fbpx

כך גיליתי את הנחמומיות // הטור של לילך וולך

0

כשגדלתי, היו לנו בבית דעות על אמריקאים ועל אמריקה. הבוז העקרוני שרחשנו ליאנקיז, היחוס דה פוטה, התבסס אני לא בדיוק בטוחה על מה, אני מניחה שיש לזה קשר לעלבון ההיסטורי שספגו הארגנטינאים. אז זה היה לי מורכב מדי. הסתפקתי בזה שהם כעובדה מוגמרת היחוס דה פוטה – שזה יותר ציון דרגה מאשר קללה של ממש – מפוטמים, נהנתנים, ריקניים וחובבי השתלטות על אדמות לא להם.

אבל החטא החמור ביותר שיכולנו לייחס להם, האבא הקולני שלי, האמא הטים־פליירית המצטיינת שלי, ואני הלהוטה לרצות – הוא שהם הכניסו לחוקה הטיפשית שלהם את הזכות לרדוף אחרי האושר. מהגרי התמיד, זה דבר שאתם צריכים לדעת, לא רודפים אחרי האושר. הם ישנים עם המגפיים על הרגליים, הם יעשו מה שצריך כדי שלילדים שלהם יהיה טוב יותר משהיה להם, הם יחטפו חתיכות של שמחה, יזללו מורעבים פיסות של טוב, תוך שיזכירו לעצמם איזה פלא זה. אבל לרדוף אחרי האושר? מה אנחנו, יאנקיז?

מיותר לציין שאף אחד מאיתנו מעולם לא היה עד אז בארה"ב, לא בטוח עם כמה יאנקיז בכלל דיברנו; הטינה והאימה מאנשים ששמו להם כמטרה להיות מאושרים ולשחוט אינדיאנים נעו על אינרציה, והמשכנו להזין אותן היטב. כל זה השתנה באופן גמיש וגורף כשההורים שלי נסעו לגור 12 שנים בבוסטון, אבל זה כבר דבר אחר שאתם צריכים לדעת על מהגרי התמיד. הם מסתגלים. מה שאתם צריכים לדעת על ילדים של מהגרי תמיד, זה שהם או מכונות מכוילות ונחושות של הישגים ותעודות שאפשר לתלות על קירות כל העולם, או ההפך הגמור. אני אופציה ב'. הסיפור של המרדף אחרי אושר, הזכות לו המפוקפקת מראש, איפה קו הזינוק בכלל – כל אלו הם עבורי מסתורין, ועצם ההרהור בהם נלעג. פנטזיות האושר שלי הן הרי פנטזיות עניים – למצוא טבעת יקרה ברחוב; שיבחר בי איש חשוב ויעשה ממני משהו; תמיד במקרה, תמיד מעשה של חסד. אם דגים היו טיפה יותר קומוניקטיביים הייתי מכלה את חיי בהמתנה לאחד שגם מגשים משאלות.

ופתאום שמעתי על Hygge, באיחור לא טרנדי, יש לציין. זה מבוטא בערך הוּגֶה, במבטא נטול חצאי התנועות שלנו. וזו מילה דנית ייחודית לתחושה של ביתיות, חמימות, רוך, שביעות רצון. הוגה הייתה אחת ממילות השנה של מילון אוקספורד ל־2016, וקיבלה את התרגום הנהדר של רוביק רוזנטל "נחמומיות", כמעט אונומטופאית בכמה שהיא מבריקה לתפוס את מהותו המתכרבלת של הוגה.

לא פחות משישה ספרים שונים נכתבו בארה"ב רק ב־2016 על הוגה. עכשיו, אני מתעבת את הספרים על מדף העזרה העצמית כאילו כרך 'לאכול להתפלל לאהוב' הרג את סבא שלי. כל המניפולציה השקופה גורמת לי להתגרד בזעף על היומרה להציל אותי מעצמי ולהחביא לי ברוקולי בתוך הקציצה. איכשהו זה הצליח לפסוח על המפגש שלי עם הוגה, אולי כי זה פשוט כמו להציץ אל בית של מישהו ולהחליט אם להעתיק משהו מעיצוב הפנים שלו. זה עזר שאף אחד לא הבטיח "30 יום בדרך לבטן שטוחה יותר ומוח רגיז פחות!" או צעק עליי "הדרך אל האושר עוברת בכרבולית ודברים בריח קינמון!". אני לא צריכה עוד צורות חדשות של אובססיה, בשביל זה יש לי את מה שמוח רגיז ממציא בעצמו לעצמו. מה שיש בהוגה זה הפריטה הקטנה היומיומית של האושר לנגיסות אפשריות ונגישות, ומה שאין זה המרדף. הוגה זה לא מיליון דולר בבנק ובית צמוד קרקע עם גדר עץ לבנה, אלו גרביים רכים ושוקו חם עם עוגייה. לא הרבה יותר.

התברר שעקרונות ההוגה הדניים מאוד קלים לי לחיבוב. תמיד אהבתי את האסתטיקה של בקתה מהקלישאות – אח מבוערת, שמיכת טלאים סרוגה מושלכת כאילו כלום על מסעד, ספרים בעלי שדרות בצבע יין ואבן ירקן, עץ מלא וכבד. תאורה רכה פזורה וקדירות ברזל מבעבעות תבשילים. ובמקביל גם תמיד חשבתי לעצמי שכל זה מאוד חמוד, אבל החיים הם לא קטלוג של איקאה, ואני חיה במקום שהשמש בו כל כך בוהקת ופולשנית שעדיף כבר לקחת את סיר הברזל המקסים הזה ולחבוש אותו ישר על הראש, לחצות את העיר כמו אמודאי מבודד. חוץ מזה, התרווחות כהתרווחות מקודדת אצלי גנטית ככישלון, ככניעה וכהסחת דעת שיש בה חוסר עמידה על המשמר. זה עוד דבר שאתם צריכים לדעת על מהגרי תמיד – הם לא מתרווחים, הם רק מתרסקים קצת אחרי שהתישו את עצמם, מתכסים בשמיכה דקה של אשמה וחושבים על מה שעוד יש להם להספיק ואיך ששוב לא הגיעו.

אבל השמיכות שלי עבות עכשיו. אני משתדלת שיהיה לי חם, משתדלת לזכור לקחת צעיף, לשבת להתרווח בלי לפחד ששוב הפסדתי במערכה נגד הדיכאון. זה לא מרדף אחר האושר, אלוהים שישמור כמה זה מסרס ומבעית לרדוף אחרי נקודה מתרחקת-תמיד באופק. זו הרשאה גורפת לשפר במעט את מה שיש בלי לשלשל מטבע לקופת האשמה; וגם בלי החזרזיריות הדווקאית שבתחיבת כל מנת האושר הרגעי לפה, לבלוע מהר מהר בלי ללעוס כי מי יודע אם לא תבוא יד ענק למשוך לי אותו מהפה.

הרבה דברים נמדדים עכשיו בהוגה-מטר המדומיין החדש שלי: למשל סושי זה טעים אבל לא הוגה, גם מסעדת גורמה לא. צעיף צמר שמנמן – בהחלט הוגה. להזמין חברים לחמין ולצחוק המון – אקסטרים הוגה. להשתיק את הסלולרי ולהצליח כמו פעם, לשקוע בקריאה – מסובך מאוד, אבל נקודות הוגה. להדליק נרות ככה סתם כי למה לא – אני מלכת ההוגה עם כתר הוגה על הראש תודה רבה מאוד. גיליתי למשל שרוב מילות השיר "My Favorite Things" מתוך "צלילי המוזיקה" עומדות יפה בתנאים הלא מחמירים של הפילוסופיה הרכה של הדנים – שפמות חתולים, כפפות צמר חמימות, שטרודל תפוחים, קומקומי נחושת מבהיקים, פעמונים מדנדנים, חורפים מכסיפים שנמסים לכדי אביבים. דברים יפים של מעט, נגד כלבים שנושכים, נגד דבורים שעוקצות ונגד הנטייה המורשת לחשוב שאושר נגנב ברמייה מהיקום.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook