורים. הם לא אוהבים את ההמולה הפוליטית הזאת שדני ניזון ממנה. המוני חברי מרכז, פעילים, תומכים ותורמים גדשו את האולם. נתניהו, כמובן, לא היה שם. לדנון לא היה אכפת. זו הייתה עבורו חגיגת ניצחון. מי בכלל זוכר את מכתב הפיטורים של נתניהו?

דנון מסתכל קדימה. הוא מוכר את האידיאולוגיה שלו בישראל ובעולם. משכנע ומשוכנע שלא מדובר בסיסמאות ריקות.

בשבילו הייתה זו חגיגת ניצחון. ולא נותר אלא לשחזר את הפרק המפתיע של שיחתנו.

– מה הפתרון המדיני שלך, לפלסטינים ולעתיד עזה, יהודה ושומרון?

"הפתרון הסביר ביותר הוא להעניק לעזה אוטונומיה שתהא לה זיקה למצרים. ובמקביל, לקדם תהליכים כלכליים לשיקומה ההיסטורי. ביהודה ושומרון נשמור לעצמנו מקסימום שטח עם מינימום אוכלוסייה פלסטינית. גושי ההתיישבות הפלסטינית יזכו לאוטונומיה שתנוהל בזיקה לירדן. הפלסטינים המתגוררים בגושי ההתיישבות היהודית, 100–200 אלף איש, יקבלו עליהם הריבונות הישראלית".

– ירדן ומצרים יצחקו על ההצעה הזו. הן לא רוצות את זה, למה שייקחו אתגר כזה מטורף?

"כי זוהי האופציה הטובה גם להם".

דני דנון רוצה להיות ראש ממשלה. הסבירות שיהיה, אינה גבוהה. הוא לא קורץ מהחומר הזה. אמנם יש בו ערמומיות, "קילר אינסטינקט" והרבה־הרבה אמביציה. אבל זה לא מספיק. במערכת הפוליטית יצא לו שם של אדם לא רציני. פופוליסט וחולה תקשורת וכוח. עיקר כוחו הוא בתוך מפלגתו, ובחלק מהאגף הימני של המפה. בינתיים, הוא משכלל את שליטתו בליכוד לכדי שיא. משחק על הגאווה הליכודית. כמו שנבחר לראשות המרכז על הטיקט של מי ש"ירחיק את ברק", הוא עשה אותו דבר נגד אביגדור ליברמן, שפנטז על חזרה נוחה למפלגה ועל ריצה מתוכה לראשות הממשלה. דנון טרפד את זה, ליברמן התקפל. ליברמן, כמו ברק ובעיקר כמו נתניהו, חשב שדנון הוא זבוב טורדני. הם בכלל לא ספרו אותו על לוח השח הגדול של הפוליטיקה. דנון הפתיע אותם. אם זה תלוי בו, הוא מתכנן להם, וגם לאחרים, עוד הפתעות להמשך.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook